רוץ ילד רוץ
ראיון עם מיכל שפרנסקי-פרידמן על חייו של יורם פרידמן, גיבור הספר "רוץ ילד רוץ"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גאילי שיף
יום אחד, בעת חיטוט בפחים בניסיון למצא אוכל בגטו וורשה, נשמעו רעשים רבים. שרוליק הקטן בן החמש, התכווץ בפחד בתוך הפח הגדול. כשיצא ממנו,
אמא שחיכתה לו, כבר לא היתה שם. הוא לא ראה אותה יותר.
את הדרך לביתו בגטו, לא ידע.
כך מתחיל סיפורו של שרוליק פרידמן, ילד יהודי ג’ינג’י ששרד לבדו את השואה. עלילותיו הועלו על הכתב בספר “רוץ ילד רוץ” והפכו לרב מכר עולמי ואת שרוליק לסמל, אבל בשביל תושבת שוהם מיכל שפרנסקי-פרידמן, שרוליק הוא פשוט, אבא.
מאת: גאילי שיף
“זיכרון בסלון”, 2016
“אבא לא אוהב לנהוג בשעות הערב. בכל זאת, הוא כבר בן שמונים, אבל טלי ביקשה שהוא יופיע אצלה בערב “זיכרון בסלון” ואני ביקשתי ממנו והוא הסכים. אבא תמיד הסכים לכל דבר שביקשתי ממנו. הוא דיבר מול קהל של 50 איש, רובם תושבי שוהם והם, כצפוי, יצאו מעולפים. אבא ידע לדבר, הוא ידע לחיות ויש בזה משהו מאוד כובש.
אבא אף פעם לא הסתיר מאיתנו את סיפורו. שמענו אותו בחלקים, בפרקים, כאנקדוטות, במשך כל השנים. בדרך כלל אלו היו סיפורים מצחיקים, בילדותי לא יכולתי להבין את המשמעות העמוקה יותר שלהם. לפני עשרים שנה בערך, אבא שמע הרצאה במסגרת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. המרצה היה אדם קטוע יד, בדיוק כמוהו, שסיפר את סיפורו ודיבר על השיקום שעבר, על הדרך שעשה ואז אבא הבין, שאפשר לגשת לנושא של השואה מהמקום הזה של ההתמודדות והניצחון וזה היה המקום שהתאים לו. מאז הוא התחיל להרצות בפני קהל. הוא דיבר בפני תלמידים, חיילים ומשלחות ונחשב לדובר מאוד מעניין ומרגש. בשנה שעברה, תושבי שוהם זכו לשמוע אותו. השנה, איש לא יזכה. אבא נפטר לפני שלושה חודשים ואיננו עוד”.
לפני עשרים שנה, יורם ישראל פרידמן, ניצול שואה בשנות השישים לחייו, הוזמן לתת עדות ביד ושם. אחת העובדות במקום ששמעה את סיפורו, שידכה בינו לבין סופר הילדים והנוער הידוע אורי אורלב, שהוא עצמו ניצול שואה. השניים נפגשו והחיבור היה מיידי. “אורי אמר שהצורה שבה אבא דיבר, היתה כמו ילד שמספר את סיפורו וזה מה שקנה אותו”, אומרת מיכל, “הוא דיבר כמו שאורי אוהב לכתוב”. התוצאה היתה ספר ילדים בשם, “רוץ ילד רוץ”. הספר יצא בשנת 2001 והיה לרב מכר עולמי במשך שנים רבות. הספר הוא חלק מתוכנית הלימודים בארץ לכיתות ז’ ונכנס לתוכניות הלימודים בגרמניה ובאיטליה. הוא תורגם לעשרות שפות ונמכר בעותקים רבים מספור. מה היה סוד הקסם של הספר? הסיפור המרתק של שרוליק, האישיות המיוחדת שלו והדרך בה סופר הסיפור. אורלב ויורם שמרו על קשר במשך כל השנים. “רק לפני כמה ימים קיבלתי מייל מגרמניה, ממישהי שביקשה לראיין את אבא שוב לתלמידים שלה. אמרתי לה שהוא נפטר, רק הספר נשאר”, אומרת מיכל. “בימים האחרונים של אבא, אמא אמרה לו, ‘שחרר, אתה יכול לשחרר, המורשת שלך נשארה לתמיד’. אבא נפטר אבל הסיפור שלו עוד יסופר שנים רבות”.
