ראיון ספונטני עם ליאור גדעוני
כשליאור רצתה שישמעו אותה, היא העדיפה להדליק את המצלמה. במקום לדבר ישירות עם ההורים שלה, עם האחים שלה ועם החברים, היא העלתה סרטון שחושף את הדיכאון שהתמודדה איתו. במקום לספר להם שהיא בעלת מגדר קוויר, היא העלתה סרטון וסיפרה להם ולשאר העולם שהיא לא גבר ולא אישה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גאילי שיף
לכל אחד יש זכות לחלום
סירות נייר במים
רציתי רק לשוט הכי רחוק
ליאור גדעוני בת 20, בעלת יופי תם ונערי, עיניים כחולות ענקיות ורעמת תלתלים סוררים. היא מדברת בשקט ולאט ובעדינות רבה. הפרסונה היוטיובית שלה, לעומת זאת, היא בוטחת וישירה, קלילה ולא מתאמצת. ליאור של החיים מעדיפה להשאר בבית, ממעטת לצאת ולא מרבה להיחשף, ליאור של היוטיוב היא אושיה, מוכרת בשם אנדר והיא מצחיקה ושנונה ונראית כמו אחת ששמה פס על העולם.
מתישהו בסוף כיתה יב’, כשהיתה בת 17 וחצי, נדלקה על היוטיוב ועל השיח שנוצר במדיה הזו. “אנשים פתחו ערוצים והתחילו לשדר, לספר על עצמם, לערוך סרטונים מצחיקים, חכמים, מרגשים, מה שבא להם”, היא מספרת, “וגם אני הרגשתי צורך להביע את עצמי בצורה הזו, אז החלטתי לפתוח ערוץ משלי”. היא נכנסה לחדר, הפעילה את המצלמה וצילמה את הסרטון הראשון שלה, שבו חשפה את ההתמודדות שלה עם הדיכאון, במטרה להעלות את המודעות למחלות נפש. בשנתיים הבאות, היא העלתה עשרות סרטונים בנושאים שונים ולכולם הביאה את האישיות המיוחדת, הרגישה והמצחיקה שלה. וזה תפס. היום יש לה עשרות אלפי עוקבים, תגובות ופניות מצופים שלא מפספסים אף פריים שהיא מעלה.
מאיפה הביטחון הזה, לדבר מול מצלמה - היה לך חלום להופיע על הבמה?
“בתיכון למדתי במגמת מוזיקה, אבל לא הייתי מהדמויות האלו שאוהבות לעלות על הבמה ולהופיע. היוטיוב הוא פלטפורמה מתאימה עבורי – היכולת להביא את עצמי לידי ביטוי בצורה חופשית, גם תיאטרלית לעיתים ובאופן שונה מעמידה מול קהל ואני מאוד מתחברת לזה. אני מרגישה חופשייה בתוך המוגנות שהיוטיוב נותן לי והיכולת לערוך ולתסרט את התוכן, מאפשרת לי לייצר סרטון כמו שאני רוצה”.
פתחת בנושא מאוד חזק, חשיפה אישית. לא חששת שתוצפי בתגובות?
“למרות הנושא, בהתחלה דוקא לא היו הרבה תגובות. בריאות הנפש זה לא הדבר הכי מושך בעולם והוא מאוד סטיגמתי, אבל כשהרחבתי ועברתי לעוד נושאים, עם הזמן התחלתי לקבל תגובות מצופים. אני חושבת שכל נושא עשוי להיות מעניין, את אתה משווק אותו נכון. כשהתחלתי, לא הבנתי הרבה בעריכה ובצילום של הסרטים, אבל עם הזמן השתפרתי מאוד והיום אני הרבה יותר מודעת ושולטת בתכנים ובעריכה ומצליחה לעניין יותר ויותר צופים. בכל עבודה אפשר לראות עקומת למידה, אבל בעבודה מול מצלמה, זה מאוד בולט. היום כשאני רואה חומרים שהעליתי בהתחלה, הם נראים לי בוסריים – העריכה החובבנית, הצילום והדיבור חסר הביטחון. אדם שמופיע מול אנשים חייב להאמין בעצמו”.
