"אני מתנחמת בעובדה ששחר ניצל כל רגע בחיים והייתה לו אהבה"

בני משפחתו של שחר מנצור ז"ל משחזרים את השבת השחורה שעברה עליהם, עד להבאתו לקבורה ועל השכול שהכה פעמיים במשפחתה של בת זוגו, שרון רפאי ז"ל

פורסם בתאריך: 17/10/2023 18:40

נכתב על ידי

אפרת רוזנצוייג

עמוק אל תוך השבת השחורה ה-7 לאוקטובר, הבינו בני משפחת מנצור כי בנם שחר ז"ל (28) שנסע להשתתף במסיבת הטבע בדרום עם חברתו שרון רפאי וחברה נוספת, אוריה ריקרדו, אינו בין החיים.

שחר, שרון ואוריה בחרו להימלט עם רכבם כשהמחבלים פתחו במתקפה עליהם. שחר נורה עוד לפני שעלה לרכב, אבל הצליח לנהוג במשך 10 ק"מ, מקיבוץ רעים עד לקיבוץ מפלסים, כשהוא פצוע. בקיבוץ מפלסים נתקלו השלושה בחוליית מחבלים שפתחה עליהם באש. את הירי הזה שחר לא שרד, הוא נותר ברכב, בזמן ששרון ואוריה נמלטות ומחפשות מחסה, וככל הנראה גם מוצאות את מותן, לא הרחק משם. על פי ציר הזמן, מסתמן כי שחר מצא את מותו בשעה 8:30 בבוקר לערך.

אתמול קמה מהשבעה על שחר ז"ל, משפחת מנצור, מוותיקות שוהם. ההורים - יהודה וחניתה והאחות הבכורה, עמית, מספרים על השעות הקשות שעברו מאז שקיבלו את הבשורה המצמררת מהחברה שרון, על המאמצים לנסות לאתר אותו ועל הטרגדיה הנוספת שהתחוללה בשעות אלו.

יהודה, האב משחזר: "בשבת בבוקר, בשעה שש וחצי נשמעה אזעקה. הבת הבכורה, עמית, שגרה בתל אביב התקשרה והודיעה שיש גם אצלה אזעקות והכל בסדר איתה. עשינו סבב טלפונים עם כל הילדים, רק שחר לא ענה. לא ידענו אז שהוא נסע למסיבה, הוא גר ברמת גן. חניתה התקשרה לשרון, החברה שלו, והיא צרחה בטלפון: "ירו לשחר בצוואר, שחר לא בהכרה". אני הערכתי שיש פיגוע ואם יש פצועים, בוודאי יפנו אותם לביה"ח ברזילי. טסתי לשם. כשהגעתי לברזילי היו המון אמבולנסים, אבל עדיין לא הבנתי את גודל האירוע. כתבתי לשרון, החברה, שאני עולה לבית הכנסת בבית החולים להתפלל ושתתקשר אליי כשהיא מגיעה לבית החולים. חיכיתי שם שעות, בדקתי בשמות של הפצועים, הייתי שם עד השעה אחת עשרה בלילה. בינתיים, בשעה 9:04 בבוקר, חניתה מצליחה לדבר עם שרון שזועקת לה: "שחר מת. אני ברחתי מהאוטו". כשהייתי בבית החולים כבר התחילה לחלחל אצלי ההבנה ששחר לא בין החיים. ראיתי בווטצאפ שמישהו כתב 'שתי בנות ברכב לבן, הבחור מת'."

חניתה, האם: "ברגע ששרון צעקה לי בטלפון ששחר מת, הרגשתי כאב בנקודה ליד הלב ועד עכשיו הנקודה הזו כואבת לי מאוד. אני אמא, ואמא מרגישה עוד לפני כולם. ידעתי שזה נכון וששחר לא בחיים".

למרבה הזוועה, שרון החברה, התכתבה באותה העת, עם שני אחיה, אלי ואביאל. אלי האח, שנסע אליה כבר בשבת על מנת לחלץ אותה, נורה אף הוא למוות וגופתו נמצאה כ-150 מטר מהרכב של שחר.