הוא נולד בשם ישראל (שרוליק) פרידמן. ילד ג’ינג’י, הצעיר במשפחה יהודית דתית בת שבעה ילדים בכפר קטן בפולין. שניים מאחיו נפטרו עוד טרם לידתו ומתוך החמישה שרדה רק אחות אחת. “כשמצבם של היהודים בפולין הדרדר, אחותו הבכורה של אבא, שהיתה אז בת 18, נשלחה לרוסיה כדי להסדיר עבור המשפחה אשרות כניסה. היא לא הספיקה לחזור ונשארה שם במשך כל שנות המלחמה. הם לא ידעו האחד על השניה עד שנת 59’ שאז גילו שהם היחידים ששרדו מכל בני המשפחה. הם נפגשו לראשונה בשנת 62’, כשאבא עלה ארצה. במהלך השנים, הקשר ביניהם לא היה מאוד קרוב, בכל זאת, הם נפרדו כשאבא היה בן חמש ונפגשו שהוא היה כבר בן 28. לא היה הרבה שיחבר ביניהם, אבל קשר הדם הזה היה חשוב להם מאוד”.
לכל איש יש שם
הוא נולד בשם ישראל פרידמן ונקרא שרוליק מיום היוולדו. אבל בזמן המלחמה הסתתר תחת זהות בדויה, נעזר במראהו הבהיר וקיבל את השם יז’יק סטנייק. יז’יק זה היה ילד פולני יתום וכך הסתובב יז’יק בין הכפרים, עובד למחייתו אצל איכרים וניזון מציד ואכילת פירות בר בימים בהם לא מצא עבודה. יז’יק הפך ליורק ובשם זה הוא שוחרר לאחר המלחמה. לאחר שעלה ארצה, החליט לעברת את השם והפך ליורם, ‘שרוליק’ אבד. “לא שאלנו אותו אף פעם מדוע לא חזר להיות שרוליק”, אומרת מיכל, “אבל בשנת 2001, אחרי שהספר יצא, אבא חזר להיות ישראל. הוא החזיר את השם לכל המסמכים הרשמיים שלו וגם על המצבה שלו כתוב, יורם ישראל פרידמן”.
יורם פרידמן היה שורד שואה. הוא הצליח לשרוד את השואה כילד בודד, בן חמש, במשך שש שנים ארוכות. בשנים הללו הוא עבר ממקום למקום, מסתתר ובורח, לומד לשרוד ביער, לצוד, לעבוד עבודת שדה קשה, לחיות לבד ולחיות בחבורות של ילדים. הוא חווה אובדנים איומים, החל באימו שרגע אחד היתה איתו ורגע אחר כך, נעלמה לתמיד. הוא התחבר עם חבורות ילדים וראה אותם נתפסים, הוא התחבר עם משפחות ונאלץ לעזוב אותן, הוא התחבר לחיות ונאלץ לברוח מבעליהן וכך, את סיום המלחמה הוא לא ציין בשום דרך, אלא המשיך לעבוד בכפר שבו נמצא באותה העת, בתור יז’יק סטנייק. “אחרי המלחמה, הג’וינט חיפש ילדים יהודים בכפרים והם אלו שמצאו אותו. הוא ידע שהמלחמה נגמרה, אבל לא היה לו מושג מה זה אומר עבורו. לא היתה לו שום יכולת לחפש את משפחתו, הוא לא זכר מהיכן הגיע, לא ידע דבר שיכול היה לעזור לו”. יז’יק נלקח לוורשה, למרכז שבו נאספו כל הילדים שנמצאו. שם קילחו אותו, שם הורידו לו את תליון הצלב שענד. הצלב הזה היה יקר ערך עבורו, היה זה הדבר ששמר עליו והשאיר אותו בחיים. בדיוק מהסיבה הזו, יז’יק בורח יום למחרת מוורשה וחוזר לכפר, אל אותה המשפחה שאצלה עבד. אבל כשהוא נכנס לדיר, כדי לישון כהרגלו עם הבהמות, הריח שלהם היכה בו. הוא כבר היה נקי וישן במיטה רגילה והעתיד שנגלה בפניו היה אחר. הוא חזר עוד באותו הלילה לוורשה ופתח בחיים החדשים שלו.
