מחלום ילדות למבצע חיים
כבר בגיל 14 וחצי היה לקטורה אסרף חלום שונה ומיוחד - להיות אם פונדקאית ולהעניק את המתנה היקרה מכל - חיים חדשים לזוג ללא ילדים. על מסע מיוחד של אישה נחושה שבחרה לעשות מעשה של חסד טהור
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
אפרת רוזנצוייג
מאחורי דלפק הגלידות והאייס קפה "ג'לטו" הכי פופולארי במרכז המסחרי הוותיק של שוהם, מסתתר סיפור מרגש של נתינה ואומץ. קטורה אסרף, מנהלת המקום יפת המראה, היא פנים מוכרות בנוף המקומי. מדי יום היא מגישה את האייס קפה הכי נחשק בשוהם, תמיד בחיוך ובנועם, אבל רק מעטים יודעים שמאחורי החיוך הזה והשם הייחודי שמשקף את אישיותה יוצאת הדופן, מסתתר סיפור מופלא.
במשך חודשים ארוכים ראו אותה הלקוחות עם בטן הולכת וגדלה. רבים שמחו איתה, התעניינו בשלומה ובמועד הלידה הצפוי, אבל מטבע הדברים קטורה לא שיתפה רבים במסע הפונדקאות המורכב שהיא עוברת.
כיום, מפרספקטיבה של תובנות וזמן - כמעט שלוש שנים מאז שגמלה בלבה ההחלטה וכשמונה חודשים לאחר הלידה, מתיישבת קטורה לספר על הדרך הארוכה שעברה עד למעמד המרגש בו מסרה את הרך הנולד לידי הוריו הנרגשים.
קטורה אסרף, בת 35, גדלה והתחנכה בשוהם, לצד ששה אחים ואחיות. בגיל 24 כבר הייתה אם לשלושה ילדים (ליה 16, רונה 13 ואיתן 11).
מתי גמלה בך ההחלטה להיות אם פונדקאית ומדוע?
"גדלתי במשפחה בת תשע נפשות, שבעה אחים ואחיות, כולל אותי. בית פתוח, עם הורים שנהגו לארח אנשים רבים, בנות שירות ועוד. מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי חלום שההורים שלי יאמצו בשבילי אח נוסף, אבל זה כמובן נשאר רק בגדר חלום. בגיל 14 וחצי צפיתי בטלוויזיה, בפעם הראשונה בחיי, בראיון עם פונדקאית מחו"ל. צריך להבין שפונדקאות בזמנו לא הייתה נושא מדובר בארץ. הייתי אמנם צעירה מאוד, אבל איכשהו הראיון עם האישה הזו נכנס לי לראש ונשאר תקוע שם באיזה חדר. אני זוכרת שבמהלך השנים חשבתי עם עצמי: 'וואי, איזה דבר מופלא, איזה דבר מטורף זה להיות פונדקאית'. הייתי עסוקה בזה, תוהה איך אפשר למסור תינוק שגדל אצלך בבטן, אבל גם כמה זה מרגש לעזור לזוג שאין לו ילדים. כבר אז הבטחתי לעצמי שאם אני לא אאמץ ילד, אז בטוח שאהיה אם פונדקאית. גדלתי, התחתנתי והבאתי שלושה ילדים לעולם, שיהיו בריאים, מתוקים ומהממים. רעיון האימוץ חזר לשולחן, אבל אחרי שהבנתי לעומק את המשמעויות, הגעתי למסקנה שזה לא מתאים לי ונשארתי עם חלום הפונדקאות, החלום שלי. בשנת 2015 התגרשתי מאבי ילדיי, אבל ההחלטה להיות פונדקאית המשיכה לבעור בי והחלטתי לחכות עד שאיתם, בני הצעיר, יגיע לגיל עשר. רציתי שהוא יהיה מספיק גדול כדי להבין מה אני עושה, במיוחד לאחר טלטלה של גירושים. היה חשוב לי שהוא יחווה יציבות וגם יהיה מספיק בוגר לקראת הפונדקאות. בערך סמוך לגיל תשע, התחלתי לדבר על זה עם המשפחה שלי, אמרתי לכולם שאני אוטוטו הולכת להיות פונדקאית".
