ובחרת בחיים
זהבה פשטה את המדים אחרי 20 שנות שירות כקצינה בקבע. קריירה ארוכה ותובענית, אותה טיפחה לצד גידול שלוש בנותיה במאבק המתמיד אותו מכירה כל אמא – בין שעות עבודה וקידום אישי, לבין הבית והרגש. זה לא היה קל, אבל זה בהחלט השתלם – שלוש הבנות גדלו ופרחו והפכו לנערות מתוקות, עצמאיות ובעלות ביטחון ואמונה ביכולתן. בחופשת שיחרור שלה, זהבה היתה עסוקה בתכנון העתיד, אבל אנשים מתכננים והגורל לא מתחשב.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גאילי שיף
המתקפה התרחשה ב- 24 באוקטובר 2003. מחבל חדר לבסיס נצרים, כשהוא משליך רימונים ויורה לכל עבר. שלושה חיילים נהרגו בפיגוע, שרית היתה ביניהם.
“שרית, ביתי הבכורה, שירתה כתצפיתנית בגדוד נשר. היא היתה מדהימה והקשר בינינו היה קרוב מאוד. היא היתה בת 19 ובניגוד אלי, היא לא השתחררה מהצבא, נשארה חיילת לעולם”.
מותה של שרית טרף את הקלפים והכה במשפחה החמה והמלוכדת. החיים נעצרו ועם הזמן נמשכו, אבל אחרת. “זה לוקח זמן לחזור לחיים, להתרגל למציאות אחרת, להשלים עם המציאות החדשה ולהחליט שהחיים ימשיכו. לידתה של תאיר, בת 11 היום, היתה אחד הצעדים בחזרה לחיים. הבנות גדלו, חן התגייסה והשתחררה ויובל כיום בת 19, לומדת במכינה צבאית לקראת הגיוס”.
הגיוס של הבנות היה קשה עבורך?
“התמודדתי עם השירות של חן כמו כל אמא אחרת. לא הייתי חרדתית לפני והקפדתי שלא להפוך לאמא חרדתית מאז. חשוב לי שהן ימשיכו בדרכן, כמו כל חברותיהן וייהנו מחיים בטוחים ותחושת מוגנות. השינוי הגדול מבחינת הקשר שלי עם הבנות היה בנוכחות הפיזית שלי איתן. בשנים האחרונות אני נמצאת בבית הרבה יותר מאשר כשהיו צעירות. תאיר גדלה למציאות שבה אמא נמצאת וזה לא היה כך בעבר. זו הבחירה שלי, שמבטאת את השינוי שעברתי”.
האם את חושבת שהנוכחות של אמא בבית משפיעה לטובה על הילדים?
“היא משפיעה לטובה עליי, באופן אישי, עכשיו. ברמה העקרונית, אמא שיש לה קריירה ועבודה, משפיעה לחיוב ולטובה על הילדים ובמיוחד על הילדות. הבנות הגדולות שלי אומרות לי שאני נתפסתי בעיניהן תמיד כאמא עוצמתית, חזקה ובטוחה בעצמה וזה השליך עליהן והעצים אותן”.
גדוד נשר שבו שירתה שרית, הפך בשנים האחרונות לגדוד מעורב. האם מהיכרותך עם הגדוד ופעילותו, השילוב בין בנים ובנות בתפקידי לחימה הוא ראוי?
“שרית שירתה כתצפיתנית בגדוד ובשנים האחרונות משרתות בו גם לוחמות. מדובר בעשייה מאוד משמעותית, בגזרה לא קלה. גם בתקופתה של שרית, החיכוך עם הבנים היה גבוה מאוד בגלל אופי המשימות ומעולם לא שמעתי ממנה על ממשקים בעייתיים. ההפך הוא הנכון, היתה הקפדה על רמה גבוהה של התנהגות ראויה. בעיני, נשים יכולות להיות בכל מקום שרק יתנו להן ובכל תפקיד שתרצנה”.
עם השחרור מהצבא, זהבה תכננה ללמוד הוראה ולעסוק בתחום ואז החיים עצרו מלכת והיא חזרה לעצמה בהדרגה וגילתה שעברה שינוי פנימי, כמעט בלתי נראה, אבל משמעותי. “חמש שנים אחרי ששרית נפלה לא יכולתי להרים את עצמי ולחזור לעבודה. בחמש השנים הללו עברתי הרבה מאוד שלבים של אבל, שרק הורים שכולים יכולים להבין. תאיר נולדה וזה היה שלב נוסף בדרך לשיקום והגיע הרגע שבו אני הייתי צריכה לקבל החלטה בשביל עצמי. אז גיליתי את השינוי שעברתי – כל מערכת השיקולים שלי השתנתה, כל מיני חישובים שפעם עשיתי, התחשבויות שפעם היו לי, דגשים שפעם נתתי לדברים מסוימים – הכל השתנה. היתה לי תחושה מאוד פנימית של הבנה לגבי מה שאני רוצה לעשות ונרשמתי ללימודי הוראת דרך”.