זמן קצר לאחר הגעתו למרכז בוורשה, הוא הועבר לבית היתומים לילדים יהודים בלודז’. הוא הגיע לשם בן 11, ללא ידיעת קרוא וכתוב ושהה שם במשך תשע שנים. בשנים הללו הוא השלים את כל הפערים הלימודיים ויצא ללימודי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה של לודז’. כשסיים את התואר הראשון, המשיך לתואר שני במתמטיקה. בגיל 20 הוא עזב את בית היתומים ועבר למעונות הסטודנטים בעיר. הוא שמר על קשרים עם חברים מבית היתומים ועם הצוות שטיפל בהם שם. “בטיול שורשים שעשינו לפני 24 שנים, אבא לקח אותי לשם ופגשנו את חלקם, אלו שנשארו בחיים. בית היתומים הזה היה בית עבורו. כאשר אמרו לו שבגלל הנכות שלו, כדאי שימצא לעצמו עיסוק מתאים, אנשים הצוות במקום היו אלו שדחפו אותו ללמוד מתמטיקה ולבחור במקצוע שיקדם אותו בעתיד ואבא העריך והוקיר אותם מאוד”.
כשהיה בן 28, בשעת נסיעה בחשמלית ברחובות לודז’, הוא ראה אותה הולכת ברחוב. הוא קפץ מהחשמלית, הדביק את צעדיה ומאז הם לא נפרדו. קראו לה סוניה, היא נולדה בגבול רוסיה כשהוריה ברחו לפני המלחמה. היא היתה בת 17 וזמן קצר לאחר פגישתם, עלתה ארצה עם הוריה ואחיה. קשר מכתבים אינטנסיבי נשמר ביניהם ושלוש שנים לאחר מכן, יז’יק עלה ארצה בעקבות האהבה. השניים נישאו מיד וקבעו את ביתם בבת ים, שם חיו כל השנים. חמש שנים לאחר נישואיהם, נולדה מיכל ואחריה צביקה. “מיד עם עלייתה ארצה, אמא היתה לשחקנית בתיאטרון ‘הבימה’, היא הופיעה תחת השם סוניה חן. אחרי שנולדתי היא עזבה את המקצוע והפכה להיות מורה טיפולית, כך הכרתי אותה אני כל חיי. אני מאמינה שהיו שנים שהיתה הרגשה של החמצה על הקריירה הבימתית שלה, אבל אמא ניתבה את המשחק אל תוך חייה והפכה להיות דרמה-תרפיסטית”.
מורה לחיים
בארץ, יז’ק הפך ליורם, מורה למתמטיקה. הוא היה מסוג המורים שאנו קוראים להם, ‘מורים לחיים’. איש חינוך אמיתי, ערכי, רגיש וקשוב. ב’שבעה’, הופיעו תלמידיו, חלקם בני שישים, וסיפרו בשבח המורה הבלתי נשכח. “התכונה הזו שלו, להבין את נפש האדם ונפש הילד בפרט, היתה מאוד משמעותית ביכולת שלו להתחבר לתלמידים. הוא היה איש שמח מאוד, מלא באופטימיות ואמונה בחיים והוא העביר להם את האמונה שלו בהם, בכל אחד ואחת מהם והם הכירו לו תודה גם עשרות שנים אחרי כן”.
