מהתופת ובחזרה: תושבת שוהם נחתה בשדה התעופה באיסטנבול בזמן הפיגוע

מירה בר חזרה מטיול של העבודה ונחתה באיסטנבול כאשר האורות כבו וצוות המטוס איבד את קור רוחו

פורסם בתאריך: 10/07/2016 13:00

תושבת שוהם מירה בר, רעייתו של איש התיווך צביקה בר, היתה בדרכה חזרה מטיול במסגרת העבודה בדנמרק. 81 חברי הקבוצה נחתו באיסטנבול, כדי לתפוס טיסת המשך לישראל. “נחתנו בשעה 22:00”, מספרת בר, “ושמענו את הטייס אומר כמה מילים בטורקית ומיד ניכרה תכונה של אי שקט מאוד משמעותי בקרב אנשי הצוות. אחד החברים בקבוצה שלנו פתח את הטלפון וגילה שאנחנו מצויים באמצעו של אירוע טרור בשדה התעופה. בתוך דקות הדיילים נעלו את הדלתות, החשיכו את המטוס ודוממו את המנוע. נשארנו סגורים, בחום ובלי אוויר. הלחץ היה עצום, לא ידענו מה קורה, במטוס היו הרבה מאוד ערבים והצוות התפרק לגמרי. אחד הדיילים החל לצעוק ולקלל ולבכות, היו שם סצנות מאוד קשות מול הנוסעים”. הנוסעים נותרו סגורים במטוס במשך ארבע שעות. לאחר מכן הם הורדו מהמטוס וקיבלו מים לשתייה. את המזוודות אספו מתחת למטוס, בחשכה. “נכנסנו לשדה, יחד עם אלפי הנוסעים שנחתו בארבע השעות האחרונות. השדה היה מנוטרל לגמרי, מעליות לא פעלו, דלפקים לא אויישו, שום דבר לא תפקד. הלכנו לכיוון ביקורת הדרכונים, דרך מאמצי הניקיונות של זירת הפיגוע, עברנו על שברי זכוכית וכתמי דם. הריח היה נוראי ולא מעט אנשים הקיאו. מתוך 50 דלפקי ביקורת, 6 היו מאויישים והצפיפות היתה נוראית”.
האם הקשו באופן מיוחד על הישראלים?
“כן. אני עברתי בקלות בעזרת הדרכון האיטלקי שלי, אבל הישראלים עוכבו במשך שעות והיו שלא הורשו להעביר את המזוודות שלהם. הכל היה בלאגן – טיסות בוטלו, מזנונים נסגרו ולא היתה אפשרות לשתות אפילו מים, האינטנט לא פעל ואנשים היו מנותקים, היו שלא היה להם כסף והכספומטים לא עבדו. לא היו ניירות טואלט ומערכת הביוב קרסה”. בעזרת מנהלת הקבוצה, אשר הצליחה להשיג להם מקום בטיסה, חזרו רוב חברי הקבוצה ארצה למחרת. שאר החברים הגיעו כמה שעות אחריהם. את החוויה בר מסכמת כקשה וטראומטית.
מסקנות?
“לא לעשות קונקשיין עם טורקיה. עדיף לשלם עוד קצת כסף ולא להגיע לשם. לא סימפטי להגיע למקומות האלו ברגעים רגישים”.
איך היתה החזרה ארצה?
“מרגשת מאוד. בזמן שחיכינו במטוס, לא רציתי שצביקה ידאג לי, אז שלחתי לו סמס: “נחתנו עכשיו באיסנטבול, אצלינו הכל בסדר אנחנו בתוך המטוס”. הוא כתב לי בחזרה: “אל תשכחי להביא לי את המאכל שאני אוהב”. הבנתי שהוא לא מעודכן וכתבתי לו,”כנראה אתה לא בעניינים, אנחנו בשיאו של אירוע טרור”. הוא היה בהלם. מאותו רגע הם מאוד דאגו. דרך צביקה העברנו מסרים מרגיעים למשפחות של חברים שהיו איתנו ולא היתה להם קליטה בטלפונים. היה מרגש לחזור הביתה, טוב לחזור לשגרה הברוכה”.