בדרך לגינס מטפסים על הקילימנג'רו
6 ימי הליכה 5 ימי טיפוס 4 מטפסים 3 דורות 2 ימי ירידה 1 הר גבוה בצילום: משפחת קאופמן בפסגת ההר: אייל, עדן, עמית ואוסי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
זהו סיפורה של משפחת קאופמן:
אייל האבא (בן 52 דוקטור במנהל עסקים ויזם היי טק),
אוסי הסבא (בן 75 מדריך תיירים פעיל ועמוס)
והבנות- עדן (בת 22 מדריכה במכינה טרום צבאית)
ועמית (בת ה-21 חיילת משוחררת הלומדת לפסיכומטרי ומתכוננת לטיול הגדול)
שטיפסו את 5,895 המטרים של הקילימנג'רו עד לפסגה וחזרו כדי לספר
הכל התחיל לפני כמה חודשים כשעדן, הבת הבכורה לבית קאופמן, הייתה בטרק על הר גבוה בנפאל במסגרת טיול אחרי צבא. ושם, איפשהו בין המסלולים, החליטה שהיא רוצה לטפס את הקילימנג’רו, אבל עם אבא, ושלחה לו הודעה: “רוצה לטפס אתי את הקילימנג’רו?”. צריך להכיר את משפחת קאופמן כדי להבין שהתשובה תהיה מהירה וחיובית, או כמו שאמרה עמית, האחות השנייה: “אבא, רק תני לו אתגר והוא לא יגיד לא”.
למה דווקא אבא?
עדן: “כי אנחנו מאוד קרובים ומסע כזה אתה רוצה לעשות עם אנשים קרובים שאתה אוהב וסומך עליהם.”
אייל, כאמור, הסכים מיד ואף הציע לעמית, חיילת משוחררת בעצמה, להצטרף ויחד הם חשבו להציע גם לאוסי, אביו של אייל בן ה- 75, לבוא אתם. לאוסי זה לקח לילה שלם לחשוב על ההצעה וב-6 בבוקר הגיעה התשובה החיובית.
אוסי מספר: “ההתלהבות שלי הייתה מהעובדה שהרעיון היה של עדן נכדתי. מה יכול להיות יותר מספק מלבלות זמן עם הבן והנכדות שלי? ראיתי רק את החגיגה שבאפשרות להיות יחד בתנאים הכי אינטימיים במאמץ משותף. פיניתי את לוח הזמנים הצפוף שלי לשבוע של אושר בחיים”.
רוב המשפחות שרוצות גיבוש בין דורי נוסעות יחד לרבוץ על החוף במיקונוס... לא פחדת? זה לא נראה לך מסוכן?
אוסי, סב המשפחה, ילד בן 75, מדריך תיירים מבוקש ועסוק (שגם נוהג את הרכב בו הוא מסיע את תייריו הנבחרים) שבשעות הפנאי עוסק בריצה וברכיבה על אופניים, משיב: “לא ראיתי שום סכנה, הייתי מאושר מההזדמנות להיות יחד”.
וברגע שניתנה ההסכמה הגורפת של המשתתפים נכנס אייל לפעולה, לסדרת פעולות אם לדייק, שמתבררות לא רק כחשובות וחיוניות אלא כמצילות חיים ממש.
ההכנות – למקסם את הסיכוי למזער את הסיכונים
מסביר אייל: “ההכנות נדרשות כדי למקסם את הסיכוי להצלחה ולמזער את הסיכונים והסכנות. חייבים לחשוב על כל פרט”. וההכנות כללו בירורים בחברה המתמחה בטיולי אקסטרים בדגש על טיפוס על הקילימנג’רו, התייעצות עם רופאים ואנשי מקצוע שלאחריה הוכנה ערכה רפואית המיועדת למצבי קיצון (כמו למשל בלון חמצן המיועד למצבי חירום), רכישת לבוש מתאים לקור של מינוס 20 מעלות, תיקי גב וציוד מוצ’לרים ושכירת צוות מלווה שכלל לא פחות מ- 14 איש: 8 פורטרים (סבלים), מדריך ועוזר מדריך, טבח ועוזר טבח ונושא מים.
מעבר להכל- זה סיפור מאוד לא זול?
אייל: “אני מעריך שיחד עם הטיסות וכל הביטוחים והציוד מדובר על כ-4,000 דולר לאדם. אבל אי אפשר לוותר על שום דבר ולא להתפשר”.
מסבירות עדן ועמית: “למרות שזה נחשב ‘עולם שלישי’ הטרק הזה מאוד מאורגן, החל מאנשי מקצוע שמלווים את המטיילים ועד בדיקות רפואיות בכל בוקר ובכל ערב. כאילו קצת פחות אחריות עלינו”.