איך קיבלה המשפחה המורחבת את ההחלטה שלך?
"אני מזכירה לך שאנחנו שבט גדול. אח אחד אמר לי: 'מה את צריכה "אטרקציה" כזו'? אח אחר סיפר לי על פונדקאיות שחוו דיכאון קשה לאחר הלידה. כולם הגיבו ממקום של דאגה, אבל אני ידעתי שיהיה בסדר, אני מכירה את עצמי".
ואיך הגיבו הילדים שלך?
"הושבתי את שלושתם ואמרתי להם: 'אני רוצה לספר לכם משהו, אני מתכוונת להגשים חלום, ואני נכנסת לתהליך של פונדקאות. זה אומר שאני הולכת להיות בהריון בשביל זוג הורים שלא יכולים להביא ילד לעולם ושאני רק תנור. זה דימוי שבחרתי ועזר להם להבין. התינוק יהיה אצלי למשמרת במשך תשעה חודשים ואח"כ יעבור להורים שלו. הבנות שלי אמרו לי שהן גאות בי מאוד. איתן היה מבולבל ושאל למה אני עושה את זה. הסברתי לו שיש אישה שהרחם שלה לא מתפקדת ואני עוזרת לה. הוא שאל אותי מה יצא לי מזה? עניתי לו שתצא לי מצווה והרבה סיפוק".
את יכולה להסביר לי מה פשר התשוקה העזה הזאת להיות אם פונדקאית?
"הרצון לעזור פשוט בער בי. ממש ככה. חוויתי שלושה הריונות שבאו לי די בקלות, למרות שבשלושתם הקאתי מתחילתם ועד סופם, אבל מבחינתי זה לא היה סיפור. אהבתי להיות בהיריון, הרגשתי שאני יפה יותר בהריון, היה לי כיף. גם הלידות שלי היו קלות, אז אם אני יכולה לעזור, למה לא?".
אז איך מניעים את התהליך?
"לפני הכל, התחלתי לקרוא על פונדקאות כדי להבין לעומק לקראת מה אני הולכת. למדתי שאפשר לפעול באופן פרטי או באמצעות סוכנויות. בארץ יש לא מעט סוכנויות , אבל היה לי חשוב לעשות את הדרך עם סוכנות שתשמש לי בית, שיהיה לי ליווי ומענה לכל דבר שיצוץ. זה לא היה פשוט, דיברתי עם מספר סוכנויות, הייתי מבולבלת, כי רציתי לעשות טוב, אבל גם שאני אהיה בטוב ולא אגרום לעצמי נזק. דיברתי עם מישהי מפורסמת ושאלתי אותה דרך מי עשתה את התהליך, היא המליצה על סוכנות בשם "מירב, פונדקאות חובקת", וכשנפגשתי עם המנהלות, הרגשתי שהגעתי הביתה".
אבל לא מספיק רק לרצות להגשים חלום, את גם צריכה לעמוד בדרישות...
"ברור. אני יודעת שהיום קצת השתנו הפרוצדורות, אבל זה עדיין תהליך ממש ארוך. חשבתי שבגיל 33 אני עושה את זה כמתנה לעצמי, אבל רק בגיל 34 הגשמתי את החלום. לפני הכל, צריך לעשות המון בדיקות רפואיות, חלקן חודרניות, כאלה שלא עשיתי כשהייתי בהריון עם ילדיי. הייתי צריכה להציג תעודת יושר מהמשטרה, ולעבור כמובן הערכה פסיכולוגית שכללה שלוש פגישות של אבחונים".
היה שלב שבו שקלת מחדש את ההחלטה?