עוד בטרם החלה בלימודים, זהבה התנדבה במשך שנה וחצי בבית הספר אבן חן, כסייעת לתלמידים מתקשים והרגישה שהם עוזרים לה לא פחות משהיא עוזרת להם. באותו אופן, החלה להתנדב בעמותת ‘פעמונים’ כמרצה בסדנאות לניהול כלכלי נכון וכן החלה להתנדב, יחד עם נאמני פארק יער שוהם, בהדרכות בשבתות. הפעילויות הללו, הכינו אותה ליציאה מהבית וחידדו אצלה את הידיעה שהיא רוצה לשלב הוראה, טבע, טיול ותרומה לחברה.
הלימודים ארכו שנתיים, אותן היא מגדירה כשנתיים הבונות והחשובות ביותר שעברה מאז האסון. היא חזרה אחורה, לחלומות מפעם, לאהבה לטבע, לחיבור למקורות וגילתה שכל הדרכים מובילות אותה לדרך הזו. היא פתחה בפרק החדש בחייה, עם הרבה מאוד תמיכה מבנותיה, שסייעו עם תאיר הקטנה וגיבו אותה וגם משרית. “עוד לפני שפרשתי מהצבא, סיפרתי לשרית על ההתלבטויות שלי ועל החלום ללמוד הוראה. שרית אמרה לי, לכי על זה! וכך, עשיתי את הצעד גם בתמיכתה, כמילוי צוואתה אלי”.
היום זהבה היא מורת דרך, מובילת טיולים למשפחות, לחברות, לקבוצות עובדים ולקבוצות נשים. את הטיולים שלה היא אוהבת לתבל באתרי משנה וארכיאולוגיה, תוך שימוש בתנ”ך ובמקורות.
מה מיוחד בהוצאה של קבוצת נשים לטיול?
“קבוצת נשים היא ייחודית בזה שהן משתמשות בטיול כדי להוות קבוצת כח אחת לשנייה. ככל שרואים היום נשים ביחד עושות דברים, הן נהנות ביותר ומקבלות הרבה מאוד מהמפגש הזה”.
מהו האיזור האהוב עלייך ביותר לטיולים?
“האיזור האהוב עליי הוא עמק יזרעאל ושפלת יהודה. זה איזור מקסים ויש בו המון מה לראות וללמוד. לאחרונה אני מוציאה גם קבוצות של בני נוער דרך בתי ספר. הקבוצות הללו כמובן מאתגרות ביותר, אבל זה אתגר שאני נענית לו בשמחה”.
האם את חושפת את הסיפור האישי שלך בפני המטיילים?
“אני עונדת את השרשרת של שרית, עם שמה. לא פעם אני נשאלת על ידי המטיילים, מדוע קוראים לי זהבה ועל השרשרת – שרית. לילדים אני עונה שזו שרשרת עם השם של ביתי ולמבוגרים יותר, לפעמים אני מספרת. זה לא משהו שאני חייבת לחשוף ולא משהו שאני מסתירה, זה חלק ממני”.
לאחר מותה של שרית, ביקשו הוריה ליצור מפעל הנצחה לזכרה. מירוץ שרית שניאור נערך בשוהם רק לפני שבוע, בפעם ה-13. “את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק”, אומרת זהבה, “התחלנו להפיק את האירוע עם תיכון שוהם וחברים קרובים ועם השנים הוא קיבל כח וחיות משלו. בכל שנה אנחנו נפעמים מעד כמה בני הנוער משתתפים והתושבים מגיעים וזה מאוד מאוד משמח. שני ימי המירוץ הם לא ימים קשים עבורי, אלא הם ימי שיא, שבהם זכרה של שרית חי ופועם, מלא בתקווה. אני מלאת הערכה לכל מי שתורם ומניע את המירוץ, זה הטוב בהתגלמותו”.
מה את מאחלת לעצמך עוד?
“להמשיך בדרך שבה אני נמצאת היום. הרצח של שרית הוביל אותי למקומות מאוד אמיתיים ולהחלטות נכונות, נקיות ובונות. נחשפתי לצד הטוב של אנשים, כשהחברים הטובים משוהם המשיכו להקיף ולחזק אותנו, כשאנשים זרים שלא הכרנו נכנסו לחיינו עם המון נתינה ואהבה וכמובן, בתא המשפחתי שלנו, עם בואה של תאיר והחיבור החזק לבנות. המסורת שהחלה עם המירוץ לחיים של שרית שניאור, נותנת לנו הרבה מאוד כח ושמחה בחיים. יש כאן חיבור לבני הנוער, שעוד רגע יהיו בני גילה של שרית ויתגייסו לצבא. חיבור לקהילה המקומית הנפלאה שלנו, לפעילים והמתנדבים שממשיכים את המפעל המקסים והמרגש הזה. לא בחרתי להיות במצב הזה, החיים הובילו אותי לתהומות השכול, אבל החיים גם הוציאו אותי משם ונתנו לי אפשרויות חדשות לאהוב ולשמוח. שרית שלי לנצח בת 19 ואני חיה לצידה”.
תגובות