“ועדיין”, מודה אוסי, “למרות כל ההכנות, מדובר על מסע שמביא אנשים לקצה. זהו מאמץ עד קצה גבול היכולת. גם אנשים בכושר טוב ומנוסים בטיולים מגיעים בקטעים מסוים לרגעים קיצונים- החרדה כל כך גדולה שהרגליים כושלות, פחד וחוסר חמצן. היכולת להתגבר על כל אלו הוא רק בכוח המנטלי”, והוא מסכם בחיוך “קל, זה לא”.
מוכנים, עד כמה שאפשר להיות מוכנים למסע כזה, טסו בני משפחת קאופמן לטנזניה דרך אדיס אבבה.
יש כמה סוגי מסלולים וטיפוסים על ההר. הקאופמנים בחרו במסלול המרנגו (Marango Route), מסלול טיפוס בן 4 וחצי ימים, כאמור עד לגבוה של כ-5,900 מטרים, כולל בתוכו ימי טיפוס ארוכים ומפרכים שמסתיימים בשעות אחר הצהריים המוקדמות כדי לאפשר לגוף להסתגל לגובה ולדלילות החמצן. כל אחד מהם נושא עליו תיק ובו ציוד אישי ששוקל כ- 5 ק”ג. הלינה מתקיימת בבקתות מטיילים בעוד הצוות המלווה דואג להכנת הארוחות ולכל הנדרש מסביב. הלינה במסלול מתקיימת בבקתות עץ מאובזרות באופן בסיסי אך נוחות. בתום הטיפוס יש גם ירידה בת כיומיים, אמנם מהירה אבל קשה, מאתגרת ומסוכנת לא פחות. או כמו שמסבירה עדן את תפיסתה: “בעיניי, גם אם הגעת לפסגת ההר ולא הצלחת לרדת בשלום, כאילו לא טיפסת את הקילימנג’רו”.
מדובר גם על ימים ארוכים של ניתוק מהעולם החיצון נטולי טלפון נייד ואינטרנט. אתגר לא פשוט, לא למטפסים (בעיקר בנות הדור השלישי שרגילות להתייחס לאינטרנט ולטלפון כאל חלק מגופן) אבל לא פחות לבנות המשפחה שנותרו בארץ. אני שואלת את נצחיה (הסבתא) ודפנה (האמא), בנות המשפחה שאמנם לא הצטרפו לטיול באופן פיסי אך מתברר שמבחינה נפשית ומנטלית היו נוכחות שם לא פחות מהאחרים, על הניתוק והדאגה. דפנה מספרת כי בימים הראשונים חיכתה לאיזשהיא הודעת ווטסאפ מרגיעה וכשזו לא הגיעה יצרה קשר עם חברת הנסיעות שקיבלו דיווח שהכל תקין. “כמי שאחראית על נושא הביטוח (דפנה היא אקטוארית העוסקת בנושא ביטוחי בריאות- מ.פ) הבנתי שהאישור שהכל בסדר הוא על דרך השלילה, אם לא הגיעה שום הודעה או קריאה לחברת הביטוח על מצב חירום, אז הם בסדר”.
המסע המאתגר, כאמור, מביא את הגוף והנפש עד הקצה. אייל מספר בגילוי לב על הקושי שבאחריות לכל בני משפחתו: “לעמית זה למעשה הטרק הראשון בחייה ולא ידענו איך היא תסתדר עם כל הקושי, אבל ידעתי שהיא ועדן מדברות ביניהן ואם יש בעיה או קושי הן מספרות ומשתפות. אצל אבא שלי הייתי חייב להיות ממוקד כדי לראות ולוודא שהכל בסדר”.
היום הרביעי למסע הוא היום הקשה ביותר. זהו יום הטיפוס האחרון המסתיים בשעות אחר הצהריים המוקדמות ולאחר מנוחה קצרה, בערך בחצות, מתארגנים ויוצאים לצעדה אחרונה לפסגה. הכוונה היא להגיע לפסגה עם הזריחה ולהספיק לרדת באותו בוקר. מדובר על טיפוס מטורף של כ-4.5 ק”מ על 1000 מטר בשיפוע של כ-25 מעלות בקור הולך וגובר, בגובה בין סלעים ובתוך דרדרת קשה. הטיפוס מתחיל מיד בשפוע חד, כאמור בקור ובחושך.