הוא גם היה מעשן כבד. “אבא אכן היה מעשן כבד לאורך כל השנים. זה היה ה’גילטי פלזר’ שלו וחבל על הניסיונות לגמול או למנוע ממנו את הסיגריה. באוגוסט שעבר הוא היה צריך לעבור צינתור, אבל הרופאים קבעו שהוא לא כשיר להליך וגופו לא יעמוד לו. הסיבוך שהיה לו המשיך להסתבך והברירה היחידה היה לעבור כריתה של הרגל. לזה הוא לא הסכים. “לא הייתי נכה אף פעם”, הוא אמר, “לא אתחיל עכשיו. עשרה ימים לאחר מכן הוא נפטר. זו היתה ההחלטה שלו ואנחנו קיבלנו אותה. אני לא חושבת שהוא היה עובר את הניתוח בשלום, הוא היה כבר מבוגר והמצב לא היה קל, הניתוח היה נותן לו עוד חודש, לא יותר. אבא חי חיים מלאים מאוד כאדם בריא – הוא נהג, שרך שרוכים, בישל, הניף אותנו גבוה באוויר, שיחק איתנו בכל משחק בחוץ וזה מוזר, כי אחרי הכל, לא היתה לו יד”.
על הנסיבות שהובילו לכך שאיבד את ידו, אפשר לקרא בספר. אבל יורם מעולם לא הוכר כנכה במדינת ישראל. זה בסדר, אומרת ביתו, הוא אף פעם לא ראה עצמו כנכה.
מיכל היא לא בת “הדור השני” הקלאסית. היא לא נושאת צלקות של הורות בצל השואה, זכרונות כאובים וכל אותם המאפיינים המשותפים לבני הדור שגידלו ניצולי השואה. “אני, לעומת בני דורי שהוריהם שרדו את השואה, גדלתי בבית לא שואתי בכלל. הייתי מגדירה את הבית שלי כבית מגניב אפילו. אבא ואמא היו שמחים ופעלתניים ובתור ילדה, גדלתי בתחושה של אושר, האושר שאני, בעצם קיומי הסבתי להוריי. האינדיקציה היחידה לשואה בבית שלי היתה העצב שעטו פניו של אבא ביום השואה. זה היה היום היחידי בשנה שהרגשתי שאני בת לניצול שואה”.
הרבה ניצולי שואה בחרו בחיים והדחיקו את אירועי השואה, אולי כדי לפנות מקום לחיים שהמשיכו.
“לא הרגשתי שאבא הדחיק, בכלל לא. הוא דיבר ושיתף והסביר, אבל היתה בו אהבה גדולה מאוד לחיים ובעיקר, לחיים שהוא בנה עם אמא ואיתנו. כילדים, אבא היה מספר לנו זכרונות ילדות, הרבה מאוד סיפורים ואנקדוטות מצחיקות. היתה לו יכולת לספר סיפור לילדים בשפתם. הוא סיפר על אילוף כינים, צייד של נחשים, ניפוח צפרדעים, אירועים אמיתיים שהוא עבר במהלך השנים שבהן הוא חי ביערות, לעיתים בבדידות מוחלטת, כשהוא נאלץ לצוד אוכל כדי לשרוד. הפעם הראשונה שבה הבנתי שאולי הילדות שלו היתה יותר מאפיזודה מצחיקה של אילוף כינים היתה כאשר אמא נסעה למשלחת לגרמניה ולאחר זמן התבקשה לארח חברי משלחת משם. אבא מאוד התנגד. הוא הפשיר בסופו של דבר והגרמנים התארחו אצלינו, אבל הבנתי אז שיש רבדים עמוקים יותר לסיפורי הילדות שסיפר לנו. אבל ככל שהשנים חלפו, נחשפנו יותר לצדדים האחרים של הזיכרון ולהשפעה של השואה עליו.
