"לא באתי להיות חותמת גומי"
גלי דויטש, חברת המועצה מסיעת "שוהם שלנו", הודיעה על התפטרותה ממועצת שוהם בנאום קצר שנשאה בישיבת המליאה. כעת, מתוך תחושת מחויבות לציבור, היא פורטת את הסיבות למהלך הדרמתי ומבהירה מדוע לא הייתה מוכנה להשלים קדנציה ולהיות חתומה על דרך שאינה מאמינה בה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
אפרת רוזנצוייג
בישיבת המליאה של מועצת שוהם, אשר התקיימה בשבוע שעבר, נפל דבר. חברת המועצה, גלי דויטש, מסיעת" שוהם שלנו", הודיעה על התפטרותה לאחר כשנתיים בתפקיד. לא קדנציה שלמה, לא סיום טבעי של תקופה, אלא פרישה באמצע הדרך.
מי שמכיר את דויטש יודע שהמהלך הזה אינו עולה בקנה אחד עם אופייה.
במשך השנתיים האחרונות דויטש הייתה חברת מועצה מחויבת, חרוצה, כזו שמגיעה מוכנה לישיבות, קוראת ומתעמקת בחומרים, שואלת שאלות וגם מציעה פתרונות, ולא מוכנה להתיישר מול תשובות שאינן מניחות את דעתה. דויטש מוכרת במועצה כמי שאינה מהססת להתמודד עם קושי או קונפליקטים. להיפך, היא מזוהה עם התמודדות, עם עמידה בעימותים ועם נכונות לשלם מחיר על עמדותיה. גם בתקופות של תסכול היא חזרה ואמרה ש"ויתור אינו אופציה".
לכן, כשהודיעה דויטש על התפטרותה, היה ברור שמשהו עמוק נסדק.
הרקע הפוליטי
כדי להבין את ההתפטרות של דויטש, צריך להבין קודם את המבנה המיוחד של מועצת שוהם בקדנציה הנוכחית.
בבחירות האחרונות למועצה המקומית נבחרה דפנה רבינוביץ לראשות המועצה. הישג מקומי לא מבוטל ביישוב שעד אז לא עמדה בראשו אישה. הבחירה בה לוותה בציפיות רבות: שינוי סגנון, רוח חדשה, הנהגה משתפת. אל שולחן המועצה המונה 12 חברים המייצגים שש רשימות שונות, הביאה רבינוביץ שלושה מנדטים בלבד, מספר זהה לזה שהביאה סיעת 'שוהם שלנו', שקיבלה את מירב קולות הבוחרים. מטעם סיעת ״שהם שלנו״ נכנסו שלושה חברי מועצה : שימי אלבאז - יו״ר הסיעה, גלי דויטש ואיה קרפיבקה.
במעמד חילופי ההנהגה הכריזה רבינוביץ בגאווה על הצלחתה להרכיב קואליציה מלאה: כל סיעות המועצה חתמו על הסכם קואליציוני, לא נותרה אף סיעה באופוזיציה. ״אחדות״ הייתה מילת המפתח, ודימוי המועצה כגוף מאוחד הפך לחלק מהנרטיב הרשמי.
עם זאת, לא צריך להיות פוליטיקאי כדי להבין את המשמעות: קדנציה שבה כל חברי המועצה יושבים בקואליציה אחת, ללא אופוזיציה, מייצרת בוודאי מצג של יציבות ואחדות, אך היא גם קרקע בעייתית, במיוחד לביקורת אמיתית בשל משמעת קואליציונית. לתושב או לתושבת הצופים מהבית מתקבל הרושם של מועצה מתפקדת בהרמוניה, גוף אחד שפועל בקונצנזוס. המציאות הרבה יותר מורכבת מכך.
לאחר חודשים של התלבטות, דויטש מתיישבת לראיון. לא כדי לנהל כתב הגנה ולא כדי לכתוב כתב אישום, אלא כדי להציג תמונה מורכבת של מועצה, של תפקיד ושל מחיר אישי וציבורי. אני מנסה להבין יחד איתה איך קורה שחברת מועצה שכולם מכירים את יכולותיה הרבות, בוחרת להחזיר את המפתחות.
דויטש, נשואה לרוי, אם לשלושה: ים (20), רומי (16) ויובל (14), תושבת שוהם זה 14 שנים, מתגוררת בשכונת הדרים. הרקע המקצועי שלה: עולם התכנון, הבנייה והניהול ובמקצועה היא מכהנת כמשנה למנכ״ל בחברת התחדשות עירונית, ״קבוצת רייק״. בקדנציה הנוכחית החזיקה בתיק הצעירים ובתיק הצרכים המיוחדים ביחד עם חבר המועצה איתן ליליוס, שימשה כדירקטורית בחברה הכלכלית לשוהם, חברה בוועדות כספים והמכרזים של החכ״ל, חברה בועדת משנה לתכנון ובנייה, חברה בוועדת הנחות בארנונה, לצד קריירה אינטנסיבית והתמודדות אישית ומשפחתית עם גידול ילדה על הרצף האוטיסטי.
"אני יוצאת כמעט מכל ישיבה עם תחושה של בינוניות"
מדוע החלטת להתפטר ולמה דווקא עכשיו?
