המסע של ניתאי
ניתאי שנהר איבד את רגלו בתאונת אופנוע, בדרכו לשירות מילואים. רק 6 חודשים חלפו מאז התאונה, וניתאי כבר מסמן את האופק וחולם על הטיול הגדול. ראיון מפוכח ומעורר השראה עם אמא ובן שלא עוצרים לרגע לרחם על עצמם ומבטיחים להגשים כל חלום
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
אפרת רוזנצוייג
צילומים: בר שחר
פוסט שהעלתה אורלי שנהר בפייסבוק, צד את עיניי. באותנטיותשכבשה אותי מייד, היא משתפת בהתרגשות העצומהממסע סיום כומתה (שני!) של בנה יוראי שהחליט כי את הקילומטר האחרון במסע הוא יסיים עם ניתאי (24), אחיו הבכור, קטוע הרגל, הישוב בכיסא גלגלים. בנחישות, בכוחותיו האחרונים, הוא דחף את ניתאי שהיה שותף מלא למאמץ הכביר,תוך שהואמסייע עם שתי ידיו, במעלההגבעה עד לאנדרטתחטיבת הנגב.
אמא אורלי נשמעת בסרטון שצורף,דומעת מהתרגשות ומעודדת את שניהם, בתקיפות ובעוצמה שעוד ידובר עליהן:"עוד קצת מאמץ,אפשר הכל, בואו, אנחנו יכולים, קטן עליכם...". כאן המקום לספר כי יוראי (20), בנה השני והצעיר של אורלי, קיבל החלטה אמיצה בזמן שירותו הצבאי ועבר מלוחם בהנדסה קרבית ללוחם בבלנ"מ, (בית הספר לניוד מבצעי, יחידה 444,יחידה מובחרת בצה"ל המתמחה בלוחמת הניוד, א.ר),היחידה בה שירת ניתאי.
בביתם בשוהם, משתפים אורלי וניתאי במסע (הגדרה שלהם) שהם עוברים ביחד ולחוד, במהלך ששת החודשים האחרונים מאז פציעתו של ניתאי בתאונת אופנוע, תאונה שהסתיימה בקטיעת רגלו הימנית.
ה- 24.4.22 (יום המימונה) הוא תאריך שמשפחת שנהר לא תשכח לעולם. אורלי וניתאי משחזריםאיפה כל אחד מהם היה ומה עבר עליהם באותו היום.
ניתאי
"השתחררתי באוקטובר שנה שעברה. חודש לאחר מכן התחלתי לעבוד בסניף רעננה של חברת 'דלק מוטורס', יבואנית רכב, הייתי אחראי על נסיעות הדגמה, מסירות הרכב ועל המוצר.החיים שלי בגדול סבבו סביב רכב וכל מה שמוטורי, בין אם זה אופניים, רכבים, אופנועים,כל מה שאני אוהב.
קמתי בבוקר והתארגנתי לנסיעה ליחידה בצאלים,שירות מילואיםראשון שלי.
התיק שלי כבר היה מוכן, דיברתי עם המפקד שלי במילואים ואמרתי לו שאני מגיע עם האופנוע. יצאתי לדרך, ובצומת ביל"ו עצרתי לרגע למתוח רגליים ושלחתי לאמא הודעה שאני בדרך.
היה מזג אוויר מושלם, קריר. אני רוכב ליבסבבה, במהירות סבירה, מכיר את הדרך בעל פה, עשיתי אותה עשרות פעמים, בין אם זה ברכב, או באוטובוס. במרחק עשרים דקות מהיחידה בערך,על כביש שלא מתוחזק ברמה גבוהה כל כך, כביש פתלתל,לא רחוק ממנו יש מנחת מטוסים, מטוסי ריסוס. באותו הבוקר הייתה שריפה במנחת, תוך כדי נסיעה הסתכלתי, ראיתי אש ועשן, שניה אחת של חוסר ריכוז, של חוסר תשומת לב ואני ממשיך ישר לתוך שלט במקום לפנות עם הכביש שמאלה. אני זוכר שאני מנסה לעצור ולא מצליח לעצור, נכנס בשלט.