"לא. אמרתי לעצמי: 'אני עכשיו מגשימה חלום ולא מעניין אותי מה מבקשים ממני'. צריך להבין שכל הבדיקות אורכות זמן, צריך להמתין לתור בין רופא לרופא, לפעמים נדרשות בדיקות נוספות וייחודיות. ולא נשכח שהכל קרה בעיצומה של הקורונה ובין בדיקה לבדיקה גם חליתי בה. אני זוכרת שלא פעם הייתי מתוסכלת מתהליך הסינון הארוך של משרד הבריאות. פעם אחת הגעתי אליהם לראיון והייתי צרודה, כנראה מהלחץ שהייתי בו, אז הם נלחצו ושלחו אותי לבדיקה של בלוטות התריס ומיתרי הקול. בגלל שעברתי תאונת דרכים שגרמה לי לשיתוק זמני בזמן שהייתי בהריון עם הבן שלי, אז הם דרשו הוכחה רפואית שהשיתוק לא יחזור בשנית. אני זוכרת שהתקשרתי לסוכנות והתלוננתי למה במשרד הבריאות מקשים ושמים מקלות בגלגלים, שהרי אני אישה עם סיכויים גבוהים להיכנס להריון ואיך הם לא קופצים על המציאה. מהר מאוד הבנתי שכל הסינון היה לא כדי "לתקוע לי מקלות בגלגלים," אלא כדי להגן עליי. כל הגורמים רצו לוודא שאני באמת יודעת לאן אני נכנסת."
מה הייתה המטרה של ההערכה הפסיכולוגית?
"אני מתארת לעצמי שניסו לבדוק את החוסן הנפשי שלי, כי זה תהליך מורכב ולא פשוט. הם רצו לוודא שאני מגיעה אליו ממקום נכון ומהסיבות הנכונות".
כמו למשל, הכסף שתרוויחי. זה היה ברשימת השיקולים שלך?
"אני אומרת לך את האמת, זה פשוט היה החלום שלי, אז אפילו לא עניין אותי כמה אני הולכת להרוויח. למה אני אומרת את המילה "להרוויח"? כי היו אנשים שפגשתי בדרך שדאגו לציין בפניי שאני הולכת להרוויח הרבה כסף. בעיני זו בורות. לא נכנסים לתהליך כזה בגלל כסף, זה הרבה מעבר. את צריכה להאמין לי שלא חשבתי על זה. כשנפגשתי עם הזוג הנבחר מירב הקריאה לנו את החוזה, מבחינתי לא ניהלתי משא ומתן. הייתה להם עורכת דין וגם לי, רק בגלל שזו מחויב על פי חוק. זרמתי עם כל מה שהיה כתוב. הייתה לי מטרה אחת לנגד עיניי, כמובן שדאגתי שלא ייגרם לי נזק, אבל לא ייחסתי לכך משמעות ראשונה במעלה. המשמעות היחידה הייתה שאני באמת אוכל לעזור למשפחה. תראי, יש כאלו שהולכים על פונדקאות באופן פרטי, אני הלכתי לסוכנות. מה שאני קיבלתי היה בעבור תשעת החודשים שהתינוק גדל בתוכי, עבור הטרחה והזמן שלי, אבל זה היה זה הסכום המינימלי שהמדינה מחייבת את הזוג לשלם לפונדקאית".
איך מתבצע "השידוך" עם בני הזוג?
"זה התחיל בשיחת טלפון ממירב מהסוכנות שמודיעה לי שיש לה זוג בשבילי ושהיא מעבירה לי חומר עליהם. הם קיבלו את האבחון שלי ואני קיבלתי את האבחון שלהם. אני זוכרת שהמשפט הראשון שאמרתי לה: 'נראה לך שאני אעשה סלקציה?' אבל מירב התעקשה שאקרא את האבחון. קראתי אותו ולא הפסקתי לבכות".
מה ריגש אותך כל כך?
"הם היו זוג פשוט שעבר כל כך הרבה בשביל להיות משפחה, במשך 17 שנים הם ניסו להביא ילד לעולם. הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה רק לעזור להם, שאני רוצה שזה יצליח לי ולהם ולא אכפת לי שום דבר, זה מה שהעסיק אותי. ביקשתי להיפגש איתם וגם הם ביקשו. כל הזמן אמרתי שהדבר הכי חשוב לי שהם יהיו זוג שאני אסתכל להם בעיניים ואני אראה עיניים טובות, זוג שיצעדו איתי בתהליך הזה יד ביד, שירצו להיות איתי בבדיקות ושאני אוכל לדבר איתם על הכל. לא היו לי דרישות מעבר לכך."
איך הייתה הפגישה הראשונה איתם?