"בחודשים האחרונים עברתי עם עצמי עשרות שעות של התלבטויות וחשבון נפש. התחושה שאני לכאורה מרימה ידיים, מנוגדת מאוד לאופי שלי. ככל ששאלתי את עצמי 'למה את לא רוצה להמשיך?' הבנתי שזה לא בגלל ש"קשה לי". קושי, בדרך כלל, רק מאתגר אותי, מייצר לי דרייב. החיים עם יובל, הבת שלי שעל הספקטרום, חישלו אותי. למדתי שאפשר להתמודד עם כל דבר, שאין מצב שאי אפשר לשפר אותו, שתמיד אפשר למצוא דרך, לא להתייאש, להסביר ולדרוש גם כשהמערכת אטומה ומסורבלת. אני פורשת בגלל הפער העצום בין מה שהאמנתי שיקרה לבין מה שקורה בפועל. המועצה שאני הייתי חלק ממנה, מתנהלת בלי חזון, בלי שיתוף ושותפות ולא תמיד עם שקיפות. אין עדכונים, אין התייעצות, אין דיוני עומק וחשיבה אסטרטגית ובעיקר - אין חזון או תוכניות קדימה עבור היישוב שלנו."
דויטש אינה מהטיפוסים שמחליקים פינות, וגם לא מי שמרימה יד בשם השקט התעשייתי. קולגות שלה לשולחן המועצה יודעים לספר שכשמשהו חשוב לה, היא נכנסת אליו בכל כובד משקלה, עם להט, עם תשוקה ועם דרישה אמיתית לתשובות. שליטה בחומר, בשילוב להט לפעול למען היישוב יכולים בהחלט להלחיץ את מי שמחפש הנהלת מועצה קונפורמיסטית. "אני מודעת היטב למחיר של היותי חברת מועצה דעתנית, שבאמת באה לעבוד ולהשפיע. בעיניי אכפתיות היא לא תכונת אופי בעייתית, אלא תנאי בסיסי לשליחות ציבורית. אני גם מבינה שאגו משחק תפקיד במערכת, אבל אגו לא אוהב שאלות, במיוחד לא שאלות טובות".
תפרטי, מה את רואה מבפנים?
"באוקטובר האחרון סיימנו לאשר תקציב שלישי בפחות משנתיים לתוך הקדנציה. תקציב הוא מסגרת כספית המאפשרת את ביצוע תוכנית העבודה של המועצה. מחליטים מה רוצים להשיג ומאשרים לזה תקציב. זה הסדר הנכון, אבל בפועל זה לא קורה. מה כן קורה? מצפים שלפני הכל נאשר תקציב ובהמשך נגלה מה עשו איתו.
כשנתיים שהמועצה גוזרת ועוד תגזור סרטים של פרויקטים שהחלו במועצה הקודמת כמו הרחבת בית הגמלאי, הקמת בריכה שלישית, המע"ר הדרומי, ג'ימבורי לקטנטנים, האמפי במחצבה שייחנך בקרוב, בית לחיים, פארק הספורט ובית הקפה בהדרים. אבל איפה החזון? איפה ההסתכלות קדימה על היישוב? כשאני אומרת שאין חזון, אני לא מתכוונת לסיסמאות. שוהם כבר סיימה את שלב ההקמה. השכונות נבנו, אזורי התעשייה קיימים, התשתיות עומדות, ההכנסות הובטחו. יישוב בשלב כזה צריך חשיבה עמוקה על זהות, על כיוון, על איך יראו החיים כאן בעוד עשר ועשרים שנה עבור אוכלוסיה שתתבגר ותשתנה. במקום זה אנחנו מקבלים כותרות יפות, מהלכים נקודתיים ותחזוקה שוטפת שמוצגת כמדיניות. לדאוג שיהיה נקי ושהצמחייה בשדרה תתחלף זה חשוב מאוד, אבל זה לא חזון".
תסבירי.
"חזון הוא היכולת לשאול שאלות לא נוחות: האוכלוסייה מתבגרת ומשנה הרכב. איך שומרים על קהילה חיה ולא רק על נדל״ן מטופח, איך מייצרים משמעות לצעירים כדי שלא יעזבו, איך דואגים לנוער שלנו, איך בונים מערכת חינוך שמסתכלת קדימה ולא רק מגיבה, ואיך מגדירים מה מייחד את שוהם מול יישובים אחרים בגודל ובמעמד דומה. את השאלות האלה, בעיניי, המועצה לא שואלת.
במועצה יש מנהלי אגפים מחויבים שעובדים קשה, אבל אנחנו כשנתיים אל תוך הקדנציה, מה עם פרויקטים חדשים? יש שכונה חדשה ביישוב עם הרבה שטחים חומים. לא ראיתי תוכנית אחת שראשת המועצה הביאה לשולחן ואמרה: ״את זה אני רוצה להקים פה".
אין אפילו תקציב אחד שאישרנו לפרויקט חדש, ואני לא מדברת על הגדלת התקציב הקיים לפרויקט הרובוטיקה או אישור תקציב לבניית עוד מקווה או בית כנסת. אני מדברת על חשיבה עמוקה בנושאים רבים חוצי אוכלוסיות ומגזרים, לדוגמא: שכונת הדרים חייבת מרכז חוגים, 'הבית הסגול' כבר לא עובד עבור הנוער, הקמת מרכז חוסן שייתן מענה טיפולי רגשי אחרי שנתיים של מלחמה, כי יש פה צורך. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת אין חזון, אלא ניסיון לרצות בקשות ספורדיות ונקודתיות.