עפתי באוויר. כאבי תופת, צרחות. למזלי, זה היה יום ראשון בדרך לצבא, אז היו שם אנשים מהמנחת ששרפו את מה שהם שרפו שם, והם רצו אליי. אני אומר להם:"תתקשרו לאמבולנס". ואז גם מגיע עקיבא. עקיבא הוא כונן של מד"א, חקלאי, הוא יצא מהשדה שלו בשניות והוא גם פרמדיק, אז הוא הגיש לי את המענה הראשוני.
כל הזמן הזה אני בהכרה, זוכר הכל. כאבי תופת, כאבים שאי אפשר להסביר. אני מבקש שיוציאו את הטלפון שלי מהכיס ויתקשרו לאבא שלי, שיגידו לו שאני בסדר, ואז מגיע האמבולנס, הזריקו לי קטמיןומאותו הרגע אני לא זוכר כלום, עד שהתעוררתי בבית חולים סורוקה. הזיכרון הבא שלי הוא אחרי יומיים כשהתעוררתי ואחות נותנת לי קרטיב. לא זוכר בדיוק מתי, אבל סיפרו לי שנאמר לישהיו צריכים לקטוע לי את הרגל כי נקרע לי העורק, אבל את זה אני יודע בדיעבד".
אורלי
"ביום הזה הייתי בטרק בצפון סרילנקה. זה היה למעשה היום האחרון לטיול שלי. באותו היום התעוררתי בארבע לפנות בוקר. בשעה חמש היינו, דושי, הנהג שלי, ואני כבר בטרק. בשעה תשע בבוקר שלי, שמונה בבוקר בארץ, אני שולחת לילדים תמונה שלי מחזיקה טקילה על רקע הנוף של ההר שירדתי ממנו, אחד המקומות היפים בעולם, ואני ככה עושה לחיים ושולחת להם. ניתאי שולח לי הודעה: "אמא אני יוצא לבסיס" ואני כותבת לו:"איך אתה נוסע?" והוא עונה:"בחרתי לנסוע עם האופנוע", אני משיבה לו:"ניתאי חבל, תמצא דרכי תחבורה אחרים, אם אפשר", ואז הוא כותב לי:"לא אמא, אני כבר יוצא עוד דקה, אני בסדר". אני יודעת שניתאי הוא"מיסטר בטיחות"וכותבת לו: "ניתאי בבקשה תעצור בדרך לאתנחתות, תשתה, תאכל, תנוח. אל תיסע ישר לבסיס", הוא כותב לי בחזרה:"אמא את מכירה אותי, אני נוסע בבטיחות, הכל בסדר", ואני ממשיכה לטרק הבא.
בסביבות השעהחמש אחה"צ אני פוגשת שוב את הנייד שלי, אחרי יום שלם שהוא לא היה איתי, גם ממילא לא הייתה קליטה והסוללה שלי הייתה ריקה. ואני שאננה, יושבת עם דושי במסעדה, נותנת את הטלפון שלי לאיזה בחור שיטעין לי אותו. מסיימים לאכול, אני מקבלת אותו חזרה, עולים לאוטו לכיוון קולומבו, עיר הבירה של סרי לנקה, לישון שם את הלילה ולמחרת בבוקר לטוס משם ארצה, כשבדיוק בעלי לשעבר, עופר,מתקשר.
אנחנו נוהגים לדבר הרבה ולכן לא התפלאתי כשהוא התקשר. הוא אומר לי: "תשמעי, ניתאי עבר תאונה". אני נסערת והוא מנסה להרגיע שהכל בסדר. אני ממש לא נרגעת ושואלת מתי בדיוק קרתה התאונה? והוא עונה לי: "בבוקר, אבל הכל בסדר,הכל בשליטה". דרשתי שיראה לי את ניתאי, אבל אז הוא אמר לישלא נותנים לו מידע, שהוא ממתין בחוץ, ושהכל בסדר. אני אומרת לו:"עופר, אם בתשע וחצי בבוקר הוא עבר את התאונה ועד עכשיו הוא בחדר ניתוח, משהו לא בסדר, יותר ממה שאתה מדמיין. תגיד לי מה קורה, אל תסתיר ממני".עופרעונה:"אורלי, אני לא יודע, אבל אני מבטיח למסור לך כל מידע שיהיה ברשותי". אני כבר מתחילה לבכות, מסתכלת סביבי, רואה את כל הנוף המהמם הזה ואומרת לעצמי 'מאיפה זה בא?'. דושי מבין שהמצב לא סימפטי ובדיוק כשאני מסיימתאת השיחה, מתקשר אליי גיא, בחור שגר בסרילנקה, בודהיסט, אני משתפת אותו והוא אומר לי: "אורלי תקשיבי, אני מחליף לך את המלון בקולומבו, את נוסעת לחבר מאוד טוב שלי שהוא בעלים של מלון אחרוהם יקבלו אותך שם. מכאן והלאה אני מטפל לך בכל". אני סומכת מאוד על האיש ואנחנו נוסעים לקולומבו, בערך שש שעות נסיעה. כל הדרך, כל עשר דקות,אני מתקשרת לעופר ורוצה לדעת מה קורה. אני כבר מבינה שזה הרבה הרבה יותר מסתם תאונה, זה תרחיש רציני, זו לא תאונה שולית של ילד ששבר רגל או חולייה ופה זה נגמר.
