סערת חטופי תימן הזווית המקומית

הסיפור אודות חטיפתם של ילדי העולים מתימן בשנות הקמת המדינה, מלווה את אותנו מאז ועד היום. במהלך השנים, זכו הסיפורים והעדויות לתגובות של חוסר אמון וזילזול, לא עוד. בחודשים האחרונים ישנה התעוררות של הנושא, כאשר המובילים הם בני הדור השני– האחים וקרובי המשפחה, אשר נחושים בדעתם לא להניח לדעת הקהל להתעלם, בניסיון אחרון לעשות צדק עם הפרשה ולסגור מעגלים פתוחים אשר פצעו את דור ההורים באי הוודאות, שהיא לעיתים קשה מהידיעה. מסת העדויות משמעותית וגורמי הלחץ לפתיחת גנזי המדינה וחשיפת הפרוטוקולים של ועדות החקירה החסויות, עושים את שלהם.

פורסם בתאריך: 13/07/2016 12:00

אחת הפעילות המרכזיות, אשר אינה מניחה לנושא לגווע כבר שנים, היא זוהרה צוברי, 69, תושבת שוהם, נשואה ואם לשני ילדים. זהו סיפורה:
“נולדתי בתימן ועליתי לארץ בשנת 49’ עם הורי ואחי שהיה צעיר ממני ובאותו הזמן בן שנה וחצי. משפחתי המורחבת, משפחת חתוכה, הגיעה מעיר גדולה והיתה אמידה יחסית. סבתא עלתה למטוס עם כד ובו זהב, אותו ביקשה להביא עימה ארצה. כבר שם, בעלייה למטוס, הכריחו אותה להפקיד בידיהם את הכד, “נשים אותו מתחת לכיסא הטייס, כדי שהמטוס לא יטה לצד ויפול”, כך אמרו לה. והיא, שמעולם לא ראתה כלי טיס מודרני, האמינה. מיותר לציין שהכד מעולם לא הוחזר לנו. מנתב”ג הביאו אותנו ישירות לראש העין, לשיכוני האוהלים.

זוהרה צוברי: "לכל מי שיש מידע אודות חטופים או מסמכים, לפנות אלי".

זמן קצר לאחר שהגענו, כבר הסתובבו במחנה האוהלים אחיות. מדובר באחיות תימניות, משלנו. הן עברו מאוהל לאוהל ושידלו את האימהות בשפתן, להעביר לידיהן את התינוקות. “התינוק לא מרגיש טוב”, “התינוק לא נראה טוב”, “התינוק לא מתפתח”. הן הציעו לקחת את הילדים לבית תינוקות, שם יזכו לטיפול חם וההורים יוכלו לבקרם מדי יום.
וכך היה. אחי התינוק צדוק נלקח לבית התינוקות ואמא היתה באה ומניקה אותו מדי יום. יום אחד ביקשה להיכנס למקום וסורבה. היא שברה את החלון באבן ונכנסה. מיד הופיעו האחיות, יחד עם הרופא הראשי אשר שמו בדיחי והרחיקו אותה מהמקום. זו היתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את צדוק. למחרת היא ואבא באו לבית התינוקות ונאמר להם שצדוק, יחד עם התינוקות האחרים, מת.