אני יוצאת כמעט מכל ישיבה עם תחושה של בינוניות. אין שם אג'נדה. אנחנו חברי מועצה, תפקידנו להתוות מדיניות, להביא רעיונות ולדאוג גם לפתרונות שיממשו אותם, במקום זה אני מוצאת את עצמי פעמים רבות מתמודדת עם הערות ציניות והשתלחויות מצד מי שחושב שתפקידו כחבר מועצה הוא לקפוץ בראש ולהגן על ראשת המועצה בבריונות".
"הרבה זהירות תדמיתית, הרבה עבודת יחסי ציבור ופחות פתיחות לעבודת עומק מורכבת"
יש מי שיטענו אולי שאת בעצם מנסה לנהל את המועצה?
"לא הצגתי מועמדות, ולא נבחרתי לנהל את המועצה. יש ראשת מועצה שנבחרה בדיוק לשם כך, הסמכות והאחריות הביצועית בידיה. עם זאת, תפקידה של מליאת המועצה ממנה התפטרתי גם הוא ברור: התווית מדיניות, פיקוח, אישור, הצפת נושאים ורעיונות. לחבר מועצה יש אחריות ואסור לו להיות חותמת גומי. אני רוצה להיות חלק מקבוצה שצופה את פני העתיד ומייצרת רעיונות עם חשיבה קדימה לצרכים של היישוב. אני רוצה להבין לעומק את הנושאים שאותם מבקשים ממני לאשר, אני רוצה דיון אחראי על הכספים הרבים שנצבעים בלי תוכנית כוללת, אני רוצה לדעת מה המועצה שאני חברה בה עושה למען היישוב. זה בדיוק התפקיד שלנו.
התחושה שלי, והיא תחושה מבוססת, שלא באמת רוצים אותנו כשותפים אמיתיים. לעיתים נדמה לי שעדיף שחברי מועצה יישארו ברקע, בלי נראות ובלי חיבור לעשייה, וששום דבר לא ייקשר לשמם חלילה. יש לא פעם הרגשה חזקה שהמערכת עדיין פועלת במוד של בחירות: הרבה זהירות תדמיתית, הרבה עבודת יחסי ציבור ופחות פתיחות לעבודת עומק מורכבת.
התמודדתי בבחירות כדי לתרום מהידע ומהניסיון שלי, ידעתי ואני יודעת גם היום שהיכולות שלי תורמות ליישוב. חבר מועצה הוא לא קישוט. הוא לא נבחר כדי לשבת בשקט ולסמן וי. במערכת בריאה, ראשת מועצה אמורה לרתום את חברי המועצה, להיעזר בהם, לשמוע אותם. לכל אחד מאיתנו יש תחומי מומחיות, קשרים בקהילה והבנה עמוקה של צרכים מקומיים, אבל לצערי הרב, אנחנו משאב עצום שפשוט לא מנוצל.
כשחברת מועצה כמוני, עם רקע בתכנון ובנייה, יושבת בוועדות, רואה תהליכים ומזהה בעיות או הזדמנויות, היא אמורה להביא את זה לשולחן. וברגע שזה מובא, צריך שמישהו יקשיב, לא שינפנפו ביד".
אז אולי הסגנון שלך הוא עצמאי מידי, פחות נוח לעבודה במסגרת קואליציונית? את רואה את עצמך כשחקנית קבוצתית?
"אני מבינה היטב איך קואליציה עובדת, וברור שפוליטיקה זה משחק של פשרות. לא תמיד נוח לי להתיישר, אבל כשמאמינים בדרך, אני פועלת בתוכה עד הסוף, יחד עם הקבוצה ולמענה. לראיה, למרות שאת מבינה שיש לי ביקורת רבה שהצטברה בשנתיים האחרונות, הפעם הראשונה שהציבור שומע על כך ממני היא כאשר אני כבר לא שחקנית בקבוצה המכונה מליאת המועצה. הביקורת שיש לי נאמרה בשנתיים האחרונות בלהט בקרב הקבוצה המצומצמת של נבחרי הציבור, כי כשמשהו לא מתיישב לי עם ההיגיון או עם הערכים שלי, אני לא שותקת, אני מנסה להשפיע, לשכנע ולהציע כיוונים אחרים. ולמרות שמירב השאלות שלי נשאלו בדיונים סגורים, עדיין תמיד ניתנה התחושה שעדיף לא לשאול שאלות. גם התגובות של חלק מהחברים למליאה היו לעיתים אישיות ולא ראויות".
אם את מבינה איך קואליציה עובדת, אז מה הבעיה?
"הבעיה שהמועצה מתמקדת יותר מדי בנראות ובמסרים, ופחות בעבודת עומק. בפועל זו פצצת זמן, כי זה מייצר מצג של תפקוד, בעוד שהיישוב צובר בעיות מהותיות שאינן מקבלות מענה אמיתי ומתנפחות בשקט. כשראשת מועצה שמחזיקה את תיק הביטחון, אומרת שוועדת הביטחון 'מיותרת' כי אין לה סמכויות, בזמן שהיישוב מרגיש חלש ופריץ ומתמודד עם אירועי ביטחון, תוך התעלמות מהאיום מאיו״ש שמעלה את ראשו עם כל חודש שעובר, והתעלמות מאנשים טובים ומתנדבים שביקשו לקחת חלק ולהשפיע - זה לא משהו שאני יכולה לחיות איתו. המשמעות היא לא רק ויתור על כלי עבודה, אלא גם מסר לאנשים שביקשו לתרום. בעיניי, זה חמור, כי שימי לב שפתאום כשיש ירי ונזרק רימון בלב היישוב, אנחנו נזכרים שבעצם ידענו שהיישוב פרוץ, ואין מספיק שוטרים, ואנחנו כמועצה הכרזנו שאין לנו סמכות ולא עסקנו בזה מספיק.