בעשר בלילה אני מגיעה למלון, מקבלים אותי שם ביד רמה, מבינים מבלי שאני אספר אפילו שהמצב לא סימפטי.במשך כל הזמןאני מתקשרת לעופר בשיחות וידיאו, מנסה לדלות קצת מידע יותר עדכני. עופר מבשר לי:"אורלי, הם עובדים על הרגל שלו, מנסים להציל את רגל ימין, פתחו לו את כל רגל שמאל, מאמינים שיהיה בסדר". בחצות, אני ערה כמובן, לא נכנסת להתקלח, לא עושה דבר, דרוכה לגמרי, עופר שולח לי וידיאו ומראה לי שמוציאים אותו מחדר ניתוח, שכולם שמחים,מרוצים, טוענים שהצליחו להציל לו את הרגל והוא עכשיו מובל לטיפול נמרץ. הוא אמנם מורדם מונשם, קיבל 14 שקיות דם, אבל אנחנו מאחורי הסרט והכל די בסדר. התחלתי להירגע ושאלתי אם אני יכולה להיכנס להתקלח ואולי לישון קצת כי בעוד 8 שעות יש לי טיסה. נאמר לי שכן. אני לא מספיקה להיכנס למקלחת ומקבלת שיחת וידיאו נוספת. המנתח שלו בטלפון, עופר לצידו, טלי, בת זוגתו של עופר, אפרת החברה של ניתאי ויוראי, על המסך: "שלום, אני ד"ר אסף, אני ניתחתי את ניתאי, אין לי הרבה זמן, אני לא אהיה איש בשורות". אני מייד מבינה שהוא הולך להפיל עליי תיק כבד. "הבן שלך נמצא בין חיים למוות, אני צריך להציל אותו, יש לי חצי שעה להציל אותו. נתנו לו 14 שקיות דם, הוא מאבד דם, אין לנו אופציה אחרת אלא לקטוע לו את הרגל'.
זה היה הרגע בו איבדתי את זה, הפסקתי לדבר, התחלתי להשתנק, נפלתי על המיטה וצעקתי:"מה? לא יכול להיות! תתייעצו עם בתי חולים אחרים, מה פתאום?"והרופא ממשיך:"תירגעי, אני יודע שזה קשה, אני לא אסביר את עצמי. אני לא שואל אותך, אני לא מתייעץ איתך, כי הוא בגיר, נדבר אחרי. הצוות שלי כבר בדרכו לחדר ניתוח וגם אני".
נפלתי על המיטה, מעולפת, לא מסוגלת לדבר, בוכה את נשמתיכשהם מסתכלים עליי, ככה עד ארבע לפנות בוקר. לא יכולתי לדבר, מילה לא הוצאתי. כבר ראיתי את הדרך שמחכה לנו, ראיתי לאן זה לוקח אותנו. בארבע לפנות בוקר נרדמתי לשעה, התעוררתי המומה, נכנסתי להתקלח, ובמקלחת כשהמים זורמים עליי, הבטתי במראה ואמרתי:'אורלי, נולד לך ילד חדש. קיבלת את החיים שלו במתנה, והילד הזה עוד יבוא איתך לסרי לנקה ויטפס איתך את ההר שעשית היום בבוקר!' ארזתי והפסקתי לבכות, לא בכיתי יותר.