החשיפה היתה קלה לך?
“אף פעם לא הייתי אדם של סודיות וחששות. יוטיוב הפך אותי לנגישה יותר מהבחינה הזו, כי לא הייתי בולטת מבחינה חברתית ובאמצעות הסרטים, פתאום הרבה יותר אנשים ראו אותי והקשיבו לי”.
כשליאור היתה בכיתה י’, תקף אותה דיכאון. זה התחיל בהדרגה, אבל הגיע לרמות של חוסר תפקוד וקושי אדיר לשאת במעמסת החיים והקושי הגדול ביותר – הבדידות, בחוסר הידע וההבנה של מה שעובר עליך. “זה בא לידי ביטוי אצלי בחוסר תפקוד בבית הספר – לא הגעתי, לא ניגשתי לבגרויות. זה לא שההתנהגות שלי השתנתה מאוד, אבל המצב החמיר באותה תקופה”. בשלב כלשהו ליאור פנתה להוריה ושיתפה אותם במה שעובר עליה. “כשהגעתי אליהם, הייתי כבר בקצה גבול הסיבולת שלי. הרגשתי שאני מרוחקת, מסוגרת וכבר לא ידעתי איך לצאת מהמצב הזה”.
מה עם החברים, הם שמו לב למה שעובר עליך?
“כן, הם היו מודעים לשינוי שחל בי, אבל בדיוק כמוני, לא ידעו להסביר אותו. זה גרם לכך שאני התרחקתי מהם והם התרחקו ממני”.
ההורים של ליאור הפנו אותה מיד לטיפול ומשם התחיל תהליך החלמה, שכלל טיפול תרופתי ופסיכולוגי. “האבחנה שלי היא דיכאון כפול – דיכאון כרוני, שעליו התפתח דיכאון קליני. בדיכאון כרוני, התחושה של הדיכאון היא לא קשה מדי, אפשר לחיות בתפקוד מלא, פחות או יותר. הדיכאון הקליני הוא עוצמתי הרבה יותר, הוא מגיע בתקופות והאפקט שלו הוא משתק לחלוטין מבחינת היכולת של האדם להמשיך לחיות ולתפקד כמו שהוא רגיל”.
מה מרגיש אדם כשהוא בדיכאון קליני?
“ייאוש. חוסר תוחלת עד כאב פיזי. אדישות להכל, השתבללות בתוך עצמך”.
היום, כשאת בריאה, איך את יודעת שאת עדיין זקוקה לתרופות?
“היתה תקופה בכיתה יב’ ששיניתי תרופות וזה נעשה בדרך של הפסקה הדרגתית. בתקופה הזו נכנסתי לדיכאון קשה מאוד של שלושה חודשים, אז אני מרגישה בטוחה ומוגנת עם התרופות”.
למזלה הרב של ליאור, יש לה משפחה סופר תומכת ובית חם ומגונן. ליאור מודעת היטב לזכות שנפלה בחלקה. לא כל בני הנוער שמתמודדים עם משברים, מקבלים את הגב המשפחתי. “הנושא של דיכאון בבני נוער הוא מאוד רווח היום וחייבים להעלות את הדברים על סדר היום, גם כדי להעלות את המודעות וגם כדי לשחרר את הפחדים, כי הם רק מכבידים על מי שגם ככה מתמודד עם הקושי”, היא אומרת.
אחרי הלימודים, ליאור התגייסה לתקופה ושוחררה מהצבא. לאחר מכן, עברה לשירות הלאומי ובשנה האחרונה היא עוסקת בעיקר בהפקת סרטוני היוטיוב.
מרוויחים מזה כסף?
