"נעמה, את לא יכולה להתאהב בכל גופה. את מורידה מסך וזהו"
ד"ר נעמה סאמט רובינשטיין היא כירורגית פה ולסת במרפאת כללית סמייל בשוהם ומתנדבת ביחידה הפורנזית במשטרת ישראל כבר חמש עשרה שנים. בראיון לאבן שוהם היא מספרת על העבודה מסביב לשעון בזיהוי הגופות, החשיפה למראות הקשים ועל ההתמודדות האישית עם מימדי האסון
פורסם בתאריך:
בימים שבשגרה ד"ר נעמה סאמט רובינשטיין, היא כירורגית פה ולסת בכללית סמייל בשוהם, והיא גם מתנדבת מזה 15 שנה ביחידה לזיהוי חללים במשטרת ישראל. אפשר לומר בביטחון שד"ר סאמט רובינשטיין, כבר חוותה מראות קשים במרוצת השנים בהן היא מתנדבת ביחידה, אבל נראה כי שום דבר לא הכין אותה למה שפגשה לראשונה כשהוקפצה ביום שבת השחור, ה- 7 לאוקטובר, בשעה 12 בצהריים, למחנה שורה, בסיס האם של הרבנות הצבאית שנמצא מדרום לרמלה.
"כשהגענו לשורה נאמר לנו שיש בערך 100 הרוגים ממסיבת הטבע ברעים. התייצבנו ארבעה אנשים מהיחידה האזרחית והתחלנו לעבוד על זיהויים. אמרנו: 'טוב, נעבוד בתורנות, שלושה ארבעה ימים ונסיים את מלאכת הזיהוי של מאה הגופות".
ספרי על המפגש עם הגופות הראשונות.
"אנו עובדים בזוגות, אחד בודק והשני רושם. הגופה הראשונה הייתה של בחורה יפהפייה, מטופחת עם ציפורניים מסודרות, עם איפור יפה וקעקועים מרשימים. באמת, בחורה פשוט יפה ואני מתארת לקולגה שלי, מה אני רואה. מגיע בחור שני פנימה, גם הוא בחור יפה, ושוב אני מתארת שיש לו עיניים יפות וכמה שהוא יפה, ואז הוא אומר לי: "נעמה, את לא יכולה להתאהב בכל גופה. את מורידה מסך וזהו". מאותו הרגע שתקתי והתייחסתי לגופות בצורה מקצועית, בלית ברירה, כמובן, כדי להספיק ולעמוד בקצב".
בתום 14 שעות של עבודה רצופה, ד"ר נעמה סאמט רובינשטיין מסיימת את המשמרת ובדרכה החוצה היא שומעת נציג של זק"א שמודיע כי מגיעה משאית נוספת מבארי עם 150 גופות, 75 ילדים ו- 75 מבוגרים. "אז אני, כמובן, מסתובבת חזרה וממשיכה לעבוד", היא אומרת.
איך את מצליחה לאסוף את עצמך ולחזור לעבודה?
"אני באמת לא יודעת. גם כשאמרו 100 גופות, זה היה אירוע גדול וחריג במהותו. בכל פעם שיצאתי ממשמרת עמדו המשפחות של הנרצחים, ורצו לדעת מה עלה בגורל יקיריהם, מי חי ומי מת. כשרואים אותן אי אפשר לעצור את העבודה, בני המשפחה זקוקים לתשובות. הייתי על אוטומט, לא ידעתי מה קורה בחוץ, לא הקשבתי לחדשות, לא ראיתי טלוויזיה, ממש כלום".
מה מרגישים אחרי משמרת כל כך מטלטלת וארוכה?
"אני לא יודעת מה להגיד לך, באמת שלא. עשיתי כזאת הפרדה וכזה ניתוק שקשה לי להגיד לך עם מה הלכתי הביתה"
ובכל זאת, את אם לילדים, נראה לי בלתי אפשרי להתנתק לגמרי כשנפגשים עם גופות של ילדים.
" לא הייתה לי ברירה, אי אפשר היה לעבוד בלי להתנתק. היו הרבה אמוציות, אבל מבינים את השליחות והחשיבות ודוחקים את הרגשות".
ד"ר סאמט רובינשטיין מספרת שהאתגר המקצועי בזיהוי הגופות היה כשהגיעו אלו השרופות. "הגופות הראשונות של משתתפי המסיבה הגיעו שלמות ויפות. למחרת, כשהגיעה המשאית הראשונה מבארי עם גופות שרופות, צצו האתגרים כמו איך מצלמים את השיניים בגופות השרופות או גולגולות שרופות, כי הכל מתפרק ברגע שאת מנסה לפתוח את הפה כדי להכניס צילום פנימה. הכל נהיה אפר".
אז מה עושים במקרים כאלה?
" הביאו מכשיר סי.טי מיוחד מאחד מבתי החולים. עכשיו, כשאני מתארת לך, אני ממש מזועזעת, הלב שלי מתכווץ כשאני מדברת על זה, אבל כשהייתי שם, בתוך העבודה, לא כל כך הזדעזעתי. ואני נורא רגישה, בחורה שבוכה מאוד בקלות".
היו מקרים שאת זוכרת במיוחד?
"אני חושבת שהמקרים של הבחורה והבחור הראשונים מהמסיבה, שהיו הכי שלמים. לאחר מכן כשהגיעו הגופות השרופות, את לא יודעת מה נמצא לפנייך בכלל, זה נראה כמו גוש פחם. את לא מבינה את הסיפור מאחורי זה, אין אפילו שם, רק מספר. גם התינוקות, כבר לא נראים כמו תינוקות".
מהתיאורים שנשמעו בתקשורת, היו גם ראשים ערופים ואיברים כרותים.