כשהייתי בת 17, נסעתי עם אבא ל’יד ושם’, עם כיתה שהוא ליווה. כאשר החזן קרא את ‘אל מלא רחמים’, אבא לא היה יכול לשאת זאת ויצא מהחדר. יצאתי אחריו, עמדנו בחוץ מחובקים ובכינו. התבגרתי ברגע והבנתי את העומק של הכאב שלו, מה שלא הבנתי כילדה. כשאחי צביקה היה בר מצווה, אבא רצה לקחת אותו לטיול שורשים. איכשהו הם מצאו עצמם מטיילים בלונדון ולא בפולין, כפי שתוכנן בהתחלה. אחר כך אבא אמר שהוא חשש שאם תהיה מלחמה, הוא לא יצליח לחלץ את אחי משם. זה לא היה הגיוני כמובן, אלא רגשי לחלוטין ועדיין אמיתי מאוד עבורו. שהייתי בת 24, לקחתי אותו לטיול שורשים, רק אני והוא. עשינו את המסלול שהוא עשה באותן השנים, מהעיירה בה נולד ליד וורשה, לגטו, לכפרים והיערות באיזור. שכרנו חדרים בבתים של אנשים ולא פעם ישנו במיטה אחת גדולה. אז גיליתי שאבא בוכה וצועק מתוך שינה. לא הכרתי את הצד הזה שבו, הוא תמיד קם חייכן ושמח, אבל כשחזרנו וסיפרתי לאמא, היא אמרה לי שתמיד היה כך. באותו מסע, אבא עישן בלי הפסקה ולא פעם חששתי שמא שגיתי כשהחזרתי אותו לשם”.
לחיות את היום
אחרי הקריאה בספר, אי אפשר שלא לשאול האם הוא חזר לאותם המקומות, האם הוא יצר קשר עם האנשים שעזרו לו בדרך, הם הוא התחקה אחר גורלם של הילדים שפגש, האיכרים אצלם עבד?
“זו שאלה שהרבה אנשים שואלים. בסופו של דבר, אבא היה ילד בן חמש כשהשואה פרצה ובן 11 כשהיא הסתיימה. הוא לא למד קרא וכתוב, הוא לא זכר את שמות המקומות בהם שהה ולא ידע את שמותיהם של הילדים שפגש בדרך. החוויה היתה מאוד מוחשית, אבל דרך עיניים של ילד וכשחזרנו לכפרים, רבים כבר השתנו מאוד”.
האם הוא הצטער על כך, הרגיש חסר?
“לא. אבא חי תמיד את ההווה. מבחינתו, ההווה שלו היה מושלם עם אמא, אחי ואני. יותר מזה הוא לא היה צריך והוא לא שקע בעבר. עם זאת, היתה אישה אחת שהצילה אותו וגם שילמה על כך מחיר גבוה ועליה היה לו צער רב שהוא לא הצליח לשחזר את שמה ומקום מגוריה. הוא הצטער שלא חיפש אותה מיד אחרי השואה, כשהזיכרון היה טרי. אחרי שהוא הועבר ממקום למקום, הוא איבד את תחושת הכיוון ולא ידע מהיכן להתחיל”.
עם נבו הנכד. המשפחה היתה כל עולמו
היכן באה לידי ביטוי לדעתך, ההשלמה שלו עם מה שקרה והיכולת להמשיך הלאה?
“בתקופה שאבא הגיע ארצה, הוא חיפש את הניצולים והשלים עם כך שאין. העובדה שהיה כל כך הרבה שנים לבד, גרמה לכך שהמשפחה שהוא הקים היתה כל עולמו וזה מילא אותו עד בלי די. אחרי שנים כמורה, הוצע לו להיות מנהל של בית ספר באיזור. אבא לא הסכים, כי הקיץ היה שייך לילדים שלו. העדיפות שלו לילדים היתה מאוד ברורה, המסירות שלו אלינו היתה מוחשית וטבועה בנו היטב. תמיד היה לנו ‘גב’ וזו תחושה מופלאה לילדים שגדלים עם תודעה כזו”.