" וואו, מרגשת. אני בן אדם רגיש, לא קשה להוציא ממני דמעות, בוכה תוך שנייה. כבר בפגישה הראשונה מירב הסבירה את החוקים, את נושא החיסיון הרפואי ומה מותר לספר ומה אסור לדבר עליו. דיברנו על איפה אני רוצה ללדת, כי אני חייבת להודיע מראש ואני זו שקובעת. עברנו על סעיפים בחוזה כמו מי יכול להחליט על הפלה במידה ומגלים פגם קשה בעובר, ועל בדיקות כמו מי שפיר, כי כל בדיקה נוספת שנדרשת היא בהסכמה. אני נכנסתי לתהליך בהסכמה ובהבנה שיכול להיות שאני אצטרך לעשות בדיקות שאני לא מכירה וזה אכן קרה, לדוגמא בדיקת אקו לב עוברי, בדיקה שעשיתי פעמיים. אמרתי לעצמי שאני עושה הכל בשביל שזה יצליח ואני לא מעמידה שום מכשול בדרך כי הבנתי גם שיש לנו רק שני ניסיונות, שני עוברים - עובדה שגיליתי רק בסוף המפגש איתם ושהלחיצה אותי מאוד."
למה נלחצת?
"כי בחוזה היה רשום ששה עוברים או עד ששה ניסיונות או עד שנה וחצי מהחתימה על החוזה, ואני פתאום מבינה שיש לי רק שני ניסיונות. נלחצתי מאוד. אחרי שישבנו ביחד, הופרדנו לחדרים שונים. אני יצאתי לחדר של אורית, מלווה בסוכנות, והם נשארו עם מירב. בחדר התחלתי לבכות. אמרתי שזה לא הוגן כי הדבר האחרון שרציתי לעשות זה סלקציה בבחירת בני הזוג ועכשיו יש לי רק שני ניסיונות ומי מבטיח לי שאני אצליח ולא אאכזב אותם. אורית אמרה לי שיש דברים שהם לא תלויים בנו והזכירה לי שאני אדם מאמין. עניתי לה שהיא צודקת, אני באמת בן אדם מאוד מאמין, ונכון, יש דברים שהם לא בשליטתי ואני פשוט צריכה להבין את זה ושאני אעשה את המקסימום מצידי. לקחתי בחשבון שזה לא יצליח, אבל החלטתי ביני לביני שזה יצליח והלכתי על זה".
את יודעת מה הם חשבו עלייך?
" סיפרו לי שהם אהבו את העיניים הטובות שלי. זה בדיוק מה שחיפשתי אצלם. בדיעבד, סיפרה לי האישה שכשהרופא שלה דיבר איתם על פונדקאות, היה להם מאוד קשה לקבל את זה והם עשו הפסקה ארוכה לפני שהחליטו. הרופא המליץ לה לראות בזה עסקה לכל דבר ולשים את הרגשות בצד, וזה מה שהיא חשבה לעשות עד שפגשה אותי. בפגישה היא הבינה שזה לא רק "על הנייר" ושנדרש חיבור".
הדרך להריון המיוחל לא הייתה פשוטה. בתום הרבה מאוד בדיקות, קטורה עוברת פרוצדורה של החדרת העובר הראשון. הניסיון לא צלח. "כל כך התאכזבתי. נבהלתי, לא ידעתי איך אני אספר להם שאין הריון. העדפתי שיעדכנו את כולנו ביחד בתוצאות, אז התקשרו מהמרפאה והעלו את שלושתנו על הקו. היה לי מאוד חשוב שלא יודיעו רק לי, לא משנה מה התוצאה. הם היו כל כך נפלאים, אין דברים כאלה. הם ניחמו אותי ואמרו לי 'אל תדאגי, הכל יהיה בסדר'.
איך הגיבו הילדים לניסיון שנכשל?
"שיתפתי את הילדים בכל שלב לאורך כל הדרך. מעבר לכך שהילדים שלי כבר היו גדולים יחסית, אני מאמינה שילדים צריכים שיקוף תמידי של מה שקורה. הם הבינו את האכזבה שלי והתאכזבו יחד איתי, אבל גם אמרו: 'אמא, הכל טוב, חודש הבא תעשי את זה שוב".