אותו דפוס חוזר גם בתחום הנוער, כשמחזיק תיק הנוער מחזיק אותו על הנייר בלבד ומתחילת הקדנציה התקיימה ועדת נוער אחת, אולי שתיים. מצב הנוער ביישוב הוא בעייתי, זה לא ייחודי לשוהם וזה לא התחיל בקדנציה הנוכחית, אבל דווקא בגלל זה נדרשת כאן הובלה. אני מעלה שוב ושוב בכל ישיבה את הצורך במחזיק תיק נוער מחויב ומגויס, אנחנו מציפים בעיות בצופים, מדברים על נוער משועמם ברחובות, על 'הבית הסגול' שלא מתרומם, והתגובה לכך? כולם מהנהנים בראשם ומסכימים. כשדנים בתוכנית העבודה על מטרות לשנת 2025 ואני שואלת 'איפה הנוער?' עונים :'נכון צריך דגש'. אבל כשמגיע מועד התכנסות ועדת נוער, מחזיק התיק פשוט לא מגיע, ואז מגיעים לשנת 2026 ולא הציגו תוכנית אחת לשיפור מצב הנוער ביישוב, אז לאן זה הולך? בכלל, כל עניין הוועדות הוא נושא בעייתי. ישנם חברי מועצה שמחזיקים על הנייר בתיק כלשהו, אבל הם לא באמת מנהלים את הוועדה או טורחים להגיע אליה, אלא ממנים תושבים להיות ממלאי המקום שלהם. אז מה החשיבות של חבר מועצה כמחזיק תיק? לא מדובר על ועדה או שתיים אני מדברת על ועדת מלגות, בטחון, נוער, הנצחה ויש עוד. איזה צורה יש לזה?
וזה לא נגמר שם. בואי נדבר על החינוך. שוהם חרטה על דגלה את נושא החינוך. הפלורליזם ביישוב הוא אחד מסימני ההיכר שלה: בתי ספר קשת, דמוקרטי, אנתרופוסופי, ממלכתי דתי, מדעים, ממלכתי רגיל - מגוון שמאפשר לכל ילד למצוא את עצמו. יש התדרדרות במערכת החינוך ברמה הארצית, ואיום משמעותי בחוסר במורים בכל הארץ, וגם פה ביישוב. זה משהו שצריך לעסוק בו אקטיבית ברמת קובעי המדיניות. אם המועצה לא תיקח חלק משמעותי בתמיכה בבתי הספר, ולא רק בשיפוצי קיץ ששוב קשורים לנראות, לא רחוק היום שהמחסור בצוותים ילך ויחריף גם אצלנו.
עוד בנושא חינוך - מתחילת הקדנציה אמרתי לדפנה בהזדמנויות שונות: 'בואי נקים בי"ס לחינוך מיוחד. יש לנו שטחים. יש חוסר מטורף בארץ. תלמידי החוץ המיוחדים שלנו ביישוב מתקשים לקבל שיבוצים בגלל העומס בכל הערים. יש לנו את 'בית לחיים', מרכז יום שיקומי, נקים פה בי"ס'. אז אמרתי.
שכונת הדרים היא דוגמא נוספת. אני גרה שם. עבדתי עם נטע מנהלת אגף שפ"ע, על תוכנית להעלאת המודעות בקרב תושבים לשמירה על שכונה נקייה. נטע היא מנהלת רצינית ורואים תוצאות ביישוב. בנינו תוכנית, אבל היא מצריכה אכיפה ועבודה מול תושבים והיא לא מבשילה. השכונה הזו היא כמו ילדה חורגת של היישוב, חייבים לחבר אותה באמת, אבל איפה התוכנית הכוללת לחיבור השכונה ליישוב? למה זה לא חלק מהחזון ומתוכנית העבודה הרב שנתית של המועצה? לכתוב בחזון המועצה משפט כמו "שוהם - יישוב של קהילה", זו כותרת יפה, אבל בלי יעדים ברורים ותוכניות עבודה שנגזרות ממנה, שרואות את אתגרי השכונה והתושבים, ומציעות פתרונות ממשיים, היא נותרת אמירה פופוליסטית וריקה מתוכן".
אבל בשורה התחתונה, אתם חברי המועצה. איפה הייתם? למה לא דרשתם ישיבות, לא כפיתם תהליכים, לא הצבתם על השולחן קו אדום ברור?
