מסע ישראלי - מסע חוצה שכבות
כולם היללו ושיבחו את השבוע הזה בו השתתפו ילדיהם, מאות תלמידי שכבה יא׳ בפרויקט המרכזי של השנה ״מסע ישראלי״
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
אופירה אזולאי קדוש
הדים מהמסע הישראלי נשמעו היטב השבוע בכל מספרה ביישוב, בסופר פארם, בכל חוגי הבית ובכל שיחות היום ברחבי שוהם.
כולם היללו ושיבחו את השבוע הזה בו השתתפו ילדיהם, מאות תלמידי שכבה יא׳ בפרויקט המרכזי של השנה ״מסע ישראלי״.
אז מה היה שם שהפך לסיפור הצלחה כל כך גדול?
השכבה חולקה ל-12 קבוצות שעורבבו עם 2-3 תלמידים מכל כיתת אם. מסתבר שגם ילדים שגדלו יחד באותו יישוב קטן, לפעמים מגן הילדים, נוטים לא להכיר את חבריהם, אלא אם כן הם שייכים לאותה כיתה או חבורה, אפילו את השמות לא הכירו. הערבוב הזה יצר תמהיל חברתי חדש שיצר חברויות חדשות, תלמידים מצאו נפש תאומה בקבוצה אחת ובקבוצות אחרות חודשו קשרים ישנים ואפילו רומנטיקה היתה שם. כל קבוצה היתה בטוחה שהיא הטובה ביותר.
כל קבוצה קיבלה מדריך/כה שהובילו את הקבוצה במהלך כל השבוע. כל יום התחיל ב”נץ קפה”. השכמה ב-5 בבוקר ובשעה 5:30 מעגל ראשון שבו מעלים את הנושא המרכזי של היום.
תלמידי שכבה יא’ עמית שלו, יונתן גור ושחר פלנט מספרים:
התחלתי את המסע ישראלי כבר בבית ספר מהרגע שסיפרו לשכבה שלנו על המסע וישר התחילו הסטיגמות כמו על כל דבר שלא מוכר לנו.
בהתחלה אף אחד לא ממש התלהב מהרעיון של המסע ישראלי או חיכה לו, כולם ראו בזה מסע ישראלי על ארץ ישראל, עם הדתה וסיורים משעממים בארץ ישראל על דברים שאנחנו כבר יודעים וכבר ראינו. המסע המשיך בקבלת הקבוצות שאיתם תהיה במהלך המסע וכבר התחילו החששות והאכזבות מקבוצת הילדים הלא מוכרים לך שקיבלת ושאתה בכלל לא מבין מה הקשר שלך אליהם. ועולות השאלות, איך תעביר איתם שבוע שלם של מסע? כשעוד מצפים ממך להתחבר אליהם?
התחלנו את הטיול באוטובוס עם הקבוצות סביב הרבה פרצופים לא מוכרים והרבה ציפיות להמשך... אני אישית לא הכרתי ממש אף אחד מהילדים שאיתי בקבוצה ויצאתי לטיול די סקפטית לגבי ההתחברות שלי איתם במסע.
היום הראשון 'אני ועצמי':
היום הראשון בעצם מדבר על ה’לבד’. לבד עם עצמך המחשבות והסקת מסקנות בלי התערבות מבחוץ. שאלת שאלות כמו, האם אתה אוהב את הלבד? צריך את הלבד? או בכלל מפחד מהלבד? בהלך היום הראשון, בילינו במדבר ולאט לאט התחלנו להכיר אחד את השני בקבוצה ולהיפתח. מהלך המסע היה במעגלים, ככה כולם רואים את כולם, מהלך הדיונים בקבוצה על השאלות השונות במהלך המסע מעולם לא נעשו בהצבעה או בבקשת רשות אלא באופן רנדומלי לחלוטין ומכבד אחד את השני, גם אם יצא ששני ילדים התחילו לדבר באותו הזמן ישר אחד נתן לשני לדבר, משהו שגם יצר קרבה והדדיות במהלך המסע בקבוצה.