משבר בלתי נמנע
דומה שאי אפשר להתחיל ולסיים מסע מפרך כזה בלי משבר אחד מכונן, שאם צולחים אותו, יוצאים ממנו חזקים ומגובשים יותר. אצל הקאופמנים הוא התרחש בלילה האחרון כמה קילומטרים מהפסגה.
מספרת עמית: “התחלנו את הטיפוס החד והרגשתי שמאוד קשה לי עם הגובה החמצן והקור. לאחר כרבע שעה הרגשתי כאב חד בחזה ושאינני מצליחה לנשום”. המשפחה כולה, יחד עם הצוות המלווה, “נתקעו” במקום בלי יכולת להתקדם אבל לא מוכנים עדיין לוותר ולרדת. עמית מספרת שהכל לקח כרבע שעה ואייל מתקן אותה ומספר לה שמדובר על כשעתיים של דרמה. עמית המומה באמת ובתמים “מתברר שבאמת לא חשבתי שם באופן צלול”.
בלית ברירה ומכיוון שבקור של מינוס 20 מעלות אסור לעצור מחשש לקיפאון, הם ניסו להמשיך לטפס ומצאו את עצמם עוצרים כל כמה עשרות מטרים בניסיון להחליט מה לעשות.
המדריך היה חד משמעי כי חייבים להוריד את עמית למטה. הוא טען שהם מסכנים את חייה ועל הדרך גם את הרישיון שלו והוא בכלל עלול להיכנס לכלא. עמית לא ממש הייתה מוכנה לוותר. בפני אייל ניצבה דילמה של ממש - האם לעודד את עמית לנסות להתגבר ולסכן אותה או לרסק את החלום במרחק נגיעה מפסגתו? האם על כולם לרדת עם עמית או שעמית ואייל ירדו ואילו עדן ואוסי ימשיכו לפסגה? והאם ומתי להוציא את מיכל החמצן, מתוך ידיעה שהחמצן ניתן רק בדרך למטה?
עמית מספרת שמבחינתה היה ברור שאם היא יורדת- אף אחד מבני המשפחה לא ירד אתה. הם ממשיכים לפסגה בלעדיה. ודווקא בתוך הקושי הנפשי – רגשי- פיסי ונשימתי פתאום היה לה ברור. “אין לי מושג מה קרה שם, אבל משהו בתוכי פתאום אמר לי שאני יכולה להגיע לפסגה ובשלום”.
היא צעקה לאייל שמבחינתה אין אופציה לא להגיע לפסגה וברגע הזה אייל הוציא מהתיק כדור שמיועד לעזור להתמודד עם קושי בגובה כזה, כדור שהוא עצמו לקח כמה לילות קודם לכן בגובה של 2,700 כשהרגיש קושי נשימתי. בתוך כמה דקות היא התרוממה והתחילה לצעוד לעבר הפסגה.
עמית - “זה היה שילוב של כוח רצון והכדור שאולי שבר את החומה הפיסית. אבל פתאום הרגשתי שאני חוזרת לנשום ומצליחה ללכת ובתוך השקט שלי להגיע לפסגה.”
אייל, חתיכת סיכון לקחת פה...
“נתתי לה את הכדור מתוך החלטה שאם הכדור לא ישפיע אנחנו יורדים מיד. לשמחתי הכדור עשה את העבודה שלו ועמית עשתה את כל השאר”.
את הדרך לפסגה הם עברו ללא תקלות נוספות כשעמית צועדת בקצב ובריכוז. על הזריחה, אותה היו אמורים לחוות על פסגת ההר, ובה צפו בחלקו האחרון של הטיפוס, מספרת עדן: “אני אדם של זריחות, ועדיין הייתה זו הזריחה היפה ביותר שראיתי בחיי. חוץ מיופייה של הזריחה והאור ידעתי שתיכף יתחיל להתחמם וכי החלק הקשה של הטיפוס מסתיים”.
מסע חד פעמי, או שלא
ואכן השחרור הגיע על פסגת ההר. אוסי: “הגענו, צחקנו, התפרקנו, דמענו, הגענו וכבשנו”.
ואחרי הפסגה הירידה, למרות האתגר והקושי שהיא עצמה מציגה, עברה ללא תקלות מיוחדת.
שבועיים אחרי, רגועים ונינוחים בסלון הבית המרווח והנוח, כמעט כולם אחידי דעים שמדובר על מסע עוצמתי וחוויה חד פעמית, חוץ מאוסי שחוזר ומספר עד כמה עבורו היה זה מסע של ריחוף על גלי האהבה והתמיכה והיחד המשפחתי ומכריז בגלוי “שאם יגיע עוד פעם רעיון כזה, אז לגמרי כן”.