"זו שאלה לגיטימית ואי אפשר להתחמק ממנה. אנחנו בהחלט דרשנו, אבל צריך להבין איך זה עבד בפועל: לישיבות הנהלה הגיעו כמעט תמיד רק נושאים שמיועדים להצבעה. לא היו דיוני עומק מקדימים, אין ישיבות חשיבה פתוחות לפני שמגבשים החלטה. הכול מגיע בשל ומוכן, עם בקשה להצביע בעד. שלא לדבר על כך שלא פעם החומרים נשלחים בטווח זמנים קצר ולא רציני, שלא מאפשר זמן קריאה, צלילה לנושאים, הבנה של המשמעויות או עבודת מטה רצינית. השיטה היא כזאת שלא מאפשרת דיון, מצופה מחברי מועצה להצביע בעד וכמעט כל אופציה אחרת מתקבלת בהרבה פרצופים, הערות ציניות, הרמת טונים ואמירות כמו ״אז תצביעו נגד״, כשהדיון הוא לא שחור ולבן, הוא לא בעד ונגד אלא בעד חשיבה אחרת.
כסיעה, דרשנו לא פעם שהדברים יתנהלו אחרת. בקדנציה הזו התקיימו שלושה דיוני עומק משמעותיים בישיבות שלא מן המניין, כאלו שמתכנסות בנוסף לקבועות, על נושאים אקוטיים שאנחנו דרשנו: על מבננים, על הנוער ועל השריפות וזיהום האוויר הקשה. שניים מהם הם יוזמה של סיעת 'שוהם שלנו', ואחד של סיעת ‘'יחד מאמינים בשוהם'. אלו לא היו יוזמות של ראשת המועצה להתייעץ עם חבריה למליאה, אלא להיפך - דרישה שלנו לעצור רגע לחשיבה ודיון. גם זה לא היה פשוט. בסופו של דבר, התחושה המצטברת היא שיעשו הכל בשביל שנישאר בצד, לא כאמירה אישית, אלא כשיטת ניהול. אילולא החוק שמחייב את קיומם של חברי מועצה, ולעיתים הרצון לחלוק באחריות להחלטות בעייתיות, נדמה שיש רצון לנהל חלק גדול מהדברים בלי נוכחות שלנו. זו תחושה קשה, כי היא מרוקנת את התפקיד שלנו מתוכן. במקום לעסוק בקידום טובת היישוב, אנחנו עסוקים ברדיפה אחרי היכולת הטכנית שלנו לעשות את התפקיד שאליו שלחו אותנו בוחרינו".
כיצד התנהלה העבודה מול מנהלי האגפים?
"לא פעם חשתי שמנהלי האגפים מאוד נזהרים והרבה פעמים מבקשים אישור לפני שהם מדברים או מיידעים חבר מועצה. מהתשובות שקיבלתי, והרבה פעמים גם מהיעדר תשובות, ברור לי שלא באמת שומרים אותי או אותנו בתמונה. נוצר אצלי הרושם שמנהלים הבינו היטב מה מצופה מהם לעניין הקשר עם חברי המועצה, גם בלי שייאמר במפורש. הם לא אשמים. הם מתפרנסים כעובדי מועצה וכדאי להם ליישר קו עם מי ששכר אותם לעבודה. אנחנו לעומתם נבחרים של הציבור, לא של ראשת המועצה.
רק לאחרונה מנכ״ל חמש החליט להתעלם מבקשה שלי ויחד עם מנהלת ה'מטרו', מרכז הצעירים שמנוהל תחת חמש, הם התקדמו בניגוד לבקשה שלי ורק עדכנו אותי על כך מבלי להתייעץ (דויטש מחזיקה את תיק הצעירים במועצה א.ר). לא בהכרח כל בקשה של חבר מועצה צריכה אוטומטית להתקבל, אבל שיח חייב להתקיים ושורות תחתונות צריכות להתקבל יחד ולא מעל הראש של חבר מועצה שמחזיק תיק. אני כמובן מאמינה שאם ראשת המועצה הייתה מעבירה במסדרונות המועצה את החשיבות של חברי המועצה, אירוע כזה לא היה קורה".
בואי נחזור שנתיים אחורה. למה בחרת להתמודד?
"כשיובל, הבת הקטנה שלי, אובחנה עם אוטיזם, החלטתי לחשוף את ההתמודדות. עבור יובל - כדי שידעו לקבל אותה, עבורי - סוג של ונטילציה ורצון לקבל חיזוקים, ועבור הקהילה - שתבין את העולם הזה של צרכים מיוחדים. וזה עבד. יש פה קהילה שלמה שמכירה את הסיפור שלנו ואת יובל, בלי התייפייפות. אני בהחלט יכולה להגיד שהמודעות לאוטיזם ביישוב עלתה גם בזכותה. ככה הבנתי מהו כוחה והשפעתה של עשייה בתוך קהילה. כל חיי אני מתנדבת ופועלת, זו המהות שלי, לכן חשבתי שעשייה במועצה יכולה להיות מנוף גדול יותר, ראיתי במועצה מיקרוקוסמוס של הקהילה המדהימה שיש פה, האמנתי שאפשר לעשות כאן דברים נפלאים ואני עדיין מאמינה."
"ציפיתי שדווקא מתוך הנהגה נשית תיווצר שותפות אחרת"
איך היית מגדירה את מערכת היחסים המקצועית שלך עם ראשת המועצה, דפנה רבינוביץ?