כשדושי הגיע, הראיתי לו את התמונות ואמרתי לו: "הבחור הזה, הבן שלי, הוא חזק. אנחנו חזקים ואנחנו ננצח הכל'. הוא אמר לי: "אורלי, בשלושה ימים שאני איתך ראיתי אישה חזקה. אני גאה בך". נסענו לשדה תעופה, בדרך עד עצרתי בחנות עתיקות וקניתי לניתאי טלסקופ מהמם מנחושת.אמרתי לעצמי שזו המתנה שאני מביאה לו לבית חולים– טלסקופ, כדי שהוא יראה מעבר לאופק. לצערי, המזוודה עם המתנה הלכו לאיבוד כשנחתתי בארץ, אבל לא חשוב, האקט הסמלי, זה מה שהיה חשוב לי.
זה היה טיול שהחלטתי לצאת אליו לבד, אבל גם אחיותיי היו באותה העת בסרי לנקהוהכרתיגם שתי נשיםנפלאות בטיול, הטיסה חזרה הייתה איתן.הן היו בטוחות שאני הרוסה, אבל אמרתי להן:"בנות, אתן תכירו את ניתאי, לא עכשיו. עוד שנה. אתן תראו לאן ולאיפה הוא יגיע". הן היו בהלם.
אני פוגשת את ניתאי ואורלי במרפסת ביתם בשוהם. המפגש איתם היה מלווה בחששות מצידי. לא היה לי מושג באיזה מצב אמצא את הבחור הצעיר שמסלול חייו קיבל תפנית כה מטלטלת וכואבת, רק לפני חודשים ספורים.שתי דקות לאחר תחילת השיחה כבר הבנתי שלא אשמע מניתאי או מאמא אורלי, תלונות, כעס או מרמור. היה שם לפעמים דוק של עצב שמידי פעם התגנב לעיניו של ניתאי, בחור גדול, מרשים וכובש שברגע שעולה חיוך על פניו, קשה שלא לרצות לקפוץ ולתת לו חיבוק.
בעיקר קשה היה לי שלא להשתאות אל מול הדינמיקההקיימת ביןהשניים.
אורלי היא אמא עם עוצמות מעוררות התפעלות, היא נחושה וחדורת מטרה שלא לתת לבן שלה ליפול אל תהומות הייאוש ודואגת שכל הסביבה לא תרחם עליו, חלילה אם תיזרק לחלל המילה נכה. במהלך כל הריאיון, לא הצלחתי להוציא ממנה משפט אחד שמביע קושי, כאב או ייאוש. אף סימן לסערה שאולי מתחוללת בקרבה. קשיחות ואמונה במנטרות שהיא משננת, לא אנושית כמעט. ניתאי, כך אני מתרשמת, שואב ממנה כוחות רבים, היא מסמנת לו אופק והוא מתחבר אליו, אליה. היא מזכירה לו מי הוא, מעירה ומאירה את היכולות שלו, סוג של אוטוסוגסטיה, והוא לגמרי איתה. זה אמנם המסע של ניתאי ואורלי יודעת את זה, סומכת עליו ולא עושה לו הנחות, אבל היא שם כדי לפזר את אבקת החוסן והאמונה כשצריך,עם הרבה מאוד אהבה.
אורלי, תסבירי, איך הצלחת לפגוש את ניתאי לראשונה בבית החולים כשהוא קטוע רגל,בלי להתמוטט?
"אני מכירה את ניתאי ואני מכירה גם את עצמי. אני מכירה את מערכת היחסים שיש לי עם הילד שלי. זה ילד שמהשנייה שהוא נולד נהניתי לגדל אותו, ילד שתמיד כשאני מספרת עליואני אומרת שזה ילד אצילי. ילד עם דגל לבן, אבלשלא מוותר לעצמו. אני ידעתי שהוא יתגבר ועוד ייסע לטיול הגדול באוסטרליה".
ניתאי, מה אתה זוכר מהרגע שפקחת עיניים?
"אני זוכר את הארטיק שאחות נתנה לי. שמדברים סביבי. הייתי דיי מטושטש ואז נרדמתי שוב. זה היה אמצע הלילה או הערב, אני לא ממש זוכר.אני זוכר את סבתא וסבא שלי מדברים קצת. אני לא בדיוק זוכר מתי סיפרו לי שקטעו לי את הרגל, אבל סיפרו לי שהרופא ניגש אליי ובישר לי, בלי לעשות עניין, מהיר וישיר. אני כן זוכר את אמא והחבר שלה, בן, עומדים לידי ואני זוכר שהיא דיברה איתי ובכינו".