“מעט מאוד. לסרטים שלי יש פרסומות לפניהם וככל שיותר צופים בהם, אני מרוויחה כסף. זו הכנסה חודשית זניחה, אבל כייפית. הכסף הוא לגמרי לא המניע. בארץ, רק מעטים מתפרנסים מיוטיוב וגם זה בעיקר משיתופי פעולה מסחריים עם חברות ולא מפרסומות של צפייה”.
לפני שנה בערך, ליאור הרגישה מוכנה לצאת מהארון מול בני משפחתה ועשתה זאת – באמצעות סרטון יוטיוב שעסק בזהות מגדרית וחשפה שהיא ג’נדר קוייר– לא מזדהה עם אף אחד מהמגדרים.
מה זה אומר בעצם?
“זו תודעה מאוד עמוקה של זהות שיש לאדם ושאני גם הרגשתי אותה במשך כל חיי, מבלי לדעת שיש לזה שם, או שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני. להיות חסר זהות מגדרית, זה פשוט להיות לא גבר ולא אישה. אני לא מצליחה להזדהות עם אף אחד מהמגדרים. כשאני חושבת על עצמי, אני לא חושבת על עצמי במונחים של אישה, אני מנותקת מהזהות הזו”.
האם הכוונה לחילופי מגדר?
“לא. טראנסג’נדרים הם אנשים שחשים שנולדו למגדר הלא נכון. גבר בגוף של אישה ולהפך. יש להם זהות מגדרית מאוד ברורה, אם כי מוטעית מבחינה ביולוגית. אדם שהוא ג’נדר קוויר, לא מרגיש שהוא נולד למגדר הלא נכון, הוא פשוט חש מנותק ולא מזדהה עם אף מגדר”.
מה זה אומר לגבי הזהות המינית?
“אין קשר בין זהות מגדרית ומינית. אדם יכול להרגיש שהוא לא מזדהה בתור גבר או אישה ולהימשך לגברים או לנשים, כל אחד לפי נטייתו. אני לא יודעת לומר אם ההגדרה העצמית הזו כג’נדר קוויר היא משהו מולד או משהו חברתי, אני פשוט יודעת שההרגשה היא אמיתית מאוד. לא פעם אני שואלת את עצמי, למה שלמישהו בכלל יהיה צורך לזהות את עצמו כגבר או כאישה? זה לא מובן לי. אני מבינה שרוב האנשים מרגישים מחוברים למגדר שלהם, אני פשוט לא”.
את עדיין מדברת בלשון נקבה. יש אנשים שמגדירים עצמם כג’נדר קוויר ונמנעים משימוש בשפה מגדרית. זה מפריע לך?
“העברית היא שפה מחוייבת מגדר. באנגלית, למשל, זה קל יותר. לא כל אמירה שלך מזהה אותך מגדרית. אני מדברת בלשון נקבה, כי אני פשוט רגילה לזה וזה לא אישיו. מבחינתי אני יכולה לדבר גם בלשון זכר, זה לא משנה לי”.
בחרת להחשף בפני המשפחה שלך באמצעות סרטון שהעלית ליוטיוב. למה בחרת בדרך הזו?
“אני פחדנית. לא העזתי להתעמת, להפיל עליהם את האמת שלי פנים אל פנים. העליתי את הסרטון וחיכיתי לתגובה שלא הגיעה. אף אחד פשוט לא דיבר איתי על זה, כנראה שהם לא ידעו איך להכנס לנושא איתי, שהרי אני עצמי בחרתי בדרך לא ישירה לתקשורת. אז פתחתי קבוצת וואטסאפ משפחתית תחת השם, ‘משפחת גדעוני שלום’ וכתבתי שם את מה שאני מרגישה ושאני מקווה שהם יאהבו אותי עדיין”.
איך הם הגיבו?
“מעולה. הקבוצה עברה מהר מאוד לשיחות רגילות כאלו ועד היום זו הקבוצה המשפחתית שלנו”.
אילו תגובות קיבלת מאנשים שצפו בסרטון?