"זה קשר מורכב. יש לי הערכה לעצם כניסתה של דפנה לתפקיד. להיות ראשת מועצה זה אתגר משמעותי, בוודאי לאישה, בוודאי במציאות הארצית ובוודאי ביישוב שהתרגל לאורך שנים להנהגה גברית. אבל הערכה אינה בהכרח הסכמה, ובמקרה שלנו הפער היה ברור כבר מההתחלה. מהר מאוד הבנתי שאני נתפסת כמטרד. כל שאלה עניינית, כל ניסיון לברר או לדייק, פורשו כביקורת אישית וקיבלו פעמים רבות מענה לאישיותו של אדם. כל ניסיון לתרומה, נתפס כהתנגדות. זה יצר תחושה מתמשכת של מגננה: במקום שיח מקצועי פתוח, מצאתי את עצמי צריכה להסביר שוב ושוב שאני לא תוקפת, אלא מנסה לשפר. במציאות כזו, העבודה נעשית מתישה ולא אפקטיבית. היו גם רגעים אחרים, היו ישיבות שבהן הרגשתי הקשבה אמיתית ונכונות לדיאלוג, וגם היו רעיונות או הצעות שלי שהתקבלו, אבל רוב הזמן התחושה הייתה שאני נתפסת כגורם מפריע, כזה שמסבך את התמונה ולא משתלב בה, שיהיה הרבה יותר נוח בלעדיי. בעיניי, זה לא עניין אישי, אלא תוצאה של הנהגה שמתקשה או מאוימת מדמויות עצמאיות וביקורתיות כחלק טבעי משולחן מקבלי ההחלטות, הנהגה שלא מוכנה לבחון את עצמה בראי ביקורתי. יש כאן גם תחושת החמצה, ציפיתי שדווקא מתוך הנהגה נשית תיווצר שותפות אחרת. יכול להיות, ואני אומרת את זה בזהירות, שאני מזכירה לדפנה משהו מעצמה, את מי שהיא הייתה בעבר כחברת אופוזיציה. מישהי ששאלה שאלות, שלא קיבלה דברים כמובן מאליו, שהתעקשה להעלות סוגיות גם כשהן לא היו נוחות. לפעמים מראה כזו לא פשוטה למי שנמצא היום בעמדת הנהגה. ויכול מאוד להיות שגם החיבור שהיה לי והקשר שעדיין יש לי עם ראש המועצה לשעבר, איתן פטיגרו, יוצר אצלה אי־נוחות. לא מתוך פוליטיקה קטנה, אלא מתוך חשש טבעי מצללים של עבר שעדיין נוכחים במערכת. זה חבל, כי ביקורת עניינית לא מחלישה הנהגה היא מחזקת אותה".
איך את מעריכה את דפנה רבינוביץ כמנהיגה?
"דפנה היא קודם כול פוליטיקאית מיומנת. התחושה היא שהיא עדיין פועלת מתוך תודעת בחירות: שליטה במסרים וניהול תדמית. היא מקפידה להיות חברה בכל קבוצות הוואטסאפ המרכזיות של היישוב, ואין פוסט בקבוצות הפייסבוק שעובר מתחת לרדאר של לשכת ראש המועצה. אפשר בהחלט לפרש זאת כאכפתיות ורצון להיות עם האצבע על הדופק, זה שואב זמן ומשאבים, אבל יש בכך גם מימד של שליטה: מעקב צמוד אחרי השיח הציבורי, התאמת מסרים וכניסה לפעולה בעיקר כשנושא הופך ל"חם" בקבוצות או נתפס כבעייתי תדמיתית. לפעמים התחושה היא שהעשייה מגיבה לרעש הציבורי, ולא בהכרח נובעת מתהליך עומק או מתכנון ארוך טווח". .
את התחושות שאת מתארת חווית לבד או שיש גם חברי וחברות מועצה נוספים שמרגישים כך?
"אני לא מתכוונת להיכנס לרכילות או לדבר בשם אחרים. כל אחד צריך להשמיע את קולו בעצמו. אני יכולה רק לומר שתחושות כאלה לא נולדות בחלל ריק, וששיחות מסדרון לא מתפתחות סתם. מי שמכיר את הדינאמיקה במועצה יודע שהתחושות שאני מתארת אינן ייחודיות לי, ומי שצריך לזהות את עצמו - כבר יזהה".
"אנחנו פועלים בלב שלם לטובת הקואליציה ומקבלים בתמורה יחס של אופוזיציה"
אז למה לא לעבור לאופוזיציה במקום לפרוש?
"לקח לי הרבה זמן להגיע להחלטה. לחברות בקואליציה יש עוצמה: אפשר לקדם מהלכים, להניע תקציבים, להשפיע דרך תיקים. כסיעה הגדולה במועצה, "שוהם שלנו" האמינה ובצדק שאפשר וצריך לפעול מבפנים, גם אם לא משנים הכול. גם אני האמנתי בזה לאורך זמן, אבל בשלב מסוים שמתי לב שאנחנו פועלים בלב שלם לטובת הקואליציה ומקבלים בתמורה יחס של אופוזיציה. הבנתי שמשהו עמוק יותר נשבר. כשהפער בין הערכים שאיתם באתי - שותפות, עומק, מחויבות אמיתית, לבין אופן ההתנהלות בפועל, הופך לבלתי ניתן לגישור, אז מעבר לאופוזיציה לבד הוא לא פתרון. הוא רק דוחה את הבעיה. אני חלק מסיעה, ואני לא עומדת בראשה. לשימי, כראש הסיעה, יש אחריות למצביעים ולמה שניתן להשיג בתוך המערכת, ואני מכבדת את התפיסה הזו מאוד, אבל אני הגעתי לנקודה שבה לא יכולתי להמשיך לשבת בקואליציה, להרים יד, ובסוף הקדנציה גם לשאת באחריות לתוצאות שאני לא שלמה איתן. פרישה, מבחינתי, היא הדרך היחידה לא להיות שותפה למה שאני מאמינה שפוגע בפוטנציאל של שוהם וגם לא לייצר אופוזיציה מדומה שאין לה שיניים".