המשימה הראשונה שקיבלנו ביום ‘אני ועצמי’ היום הראשון של הטיול, היה לאחר דיון מעמיק בקבוצה על כל מיני שאלות סביב משמעות החיים, האושר בהם הטוב בהם. הדברים שהייתי רוצה לעשות אחרת ועוד המון שאלות שלא חשבת להיכנס אליהם מעולם... כל אחד קיבל יומן מסע, כל אחד לבד במדבר צריך לענות לבד על כל השאלות שדיברנו עליהם בדיון הקבוצתי ובאמת לחשוב לבד ולהרגע... כשהמדריך אמר ללכת לחצי שעה לבד במדבר לשבת לחשוב ולכתוב לא האמנתי, ישר אמרתי מה פתאום?! חצי שעה לבד?! מה יש לעשות חצי שעה לבד עם עצמך במדבר ולחשוב?... התיישבתי כתבתי וחשבתי והחצי שעה הזו הרגישה לי כמו שלוש שניות ועוד נשארו לי המון שאלות שרציתי להמשיך ולענות עליהם.
היום השני ‘אני והקבוצה’:
היום השני התרכז בלהכיר את הקבוצה שלך והילדים שסביבך, הרעיון להיפתח לאנשים ושאלת האמון שעלתה כשאלה המרכזית ביום הזה. במי להאמין ולמה? עשינו מסלול במכתש הקטן וקיבלנו משימה לעלות את ההר כשכל הקבוצה קשורה בחבל אחד לשני. כבר במשימה הזו היינו צריכים לתת אמון אחד בשני למרות שאנחנו בקושי מכירים. אבל עשינו זאת, עלינו את ההר, האמנו אחד בשני ותמכנו אחד בשני, משהו שכבר קירב מאוד בין חברי בקבוצה.
בנוסף, במהלך היום עלתה שאלה חדשה, שאלת המנהיגות. מהו מנהיג? איפה יש מנהיגים? איך מזהים מנהיג? ואם יש מנהיג בתוך קבוצה? אחרי זה נסענו לחולות הצבעונים ל-ODT, ועשינו משימות קבוצתיות שדרשו שיתוף פעולה בין כל חברי הקבוצה. כל משימה הייתה מאופיינת ביכולות אחרות, יכולת פיזית, מהירות תגובה, יצירתיות והקשבה. היה קל לראות איך בכל משימה יוצאים מנהיגים אחרים שמובילים את המשימה לפי החוזקות שלהם בדרישת המשימות השונות.
היום הסתיים במעגל “עיוור” עם מחמאות קטנות לכל אחד מחברי הקבוצה בלי לדעת ממי קיבלת את המילה הטובה על מה שראו בך היום.
היום השלישי ‘אני והקהילה’:
היום השלישי עסק בעיקר בלתת מעצמך לאחר ולסביבה גם בתוך כל שיגרת החיים העמוסה והלחוצה. כל קבוצה נסעה לבית אבות אחר באשקלון, בתי חולים או מסגרות לילדים עם צרכים מיוחדים. הכנו פעילויות ונהנו לתרום ולקחת חלק בעשייה המבורכת.
בבית האבות רקדנו עם המבוגרים וניסינו כמה שיותר לשמח אותם ולהעלות להם חיוך על הפנים. אחרי זה הלכנו לחלק אחר בבית האבות וישבנו עם המבוגרים ושמענו את סיפור החיים שלהם וגם האכזבות והקשיים שהם חווים בחיי היום יום. הסיפורים היו מרגשים ומשמעותיים, האישה שאיתה דיברתי שמה ילנה, היא תיארה לי מה היא עוברת בשנים האחרונות זה העציב אותי עד דמעות. ילנה היא אישה אמריקאית שחיה בבית אבות שהרוב דייריו דוברי רוסית, ילדיה גדולים ועסוקים בשגרה והיא מוצאת את עצמה לבד הרבה פעמים, היא עצובה ומתוסכלת. הבנתי כמה חשוב להם שאנשים מגיעים לבקר וזה מרענן להם היום עם משהו חדש.
בנוסף שמענו הרצאה של פעילה מעמותת ‘כנפיים של קרמבו’, שהיא תנועת נוער לילדים עם צרכים מיוחדים. לאחר מכן התנסנו בניווט עירוני באשקלון והכרות עם תושבי המקום.