עמית שנמצאת במרחק שבועות קצרים מהטיול הגדול בדרום אמריקה אומרת: “אני יודעת שיהיו לי שם אתגרים, אבל לא נראה לי שתהיה לי עוד חוויה כזאת”.
ולעדן ברור שמדובר על חוויה חד פעמית ששום דבר לא יוכל באמת להשתוות לה. אייל מקשיב לבני משפחתו ומחייך בחום. מי יודע - אולי עמית תבקש ממנו לטפס אתו על האוורסט?
מלבד ההגעה לפסגה, מה היה רגע השיא עבור כל אחד מכם?
לאוסי קשה לשים את האצבע על רגע מדויק. לדבריו דווקא הפסגה עבורו הייתה משנית. עבורו כל החוויה כולה הייתה שיא אחד מתמשך: “החוויה כולה עם הבן והנכדות שלי. אולי הצורך ללמוד, בניגוד לאופי שלי ולצורך שלי תמיד לרוץ, דווקא להאט וליהנות מהדרך והטבע. חוויתי נופים מתחלפים שמעולם לא ראיתי- יערות גשם, סוואנה, מדבר אלפיני, כוכבים מנצנצים וירח מאיר ועננים שרואים מלמעלה”.
אייל: מעבר לפסגה ההגעה אליה. הקימה, ההתגברות, ההליכה של עמית עד הפסגה. כבר ימים מאז שחזרנו אני לא מפסיק לחשוב על מה שקרה שהיה בניגוד לכל הגיון ולכל סיכוי”. אייל, בעברו רב סרן ביחידות מובחרות, ראה בחייו אנשים המגיעים לקצה גבול היכולת ומעבר לו - אבל שום דבר לא דומה לחוויה הזו עם בנותיו.
עדן מזכירה את הזריחה שהפציעה לפני הפסגה וסימנה את סיום הקושי ועמית מדברת על הדרך אל הפסגה אחרי ההבנה שהיא תגיע לשם והתמיכה המשפחתית.
מה הטיפים שאתם יכולים לתת למי שחושב על הטיפוס כזה?
אייל, אבי המשפחה האחראי על האופרציה כולה מסביר על חשיבות הארגון המוקדם והחשיבה על כל פרט ובעיקר היציאה למסע כזה רק עם אנשים שאתה אוהב.
עמית מדגישה את חשיבות הציוד הנכון והאריזה הנכונה של כולו ומספרת על מטיילת שהם פגשו במהלך המסלול שחשבה לעשות את ההר “על הדרך” אבל חזרה על עקבותיה כי לא הייתה מוכנה באמת.
ומכיוון שלצער כל בני המשפחה, אי אפשר לקחת את אמא בתיק, הם הסתפקו בכדורי התמרים שהיא הכינה וארזה עבורם - שנתנו להם בוסט של אנרגיה ברגעים קשים.
אוסי מדבר על הכנה מנטלית. “זה מסע קשה ותלוי באדם עצמו אם וכמה הוא מוכן לסבול”.
עדן אומרת שלדעתה אין ממש אפשרות להתכונן לסבל, “אבל כל אדם חייב לשאול את עצמו למה הוא בכלל רוצה לעשות את המסע הזה ואם הסיבה מספיק טובה, ואם כן, אז שילך על זה.”
עמית מדגישה שוב את חשיבות האנשים הקרובים כל כך: “יצאתי למסע כי חשבתי שמדובר על חוויה משפחתית וטיפוס מגניב על הקילימנג’רו. רק בדרך ועם כל מה שעברנו הבנתי שלא הייתי מצליחה לעבור את זה עם אנשים אחרים. הייתי שם עם המשפחה שלי, האנשים שגידלו אותי ושגדלתי אתם סביבי, בחוויה מעצימה.”
מה הקשר של גינס (מהכותרת) לכל המסע הזה?
אייל מסביר שבלי שום קשר להחלטה לצאת ולטפס ובמקביל אליה הוא חשב על מסע של שלושה דורות שהוא לחלוטין לא טריוויאלי. “נכנסתי לאתר של גינס וראיתי שיש 25 שיאים שקשורים לקילימנג’רו - הצעיר ביותר, המבוגר ביותר, שיא המהירות ועוד אבל אין שיא של שלושה דורות”. אחרי שחזרו פנה אייל להוצאה לאור של הספר והגיש בקשה לשיא. הבקשה נבחנת בימים אלו במערכת ואם הם ימצאו לנכון לצרף את השיא לספר, רק אז יתבקשו הקאופמנים לשלוח “הוכחות” לעצם קיום השיא.
אנחנו פה מחזיקים להם אצבעות.
תגובות