איך הגיבו חברייך לסיעה, שימי ואיה, על ההחלטה לפרוש?
"לא היה פשוט בכלל לשתף את שימי ואיה בהחלטה. אנחנו חברים ושותפים לדרך והתחושות שלי על התנהלות המועצה אינן זרות להם. הדילמה הזו להישאר ולפעול למען התושבים ולעשות כל מה שאפשר, לצד התסכול על תחושת הבינוניות, הובילה להרבה שיחות בינינו.
כמו שלי לא היה קל לבשר להם על ההחלטה, כך גם להם לא היה פשוט לקבל אותה. סיעת 'שהם שלנו' היא גורם משמעותי סביב שולחן המועצה, עם אחריות כבדה כלפי ציבור גדול שמצפה מהם לפעול ולהשפיע. שימי ואיה הם שחקני נשמה, והם נשארים במועצה לא פשוטה כדי לדאוג לנו. אין לי ספק שהם יעשו כל מה שאפשר כדי לייצר דיוני עומק, לפעול לשקיפות ולהיאבק על נושאים חשובים. זו לא בחירה נוחה, אבל זו בחירה מחויבת ואני מכבדת אותה מאוד. בסוף, כל אחד מאיתנו משלם מחיר אחר על העמדה שהוא בוחר לאמץ. לא כולם משלמים אותו באותו מטבע, וזה בסדר".
מה היא שוהם עבורך?
"בית. שוהם קלטה אותי בתקופה הכי מורכבת של חיי. הגעתי לפה כשאני בהריון שלישי עם תינוקת בת שנה ושבעה חודשים וילדה לפני כיתה א'. בתוך המערבולת הזו של התמקמות, איתור רופאים חדשים, חוגים חדשים, חברים חדשים, הבאתי לעולם את יובל ושנה אחרי הבנתי שאני אמא לילדה מיוחדת. הקהילה בשוהם הייתה העוגן שלי. דרך המסגרות של הבנות, רוי ואני רכשנו חברים חדשים, מרכז החיים שלנו היה ביישוב.
ביולי 2014 באתי לגיל ליבנה, ראש המועצה דאז, עם בקשה לפתיחת גן לילדים אוטיסטיים, לא רציתי להמשיך לנסוע למודיעין כל בוקר. באוגוסט הוא הודיע לי שבספטמבר יפתח גן. גויס צוות ונפתח גן לאוטיזם בתפקוד בינוני. אז הבנתי מה זו קהילה ומה זו מועצה שעובדת בשביל התושבים. כשיובל נהגה לברוח מהבית כי היא הייתה צריכה "להרגיש רוח", הייתי מעלה פוסט תוך כדי ריצה ואנשים מייד היו יוצאים לחפש אותה או פשוט רואים אותה רצה ושומרים עליה. הבת הגדולה שלי בת 20, אומרת לאחים התל אביביים שלי שאת הילדים שלה היא תגדל רק בשוהם, כי "אין כמו שוהם"'.
"אני לא יודעת לחפף"
איזו חברת מועצה היית?
"אני לא יודעת לחפף. לא בעבודה, לא כאמא ולא כחברת מועצה. אין ישיבה שלא הגעתי אליה, למעט כשהייתי בחו"ל. אני מגיעה בזמן, לא הולכת באמצע, מגיעה מוכנה - קוראת את כל החומרים, עושה בדיקות, מתייעצת. אם יש לי מה להגיד - אני אומרת, אם צריך להתעקש - אני מתעקשת. הגעתי עם ידע בתכנון ובנייה, הבנה של צרכים מיוחדים, יכולת לקרוא נתונים ולהבין תהליכים, ובדרך כלל לא רק אומרת מה לא, אלא גם מה כן. אני מציעה פתרונות, מנסה לקדם. הוועדות שאני עומדת בראשן, במסגרת התיקים שבאחריותי, התכנסו כל רבעון עם פרוטוקולים מסודרים .בוועדת תכנון ובנייה הייתה לי תרומה משמעותית וזו גם וועדה שמאוד נהניתי לקחת בה חלק.
חשוב להבין, חברות במועצה זו עבודה בהתנדבות. זו השקעה של הרבה מאוד שעות בשבוע, אם עושים אותה כמו שצריך, עם זמינות ומענה לתושבים, הכנה לישיבות, הישיבות עצמן, כל אלו דורשים המון זמן והרבה השקעה והתמורה היא לא כספית אלא התוצאה, לראות שדברים קורים".
כשאת מסתכלת לאחור על השנתיים במועצה, באילו תחומים או מהלכים את מרגישה שהצלחת לתרום באופן ממשי?
"בתיק צרכים מיוחדים הקמתי עם מחלקת הרווחה, נטלי וליאת המדהימות, את הפורום למען המיוחדים. פורום מקצועי שמקבל הכשרה ויפעל להעלאת מודעות, הכלה ושילוב של המיוחדים בקהילה, ויעבוד מול המועצה ובשלב הבא גם מול המדינה.