במעגל שאחרי הפעילות עלתה בכולנו המחשבה למה לא לתת מעצמנו קצת יותר? האם זה משהו שלא נוכל לעמוד בו?
למדנו להעריך את החיים יותר ולדעת ליהנות מהם, כשאתה עומד מול אנשים קשישים ועדיין יש בהם כל כך הרבה שאלות על העבר, יש להם שאיפות לעתיד ודברים שהיו רוצים לעשות וטרם הספיקו. וגם להתחיל לתת יותר מעצמי לסבא וסבתא, למשפחה ולקהילה שלי.
היום הרביעי ‘אני והעם’:
נשאלה שאלת השייכות והמחוייבות. אני שייך ומחוייב לעם שלי? או למדינה שלי?
ביום הרביעי נסענו לירושלים לגבעת התחמושת, לרובע היהודי ולכותל המערבי, רקדנו ושרנו שירי עם מגבשים.
סוף המסע 'אני והיהדות':
בשישיבת התארחנו בבית מאיר, רמות שפירא במבואות ירושלים. עשינו קידוש, השתתפנו במעגלי עין טובה, שבו הוקירו חברי הקבוצה את הטוב בכל אחד.
המעגלים נמשכו אל תוך הלילה. למחרת, במהלך השבת דנו בשאלת אני והיהדות. כל אחד והיהדות שלו. היום הזה יצר הרבה ויכוחים ודיונים לגבי שאלת השייכות של כל אחד לעם ולמדינה, כל אחד במידת שייכות אחרת. המסע העלה בכולם שאלות רבות על עצמנו על הסביבה ועל החיים. אף אחד לא יצא מהמסע עם תשובות או פתרונות לכל הסוגיות והשאלות שעלו במהלך המסע.
התחלנו את המסע מובכים וזרים ויצאנו מהמסע מחוזקים מלאי סקרנות למצוא תשובות לכל השאלות שהתעוררו במסע ועוד ילוו אותנו הרבה אחריו.
סיימתי את המסע עם אהבה עצומה לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה, חברים למסע עצום ומשנה וגיליתי אופי ודרך מחשבה מדהימה שיש בכל אחת ואחד. נדהמתי לגלות איך ילדים שעד לפני המסע היו שקופים, התגלו במסע כילדים שכל כך אהבתי וכל כך התחברתי בהם, במסע למדתי לראות אותם בקלות בלי להתאמץ.
המסע היה ‘פסק זמן’ למחשבה על עצמך, על האמון שלך באנשים, על התרומה והנתינה היום יומית לאחר, השייכות שלך לעם למדינה ליהדות והיכולת שלך בשבוע אחד לתת לאנשים אחרים לראות בך צדדים אחרים. לכל אחד היתה תרומה לזיכרון המדהים מהמסע.
מסע ישראלי הוא מסע, לא טיול ולא קורס. הוא מסע אישי שרק התחיל בכל אחת ואחד, מסע שחולל שינוי בצורת החשיבה של כולם והיפתחות לדברים חדשים שפגשנו לראשונה במסע.
היה זה מסע שהשאיר חותם משמעותי כל כך בכל אחת מהקבוצות. התלמידים לא הפסיקו להלל ולשבח את החוויה מהמסע. נראה שזו תחילתה של ידידות מופלאה.
חזרנו הביתה אחרי שבוע כל כך משמעותי וחוויתי. חזרנו אותם אנשים רק עם מודעות לערכים, חברים וחוויות. חזרנו עם הבנה נוספת על החיים ופרופורציות. המסע הזה חיבר אותנו כשכבה, יצאנו ממנו הרבה יותר מגובשים ומאוחדים. המסע תרם לשינוי של כל אחד עם עצמו, עם חברים שלו עם היכולת שלו להתמודד עם דברים ולהיות עצמאי. בתחילת השנה אף אחד לא ידע אם לצאת, לא ידענו מה המסע הזה יוכל לתרום לנו וחזרנו כשכל אחד מאיתנו שמח לקחת בו חלק ולהיות שייך לחוויה העצומה הזאת.
שינוי לא נעשה בשבוע, עלינו להמשיך לעבוד עליו, גם אחרי שהמסע נגמר.