אמא היתה בת 19. היא בכתה, אבא צעק, אבל כלום לא הועיל. בהיעדר ידיעת השפה העברית, אמצעים כלכליים וכתובת לעזרה, ההורים הסתגרו בכאבם. שנתיים לאחר מכן, עזבנו את ראש העין ועברנו למושב זבדיאל. עם השנים, המשפחה התרחבה והיינו שש בנות. למרות שהחיים היו טובים, אמא אף פעם לא היתה שמחה, תמיד היתה שרויה בעצב. בהמשך, ילדה עוד בן אשר נפטר לאחר שנים ממחלה.
יום אחד, כשהייתי בת 13, שאלתי אותה, “אמא, למה את כל הזמן עצובה?”. “יש לך אח שמסתובב בעולם”, היא ענתה, אבל לא הוסיפה. עם הזמן, אבא סיפר לי את שאירע. הם חיו בתחושה עמוקה שצדוק חי וקיים, רחוק מהם.
עדות לכך שהוא חי הגיעה בשנת 69’ כאשר הייתי אני כבר אם לשני ילדים. קיבלתי טלפון בהול מאבא – משטרה צבאית באה לביתו לעצור אותו בגין העריקות של צדוק. השוטרים הבינו שצדוק לא נמצא, הלכו ולא חזרו עוד. עם השנים, הסיפור הזה לא נתן לי מנוח. תמיד אמרו שהתימנים הוזים וממציאים ואני רציתי לדעת את האמת. הלכתי לגנזך, פתחתי את המסמכים וגיליתי שאכן, ההורים עלו ארצה עם שני ילדים – אני ואחי צדוק. לקחתי את מספר תעודת הזהות שלו ופניתי למשרד הפנים. “האיש הזה פגע ברכב שלי ואני מבקשת לאתר אותו”, אמרתי להם. קיבלתי שם וכתובת, אהרון כהן מבית דגון. הוא זה שקיבל את מספר תעודת הזהות שהיה של צדוק.
אחות נוספת שלי עבדה בזמנו באוטומציה הארצית. היא ניסתה לברר פרטים על אחינו וקיבלנו אינדיקציות מפקיד בכיר שעבד שם, שצדוק חי וקיים. בעקבות הבדיקות הללו, אחותי פוטרה מעבודתה. המנגנון סגר עליה. בשנת 95’ נסעתי לארצות הברית, במטרה למצא אותו. הזמנו את התקשורת ועשינו כתבה גדולה וניסינו לעורר את הילדים המאומצים שייצאו מהארון ויספרו שהם מאומצים”.
כמה ילדים פנו אליכם בעקבות החשיפה?
“אולי 30 אנשים, בני גילי בערך, שמרגישים ויודעים שהם מאומצים ואין להם למי לפנות כי אין תיקי אימוץ”.
לאן את חושבת ששלחו את הילדים?
“למשפחות ניצולות שואה שלא היו להם ילדים. הם קנו אותם ב-5000 דולר. רוב הילדים לא בארץ”.
מה היה המניע של אלו שעשו את המעשה?
“למדינה לא היה כסף וזה היה אפיק הכנסות. מדובר בעשרות אלפי דולרים וכספים גדולים. בנוסף, אין לי ספק שנעשו גם ניסויים קליניים בעוברים ואולי גם בתינוקות חיים”. זוהרה לא תפסיק את הפעילות שלה עד אשר תגיע לחקר האמת. “אני יודעת שיש תיקי אימוץ והם נמצאים בירושלים, כשהמטרה שלהם היתה למנוע גילוי עריות ונישואים בין בני משפחה. נשמר תיעוד על ידי הממסד, הכל היה מאורגן ומסודר”. זוהרה הופיעה לאחרונה בפני ועדת החוקה בכנסת ומאמינה שהפעם המחאה לא תגווע.
את צדוק היא לא מצאה, אבל לא נואשה לרגע. היא שואבת עידוד מסיפורה של עדינה שופר, “היינו אצלה בבית ואמא שלה סיפרה, שהיא עלתה ארצה אחרי השואה ובאה לבחור לה תינוק או תינוקת. אמרו לה, תבחרי והיא בחרה את הילדה הראשונה שחייכה אליה. בגיל 11, הילדה ביקשה לדעת מיהי, כי ידעה שהיא מאומצת”. “אנחנו נקים מאגר”, היא אומרת, “יבואו בני המשפחות והילדים המאומצים ואולי נצליח לאחד משפחות. אולי גם נמצא את צדוק”.