מוקדם בבוקר יום ראשון, יהודה מחליט לנסוע לבית חולים סורוקה. אביאל, האח השני של שרון, נוסע אף למקום בו אוכן הרכב, והוא זה שמוצא את שחר ירוי באוטו, כששרון וחברתה לא נמצאו במקום. אביאל צילם את הרכב ובו שחר ירוי. צילום שהגיע לידי המשפחה.

יהודה: "נכנסתי לחמ"ל של סורוקה ואמרתי לשוטרים: 'הבן שלי כבר 26 שעות נמצא באוטו ירוי ומסביבו המון גופות'. חצי שעה לאחר מכן הודיעו לי שפינו את הגופה של שחר. שלוש פעמים נסעתי למחנה שורה ברמלה, כדי לזהות את שחר, אבל ראיתי שאני מדבר לקירות ויש בלאגן גדול. רק ביום שלישי בלילה הודיעו לנו באופן רשמי."

גופתה של שרון רפאי ז"ל, חברתו של שחר, אותרה ביום רביעי ה-11/10, והיא נקברה ביום חמישי, יום לאחר הלווייתו של שחר ז"ל. לא ידוע כיצד מצאה את מותה, מהרגע שהתכתבה עם האחים שלה ועד שסיימה לשוחח בטלפון עם חבר של שחר שליווה אותה בטלפון.

עמית האחות:" עוד באותו היום כשאביאל הלך לחפש אותן, גם בן הזוג של אוריה, החברה הנוספת שהייתה עם שחר ושרון, הגיע עם חיילים למקום. הוא מצא אותה מתה, לא רחוק מהרכב, מתחת לעץ. שרון לא נמצאה איתה, וככל הנראה הן התפצלו".

שחר מנצור ז"ל, בנם של יהודה וחניתה ואחיהן של עמית, גל ותמרי, סיים את לימודיו בתיכון שוהם ולאחר שירותו הצבאי, הספיק לעשות טיול של אחרי צבא ואף עבד בארה"ב בשיווק נדל"ן. את שרון רפאי הכיר לפני חצי שנה ולאחרונה עברו להתגורר ביחד.

יהודה מספר שבסעודה המפסקת ביום כיפור האחרון, הוא התיישב עם שחר ושאל אותו על טיב הקשר עם שרון. שחר ענה לו שאם הכל יהיה בסדר, אז בשנת 2024 הוא מתכוון להציע לה נישואים.

האם חניתה, מספרת שהפעם האחרונה שראתה את שחר, היה ביום הולדת 60 שלה החל ב- 28.9, כשכל המשפחה בילתה ביחד בים המלח. היא זוכרת ששחר שיתף אותה ששרון היא האהבה הגדולה של חייו.

יהודה האב שומר על איפוק כלפי חוץ: "אני פחות מראה רגשות, אני יותר ריאלי. אין לי כעס כלפי אף אחד, חוץ מלעזתים. אני מבקש להדגיש משהו אחד חשוב: שילמנו מחיר כבד רק כדי לראות את העם מאוחד בחזרה. כאב לי לראות את כל ההפגנות, ועכשיו זה לא יהיה יותר – העם שלנו מאוחד. אני נפעם מההתגייסות של הקהילה בשוהם, מקטן ועד גדול. לא היה מי שלא פקד את ביתנו ועטף אותנו באהבה, מראש המועצה, דרך הרב סתיו והיו פה אפילו שליחיו של האדמו"ר מווישניץ".

עמית: "שחר היה בנאדם הכי שמח בעולם, מלא באנרגיות. היה לו הלב הכי גדול, לא משנה מי ביקש ממנו משהו ולא משנה באיזו שעה, הוא מעולם לא היה אומר לא. הוא דאג לכולנו ותמיד פינק אותנו".

חניתה: "שחר היה ילד שמח ואוהב, כשהיה מגיע לבקר ביום שישי הוא נהג לנשק את כולם, מתעכב אצלי ולא מפסיק לנשק אותי. הוא היה ילד של חברים ושל משפחה. אני מתנחמת בכך שהוא נהנה מהחיים, שהוא ניצל כל רגע ושהייתה לו אהבה."