לא דיברנו על בן הזוג שלך. איך הוא הגיב להחלטה שלך להיות אם פונדקית?
"אני בזוגיות כבר למעלה משבע שנים. בהתחלה ההחלטה שלי הייתה לו מאוד מאוד קשה. הוא תפס את הראש ואמר: 'מה נראה לך שאת עושה?' אמרתי לו: 'תקשיב, אני אוהבת אותך מאוד, אבל מבחינתי אני הולכת להגשים את החלום שלי, והחלום שלי חשוב יותר, אז או שאתה נשאר איתי או שלא, ואני לא אכעס, אני אקבל הכל בהבנה ורק יכולה להתפלל לאלוהים שייתן לך את היכולת להכיל ולהבין את הדבר הזה'. את צריכה להבין שאני לא זכיתי לאהבה נצחית, זו לא הייתה החוויה שלי מחיי הנישואין, ולכן לא ראיתי מצב שאני אתעורר בגיל 40, כועסת על עצמי שלא הגשמתי את החלום שלי רק בגלל שבן הזוג שלי לא היה בעניין. עם הזמן אפשר היה לראות איך הוא עובר תהליך עם עצמו. מההצהרה הראשונה שבה הוא אמר לי שהוא לא מעוניין שאשתף אותו במה שקורה איתי, הוא עבר דרך, לאט לאט. התחיל לשאול שאלות, התעניין בבדיקות עד שהפך להיות שותף דואג ותומך".
חודש אחרי הניסיון הראשון שלא צלח, קטורה מחליטה לעבור את ההחזרה של העובר השני והאחרון שהיה לבני הזוג. "הרופאה שאלה אם אני רוצה לקחת הפסקה. עניתי לה: 'מה פתאום, שום הפסקה'. שנה שלמה התבזבזה רק על בדיקות, אבחונים ואישורים וכל מה שרציתי זה להיות כבר הריון"
ספרי על היום של ההחזרה.
" ביום הזה בני הזוג כמובן ליוו אותי לבית החולים, הייתי מאוד מרוגשת ומפוחדת. אני זוכרת שאחרי הפרוצדורה הרגשתי בהריון, אבל פחדתי ממה שאני מרגישה. חיכיתי בסבלנות וזה היה מורט עצבים".
איך הרגשת כשהבנת שיש הריון?
" את הבדיקות עשיתי בשוהם בקופת חולים מאוחדת בשום. אני זוכרת שדי ניג'סתי לד"ר יורם שטיינברג שאמר לי לחכות בסבלנות. נראה לי שזה היה ערב חג כשהוא התקשר ואמר לי להגיע למרפאה כי התוצאות הגיעו. כשהגעתי, הוא הוציא את הבדיקות ואמר לי 'תתקשרי לזוג ותגידי להם שהם הולכים להיות הורים'. וואו, התרגשתי בטירוף, חיבקתי אותו ומייד התקשרתי אליהם בוידיאו, הייתי חייבת לראות את התגובה שלהם. הראיתי להם את הטופס וצעקתי להם שזה חיובי. מהרגע הזה הפכתי להיות גם זו שנושאת את התינוק שלהם וגם המלווה שלהם".
תסבירי.
"בני הזוג לא היו במסלול של ליווי אישי ע"י מטפל או פסיכולוג, אז יצא שאני הייתי סוג של מטפלת עבורם. הבנתי שאם אני רוצה לשמור על עצמי, אני חייבת לשים הכל על השולחן תמיד וכל הזמן. זה זוג שהתהליך היה לא פשוט עבורם, עם המון פחדים. וכל פעם ביקשו עוד ועוד בדיקה תוך כדי ההיריון. זה לא מה שהכרתי. ידעתי שפעם בחודש, עושים בדיקות דם ושתן. ופתאום נוספו בדיקות כמו בדיקת מי שפיר. הבנתי אותם, הם היו בתוך פחד שמשהו יקרה להריון ואני זו שתמכתי בהם. הם שמרו עליי מאוד, אבל גם נתנו לי ספייס. הרגשתי שהם סומכים עליי בעיניים עצומות. רוצה לעשות פילאטיס? תעשי. רוצה לעבוד מהבוקר עד הלילה? תעבדי. בחודש השביעי אני עשיתי להם שיחה והודעתי שהם צריכים לספר על ההיריון להורים שלהם. הם לא סיפרו להם מהפחד. אמרתי להם שאני אוהבת אותם, אבל הפחד משתלט והוא עלול להרוס לנו, כי מחשבה מייצרת מציאות".