בתיק הצעירים, בתוך לחימה עצימה, הרמתי עם הילה פלס, מנהלת המטרו כנס למילואימניקים ובני ובנות זוג והקהילה נרתמה באהבה. קידמתי את שיפוץ ה'מטרו', תקציב שאושר בקדנציה הקודמת אבל לא מומש. הילה אמרה לי שזה ייקח שנים, אבל תוך חצי שנה הוא יצא לדרך.
הנעתי מחזור שני של פרויקט המנטורים 'המעצמה' - פרויקט קהילתי שהיה קפוא מ-2019. דחפתי להוציא אותו, גייסתי את נורית ויצמן, מנהלת בי"ס עוצמה למאמנים, להוביל את הפרויקט ודאגתי לתקציב. ההיענות הייתה מדהימה, כמות המנטורים שפנו מספיקה לשני מחזורים. יש לנו קהילה מהממת. קידמתי יחד עם יובל בן זאב, תושב היישוב ומומחה להשקעות וייעוץ פיננסי, את תוכנית ״הבוסט הכלכלי״ - תוכנית צעד ראשון לצעירים לבניית עתיד כלכלי נכון. קידמתי תקציבים לפעילויות חדשות ב'מטרו', כמו סדנאות על הדק, בחצר האחורית של מרכז המטרו, וגם תקציב הצעירים גדל בתקציב לשנת 2026 .
בדיון על אגרת השמירה סיעת 'שוהם שלנו' התעקשה להוריד את עלות ההצטיידות :רכבים, מצלמות ותשתיות והציעה לקחת את הכסף מתקציב אחר במקום מהתושבים. העברנו כשני מיליון שקל שיצאו מתקציב המועצה ולא מהתושבים, ובתקציב 2025 החזרנו את הקיצוץ בחמש."
תוכניות לעתיד?
"אני פורשת מהמועצה אבל לא מ'שוהם שלנו'. הסיעה הזו היא בית. בבחירות האחרונות, בלי מועמד לראשות, הבאנו הכי הרבה מצביעים לקלפי. מי ששייך לסיעה הזו יש לו די-אן-איי של עשייה. שימי איה ושני יקרים לי מאוד, מה שיבקשו - אעשה, תמיד.
אני אמשיך להיות פעילה בפורום האימהות המיוחדות ואשמש כמנטורית בפרויקט "המעצמה". אני גרה מול 'בית לחיים' ומרכז השיקום לפצועי צה"ל, שני מפעלים מדהימים. עכשיו יתפנה לי זמן להתנדב שם ואולי אסיים סופסוף לכתוב את הספר שרציתי להוציא לאור."
מה למדת על עצמך בתקופה הזו?
"למדתי שאני לא בנויה לפוליטיקה של שקט תמורת נוחות. לא למקום שבו מצפים ממך להבין את הרמז, להוריד ראש ולהרים יד. למדתי גם שלפעמים עזיבה והליכה אינן ויתור. הן בחירה. בחירה לא להישחק, לא להתרגל, ולא להפוך למישהי שאני לא מזהה. בעיקר למדתי עד כמה הקהילה הזו חזקה. כמה אנשים טובים יש כאן, עם ידע, ניסיון ורצון אמיתי להשפיע. הפוטנציאל האנושי בשוהם עצום והכאב הגדול הוא לראות כמה ממנו נשאר מחוץ למעגל ההשפעה.
אני מודה לכל מי שתמך בי, האמין בי והצביע לי. לכל מי שהיה מוכן להקשיב גם כשזה לא היה נוח. אני לא מתחרטת על יום אחד מהשנתיים האלה. למדתי המון על המערכת, על עצמי ועל הקווים האדומים שלי. עשיתי כמיטב יכולתי, ואני נשארת חלק מהקהילה הזו. אני אמשיך לתרום ממקום אחר, כזה שבו אני יכולה להיות נאמנה לעצמי באמת. שני בנד, מי שנכנסת במקומי, עבדה מאוד קשה בבחירות כדי שנגיע לתוצאה אליה הגענו, היא מביאה איתה איכויות ואני שמחה על הקול והגוון שהיא תכניס למועצה ומאחלת לה המון בהצלחה".
עם פרישתה של דויטש מהמועצה, שוהם מאבדת חברת מועצה פעילה, דעתנית ומעורבת, כזו שביקורת עבורה לא הייתה אקט של התנגדות, אלא כלי עבודה. מה שבטוח - יש מי שנושמים לרווחה עם עזיבתה, גם מבין חברי המועצה. בתחילת הקדנציה אמרה ראשת המועצה כי ביקורת מבפנים יכולה להיות עניינית ויעילה יותר מביקורת אופוזיציונית. בפועל, נדמה שהמרחב הזה לא הצליח להתקיים לאורך זמן.
דויטש עוזבת את שולחן קבלת ההחלטות, אך משאירה אחריה שאלות מהותיות על אופן ניהול המועצה, על גבולות השותפות, ועל מקומה של ביקורת במערכת שמבקשת להצטייר מאוחדת.
השאלות שהיא משאירה מאחוריה לא הולכות לשום מקום. הן מהדהדות עכשיו ביתר שאת.
ואולי אובדן של קול חיוני יהיה הקטליזאטור לשינוי, כי לפעמים צריך שמישהו ילך כדי שאחרים יבינו שמשהו לא עובד. גלי דויטש האמינה בזה מספיק חזק כדי להתמודד ומספיק חזק כדי לדעת מתי ללכת.
תגובות
גילי | 09:27 04.01.26