החודשים המעטים שעברו מאז נפטר מרחיבים את החלל שנותר אחריו. מיכל שלמה עם חייו, שלמה עם מותו ורק הגעגוע נותר. “תמיד פחדתי מהרגע שבו אאבד את הוריי. זה לא דבר שמעסיק בדרך כלל ילדים, כי זו דרכו של עולם, אבל אצלי זה תמיד היה פחד מאוד חד ומנקר. אין לי ספק שזה בגלל המקום הכל כך גדול שהיה להם בחיי. התא המשפחתי שלנו היה מאוד משמעותי ומאוד צמוד ואוהב והבית שלי היה בית במלא מובן המילה והאהבה שקיבלנו היתה אהבה שלמה. היכולת להעביר לילד שלך את ההרגשה שהוא אהוב כל כך ושכל הטוב והשמחה בעולמינו נובעים רק מעצם הקיום שלו היא מתנה אדירה של הורה. עם השנים הקמתי את התא המשפחתי שלי וארבעת ילדינו, בני 20, 17, 13 ו-10, הם מרכז חיי, כמו שהייתי אני. מתנת האהבה של אבא היא המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי ממנו ואני רק יכולה לאחל לעצמי שהצלחתי ואצליח להעניק לילדי את תחושת האהבה ללא תנאי הזו שזכיתי לה”.
עם מיכל, בפרמיירה של הסרט "רוץ ילד רוץ"
אם היית צריכה לבחור את הסצנה המשמעותית ביותר עבורך מהספר “רוץ ילד רוץ”, איזו היית בוחרת?
“כשהספר יצא לאור, זה היה כבר אחרי שהוא התחיל להרצות, אחרי המסע שלנו לפולין, כך שהכרתי היטב את סיפור חייו, אבל הספר והסרט שנעשה בעקבותיו, הפכו את הזכרונות שלו לקיימים מאוד עבורי. כשאני קוראת את הספר, זה כאן ועכשיו, אני עם שרוליק בכפר או ביער.
המפגש עם אביו בשדה תפוחי האדמה, שנה וחצי אחרי שנפגשו בפעם האחרונה, הוא אולי הרגע המטלטל ביותר בספר. המפגש הזה ארך מספר שניות ומאז לא התראו עוד. העוצמתיות של הרגע, ההקרבה של האב והדרך בה ילד קטן בן חמש רואה את הדבר הזה, מבין שהוא לבדו בעולם ומצליח להפנים את המסר של אביו, היא מדהימה. היתה שם בגרות שלא אופיינית לגיל הכרונולוגי שלו וזה אחד הדברים שכנראה רק במצבים קיצונים כל כך עשויים לקרות.
בהמשך, כל ההתמודדות שלו עם אבדן היד היא מדהימה בעניי. הוא היה ימני ופתאום נאלץ ללמוד לעשות הכל ביד שמאל. אבא הצליח לעשות ביד אחת, מה שאנשים לא עשו בשתי ידיים. הוא חיתל והלביש אותנו, אני חושבת שכל ילדותי בכלל לא שמתי לב שאין לו יד, עד כדי כך. אבא התמודד עם המציאות ולא נכנע לה. הוא לא נכנע לנכות, לא נכנע למחסור בהשכלה, הוא התמודד בהצלחה עם כל אתגר בחייו.
גם ברגעיו האחרונים, הוא ידע היטב לאן הוא הולך ולא חשש לרגע. הוא הביע דאגה גדולה לאמא ואני הבטחתי לו שנדאג לה ונשמור עליה. היינו צריכים לתת לו הבטחות שנהיה בסדר, שהוא יכול להרפות וכשנחה דעתו, נחה נפשו. אבא נפטר בביתו, בשלווה, כשאין דבר אחד שעומד בינו לבין אהוביו. הכל נאמר, הכל היה פתור והוא היה מוקף באהבה”.
יום השואה הזה, יהיה הראשון ללא אבא. מיכל תופיע במסגרת “זיכרון בסלון” אצל טלי, היכן שאבא הופיע בשנה שעברה. היא תספר את סיפורו, תעביר את המסר שאבא העביר בהרצאות שנתן ובחיים כפי שחי אותם. “זו הדרך שלי לשמור את אבא חי עוד קצת, קרוב אלי. בזכות הספר, בזכות ההשפעה שלו על תלמידיו, הזיכרון של אבא מוסיף לחיות. לא נשכח את אבא, לא נשכח את חייו וקורותיו ואת דרכו לראות את הטוב ולהיאחז בו”.
תגובות