ואיך התנהלת ביומיום, מי עזר לך?
" כל המשפחה שלי. ההורים שלי, האחים והאחיות שלי, האחייניות שלי והילדים שלי שחילקו ביניהם מטלות. ליה לקחה אחריות על הכביסה בבית, רונה בישלה כי מתחילת ההיריון לא יכולתי להריח אוכל. אכלתי רק אורז לבן ושניצל תירס בהריון, ואיתם היה שוטף כלים ורצפה.כולם התגייסו לעזור כי יש לאמא תינוק בבטן וצריך לשמור עליו. מבחינתם, מה שתלוי בהם, הם יעשו הכל כדי שזה יצליח".
לאורך כל תהליך הפונדקאות הפגינה קטורה בגרות יוצאת דופן. היא לא רק נשאה את ההיריון בגופה, אלא גם ניהלה את כל ההיבטים של התהליך המורכב והרגיש בצורה מרשימה. לקראת סוף ההיריון היא התיישבה עם ההורים ועשתה איתם שיחת תיאום ציפיות. "הרגשתי שאני צריכה רגע זמן לעצמי. סבלתי מסימפיזיוליזיס, התרחבות יתר של אגן, אמרו שיש לי סוכרת הריון, זה לא היה פשוט, כי שום דבר ממה שקרה לי בהריון הזה לא היה בהריונות הקודמים שלי. כל בדיקה עשיתי מספר פעמים. הייתי צריכה להכיל גם את ההיריון וגם את עצמי עם כל הפחדים. אחרי בדיקת מי השפיר, ביקשתי כמה ימים לעצמי והם הבינו לגמרי. שמנו הכל על השולחן ודאגתי להציב את הגבולות שלי והם היו פשוט נהדרים והבינו אותי".
ימים ספורים לפני הלידה הודיעה קטורה לבני הזוג שמי שהיא בוחרת שיהיו איתה בחדר הלידה הן האחיות שלה.
לא פשוט לבשר להורים כזו בשורה.
"חדר לידה הוא מקום נורא רגיש, את נמצאת במקום חשוף ולכן הייתי צריכה לצידי את האנשים הכי קרובים אליי. אני לא אדם שמדבר הרבה, במיוחד לא בזמן לידה. רציתי שמי שיהיה לידי יבין אותי מבלי שאצטרך להגיד מילה. ידעתי שיהיה לי קשה אם האמא תהיה לצידי ואני אצטרך לתווך לה את הלידה. אמרתי להם שברגע שאלד, התינוק יהיה עליי כי היה לי חשוב שתהיה סגירת המעגל עבורי וגם עבורו - לא רציתי לייצר לו שום חרדת נטישה".
איך הם קיבלו את החלטה שלך?
"הם זרמו איתי. אמרו לי שאם זה מה שאני מחליטה, הם סומכים עליי".
בהוראת הרופא שחשש מסוכרת ההיריון, מגיעה קטורה לבית החולים אסף הרופא על מנת ללדת, כשהיא בשבוע ה-38 להיריון, מלווה באחיותיה. הרופאה שבדקה אותה ראתה שכל ערכי הסוכר בדם נורמאליים לחלוטין ואמרה לה שהיא נשלחת הביתה לשבוע נוסף. "זה לא בא בחשבון מצידי. הקשבתי לקול הפנימי ואמרתי לרופאה: 'אני אמא לשלושה ילדים, סובלת מסימפיזיוליזיס, גרה בקומה שלישית בלי מעלית, אין מצב שהיום אני חוזרת הביתה'. הודעתי לה שאני נשארת ללדת". קטורה מתאשפזת ללידה ומקבלת חומר שגורם לצירים כימיים. במשך 24 שעות היא מתמודדת עם כאבי צירים כשההורים ממתינים כל אותן שעות מעבר לדלת ומתעדכנים תדיר על מצבה באמצעות אחיותיה של קטורה.