“התגובות מאוד מגוונות. יש כאלו שיורדים עליך ומטיחים בך שאתה ממציא לעצמך מונחים ומנסה להיות מיוחד ומנגד, יש שהביעו הזדהות, אמרו שזה עזר להם להבין את עצמם”.
יצא שפיתחת קשרים חברתיים עם אנשים דרך היוטיוב?
“בעיקר עם יוצרים אחרים, יוטיוברים שאני עוקבת אחריהם והם אחריי וכך נוצרו קשרי ידידות מחוץ לפלטפורמה. היום, אלו הם החברים העיקריים שלי, יש לנו עולם תוכן משותף והרבה נושאי שיחה. חלק החברים שלי שייכים לקהילה הלהט”בית וחלק לא, מה שמעניין זה מה שבתוך הלב”.
אפשר להניח שהסרטונים שעוסקים בזהות מגדרית הם אלו שזכו למספר רב ביותר של צפיות?
“לאו דוקא. יש סרטון שנקרא “לחיות בשביל עצמך”, שבו אני מדברת על הפער בין מה שמצפים מאיתנו להיות, לעומת מה שאנחנו. הסרטון הזה קיבל הרבה מאוד צפיות ותגובות, אני חושבת שבגלל שזה מדבר להרבה מאוד אנשים, בהרבה מאוד תחומים. זו התמודדות שהרבה חולקים אותה. בכלל, לא כל הסרטונים שלי הם “כבדים” ו”משמעותיים”, יש הרבה שהם קומיים, או סתם דיבורים על דברים שמעניינים אנשים צעירים”.
מהם התוכניות שלך לעתיד?
“אני מנגנת בפסנתר ורואה את עצמי בתור מוזיקאית. אני כרגע מתלבטת בין לימודים ברימון, לבין האקדמיה למוזיקה בירושלים. בסופו של דבר, אני ארצה לעסוק במוזיקה, יצירה ונגינה, להוציא אלבומים, ליצור שיתופי פעולה עם זמרים, זה מה שמרגש אותי יותר מכל”.
ש א ל ו ן ס פ ו נ ט נ י
אמן שהכי היית רוצה לעבוד איתו?
“אביב גפן. הייתי כבר ב-30 הופעות שלו. אני אוהבת את היצירה שלו ואת האמירה שלו”.
תקופת התיכון:
“מבחינה לימודית, לא למדתי הרבה בשנים האלו. מבחינה חברתית, היתה לי קבוצת חברים קטנה משלי, זה הספיק לי. אני בקשר עם חלקם גם היום”.
מה מפחיד אותך?
“להשאר לבד”.
מה קורה אחרי שאנחנו מתים?
“כלום”.
מוזיקה אהובה?
“רוק – פינק פלויד, קינג קרימזון, יס, קווין”.
צבע אהוב?
“כחול”.
בילוי שאת הכי אוהבת?
“לצאת עם חברים. זה לא קורה הרבה, אני בדרך כלל מעדיפה להיות בבית.”
איפה את הכי טבעית?
“אני משתדלת להיות אני כשאני מול המצלמה, זה פשוט שונה. כשאני לא מול המצלמה, אני יותר מופנמת”.
כמה חשוב לך מה אומרים עלייך?
“פעם היה אכפת לי יותר. זה משהו שבא עם הגיל, עם הניסיון וקריאת התגובות, אתה מקבל תגובות שונות ומעורבות ופשוט מקבל את זה שתמיד יהיו מי שיחשבו ככה ומי שיחשבו אחרת. זה מחשל”.
איך את במדד האושר?
“אני סבבה. מה חסר לי בחיים? מה חסר למישהו שגדל במקום כמו שוהם? יש לי מזל ואני יודעת להעריך את הטוב”.
מסר שחשוב לך לקדם:
“אהבת חינם. לקבל כל אחד כמו שהוא, זה הכי חשוב”.
תגובות