"כן לצערי גם אלו היו. ראיתי עיניים שנעקרו מהמקום וראשים כרותים, גם של מבוגרים וגם של ילדים. אני רק רוצה לקוות שקודם הרגו את הבן אדם ואז ערפו לו את הראש וכנראה שזה מה שהיה".
ד"ר נעמה סאמט רובינשטיין מספרת שבאחת הלילות הקפיצו אותה ואת חבריה, בעשר בלילה לבסיס שורה. "אמרו לנו שהגיעו 72 גופות שרופות מבית החולים שיפא. לא הבנתי מאיפה הן הגיעו. הגענו לשם ובדקנו. היו שם שתי גופות של חטופות ישראליות: נעה מרציאנו ז"ל ויהודית וייס ז"ל, כל השאר היו חלקי גופות של פלשתינאים שהתעללו בהם. גם זו הייתה קטסטרופה, כי את מבינה שהחמאס התנהגו גם אליהם כמפלצות".
יש עדיין גופות שלא ניתן לזהות?
"יש, אני לא אגיד לך כמה, כי אף אחד לא יודע באמת. מדובר באפר בלבד. למשל, הארכיאולוגים המומחים שהיו בשטח יחד עם הנציג שלנו, מצאו גשר על שני שתלים, ללא שיניים, ללא עצב, שום דבר. מאחר וידענו מאיזה בית הוא נלקח בזכות האנשים של זק"א, הבטנו בצילומים של האישה שגרה שם וכך ידענו שהיא מתה."
ספרי לי על הלך הרוח בינך לבין העמיתים שלך. על מה אתם מדברים ביניכם ואיך אתם מחזקים האחד את השני?
" זה נורא ואיום מה שאני הולכת להגיד לך, אבל אני לא חושבת שאנחנו צריכים לחזק אחד את השני, אנחנו כל כך יודעים מה כל אחד מאיתנו עובר, שאנחנו אפילו לא מדברים".
בלי להיות פסיכולוגית, אני מאבחנת שיש כאן בעיה. אתם מקבלים תמיכה?
"לא ממש. אני שייכת ליחידת מתנדבי המשטרה. אנחנו טיפלנו בכ- 1400 גופות, בהשוואה למתנדבי הצבא שטיפלו בכ- 300 גופות. יחי ההבדל הקטן. לחיילים דאגו כבר בשבוע הראשון לפסיכולוגים וטיפלו בהם. לנו, מתנדבי המשטרה, התקיימה פעם אחת פגישה. אנחנו 70 מתנדבים, חילקו אותנו לקבוצות של עשרה אנשים ובכל קבוצה הייתה עובדת סוציאלית ופסיכולוג. הם היו נחמדים מאוד, הייתה שיחה בת שעתיים טובה באמת, אבל איך להגיד את זה? זה רק גירד את פני השטח. לי יש חברות פסיכולוגיות, וחבר פסיכיאטר שצפה בראיון שנערך איתי ב"פוקס ניוז". הוא סימס לי מאוחר בלילה ושאל אם אני רוצה לדבר. אמרתי לו: "יאללה בוא נדבר", ודיברנו במשך שעה שבסיומה הוא אמר לי : "נעמה תשמעי, אני חושב שבינתיים את בסדר". אני מדברת עם בעלי ועם חברות. יש לי חברה פסיכולוגית שמכריחה אותי להיפגש איתה פעם בשבוע לשעה".
בכמה גופות טיפלת בעצמך?
"בערך 250-300 גופות".
אני צודקת אם אני אומר שהלכת כל יום לגיהינום?
"כן, נכון, אפשר לומר".
תתארי לי מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת מגיעה הביתה משורה?
" את צריכה להבין שאנחנו לובשים הרבה שכבות על הבגדים. יש שכבה אחת של אוברול, ועליו עוד שכבה כזאת של סינר גדול וארוך. חוץ מזה, יש כובע לראש עם משקפי מגן, ומן משאף עם פילטר שטפטפנו בו שמן אקליפטוס או שמן יסמין כי הריחות שם הם בלתי נסבלים, וערדליים לנעליים. איך שאני יוצאת משורה ועומדת לפני האוטו, אני מורידה את כל השכבות וזורקת על הרצפה. מישהו מזק"א כבר אוסף אותן. כשאני מגיעה הביתה, אני זורקת את כל הבגדים בחוץ ואת הנעליים בכניסה לבית, נכנסת פנימה והולכת להתקלח. אחר כך אני מתיישבת לראות איזה סרט מטומטם של נטפליקס, הכי מטומטם שיש. הולכת לישון כמה שעות וחוזרת לשורה, מן שגרה כזאת".
היו גם מפגשים מחוץ למחנה שורה שנוצרו בגלל העבודה. את אביה של התצפיתנית ים גלאס ז"ל פגשה ד"ר סאמט רובינשטיין כבר ביום הראשון להיעלמותה. "אני לא הכרתי אותו כלל, אבל כל הזמן הוא שלח לי אינפורמציה עליה, עוד צילום ועוד צילום רנטגן, וכמובן שבסוף גילו שהיא מתה בעזרת חתיכת לסת שלה שנמצאה. הלכתי לשבעה שלה ושם פגשתי את אמא של נעה מרציאנו שעדיין הייתה חטופה".
ולסיום שאלה קצת מאקברית, במה צריך בנאדם להצטייד כדי שאפשר יהיה לזהות אותו?
"צריך צילומי שיניים טובים ושיידעו מי רופא השיניים שלך. דנ"א אפשר לקחת ממברשת שיער, אבל שיניים הם באמת הדבר האחרון שנשאר בדרך כלל."
תגובות
נועם | 18:41 10.12.23