קטורה ילדה בן. על מה שהתחולל באותם הרגעים בחדר הלידה, לאחר שהוא יצא לאוויר העולם, היא מספרת בהתרגשות ובבכי, כאילו זה קרה רק אתמול.
"בדקה שהילד יצא לאוויר העולם, ביקשתי שיקראו להורים. אמרתי להם שאני רוצה להגיד מזמור לתודה. בזמן שאמרתי את המזמור, הרגשתי כמו מישהי שרצה מרתון וברגע אחד נעצרה. אני לא זכרתי, אבל אחותי סיפרה לי כשהם נכנסו לחדר, החזקתי לאמא את היד ואמרתי לה: 'סליחה שחיכיתם כל כך הרבה זמן'. האבא הטרי חתך את חבל הטבור והאמא לקחה אותו לשקילה. אחרי שעטפו אותו, הביאו אותו אליי. דיברתי איתו, עם התינוק, ואמרתי לו שהוא הולך להורים נפלאים".
קטורה אושפזה בחדר נפרד ומפנק בבית החולים וההורים שהו עם התינוק בחדר אחר, כשהם שומרים כל הזמן על קשר וקטורה אפילו מלמדת אותם איך להאכיל את התינוק.
מה הרגשת אחרי שילדת והילד נמסר להוריו?
"הייתי בהודיה גדולה. זכיתי. הגשמתי את החלום שלי. חזרתי הביתה, הבטן ירדה וואני זוכרת שהרגשתי תחושה של שקט עמוק".
בואי נפריך מיתוס. לא הרגשת קצת כמו האמא של הילד שנולד?
"לא. הוא חמוד ומתוק, אבל אני לא אוהבת אותו כמו שאני אוהבת את האחיינים שלי, למשל. אני מרגישה צורך להתנצל על זה לפעמים, אבל באמת זה מה שאני מרגישה."
מה את מייעצת למי שרוצה לשמש כאם פונדקאית?
" לפני הכל, היא צריכה ממש לרצות את זה ומהסיבות הנכונות. אם השיקול שלה הוא בגלל לחץ כלכלי, אני יכולה לומר לה שגם מיליון שקלים לא יפצו אותה אם משהו יקרה לה חלילה אחרי התהליך, נפשי או פיזי. לוודא שיש לה סביבה תומכת. אני מאוד ממליצה לעבור את התהליך דרך סוכנות ולא באופן פרטי. הסוכנות דואגת לאינטרסים שלה וגם של בני הזוג. להקפיד להגיד תמיד כל מה שהיא מרגישה וגם לסמן את הגבולות שלה. באופן אישי, היה לי חשוב מאוד שבני הזוג יהיו חלק מהתהליך כל הזמן. חשוב גם לבוא עם ראש פתוח כי הריון אחד לא דומה לשני, והיא עלולה להיות מופתעת מכמות הבדיקות ומה שיידרש ממנה לאורך כל ההיריון".
יש לך מחשבות על פעם נוספת?
" אני רוצה להגיד שכן, כי כל מה שעברתי מתגמד לעומת המתנה שהם קיבלו. לא דחוף לי ללדת עבור זוג אחר, אבל אם בני הזוג שילדתי להם ילד נוסף - ירצו, אני אשמח לעשות שוב עבורם, כי אני רוצה שיהיה לו אח או אחות".
לפני שאנו נפרדות, קטורה משתפת בסיבה שבגינה הסכימה להתראיין ולספר את סיפורה: "יש מחסור באימהות פונדקאיות בישראל, אם מישהי קוראת את הכתבה ומרגישה שמשהו בסיפור שלי מדבר אליה, עשיתי את שלי. אני רוצה שנשים יידעו שיש להן את הכוח לשנות חיים והן יכולות להיות החלום של מישהו אחר. אני לא אומרת שזה קל. זה מסע מאתגר, פיזית ורגשית, אבל התחושה של להעניק חיים, להגשים חלום למישהו אחר - אין לה מחיר".
תגובות