מה עובר עלייך בימים הראשונים בבית החולים?
" זה היה שבוע מזעזע, נורא, עם הרבה מאוד כאבים.כל מי ששלח לי הודעה בשבוע הזה, עניתישהכל בסדר ושאלתי לשלומו. אתה מתעסק באחרים, לא מתעסק בעצמך. מדחיק".
פחדת?
" לא, אין פחד. רק שאלתיאם אני אוכל לנהוג. כבר ביום הרביעי עמדתי על רגע שמאל ואפילו התעקשתי להתקלח, למורת רוחם של אנשי הצוות".
ומה עם עצב, צער?
"יש עצב. מותר שיהיה, אבל אין פחד. אם את מתעקשת, אז אני יכול להגיד שחששתי ועדיין חושש מהתלות באחרים. זה הדבר שאני הכי שונא. כן, הייתי עצוב שהכל נקטע. הקטיעה תכל'ס היא סימבולית. הייתיבמקום מצוין בחיים שלי: בת זוג נהדר (אפרת), עבודה שאני אוהב, קמתי בחיוך כל בוקר אליה, וזה נקטע".
ומה אתה אומר לאפרת, החברה שלך?
(צוחק) " מספרים לי שביקשתי ממנה להתחתן, אבל אני לא זוכר. תראי, אנחנו לא בסרט, אלו החיים האמיתיים. היא הייתה לידי, היא הייתה מאוד עצובה, כמובן. אני איתה במה שעושה לה טוב, והיא בחרה להישאר איתי".
מתי אתה מבין את המשמעות של מצבך?
"ככל שהזמן עובר, אני מבין שהדרך משתנה. זו קליטה איטית עם הבנה שמחלחלת, היא לוקחת זמן, צריך לדבר עם אנשים שעברו חוויה משנת חיים כמוני, רק כדי להבין שלא נגמרו החיים".
בכית?
"המון. כל אדם שהגיע לבקר, אתה בוכה אתו, כי הוא בוכה. אני עדיין בוכה, כי בכי משחרר. עוברים קשת של רגשות מאיזה מזל שנשארתי בחיים, דרך ההתמודדות ועד להכרה. נכון, החיים שלי התהפכו, אבל הם ממשיכים. עצרנו לשנה, אבל יהיה בסדר, אני צריך לצאת עכשיו למסע ולקחת איתי עוד כמה אנשים.
לא יצאתי לטיול הגדול של אחרי צבא, החלום שלי הוא לטוס לאוסטרליה, אבל קודם אני רוצה לחזור ללכת, לעבוד על הגוף שלי. כשהתחלתי לעבוד בדלק מוטורס, קצת ויתרתי על החלום, אבל כנראה שהסטופ הזה היה צריך לקרות, כדי שאני אצא למסע שלי, המסע לגילוי עצמי מחדש. אני לומד אותו כל הזמן".
אורלי, כשאת נמצאת לצד ניתאי בימים הראשונים ומבינה את המשמעויות, את לא מבועתת מהעתיד שמחכה לו?
"בקונקשיין שהיה לי חזרה ארצה מקטאר לאיסטנבול, התקשרה אליי מנהלת משאבי אנוש בעבודה שלי,כשעניתי היא ישר התחילה לבכות. קטעתי אותה ואמרתי לה:"רוית, תעצרי. למה את בוכה? נכנסנו להרפתקה מרתקת. אנחנו נלמד אותה, נלמד את החיים החדשים ואת תראי שזו תהיה הרפתקהמפתיעה, מלמדת, שדורשת מאיתנו תשומת לב אחרת לחיים. זה יהיה מסע, המסע של ניתאי".
ניתאי,אתה שואל את עצמך 'למה זה קרה לי'?
"היה לי קעקוע של שעון חול עלהרגל שנכרתה. יש לי גם קעקוע נוסף עםהמשפט 'אני תמיד מוצא את עצמי בהתחלות חדשות'. ברור שאתה שואל למה זה קרה לך ולמה דווקא אני? אבל אז אתה אומר: 'פאק איט. אין מה לשאול מה אם, מה שקרה קרה. אתה פוגש אנשים שעברו מה שאני עובר,והם אומריםשהכליהיה בסדר. אני שם איתם."
אורלי: "כשנחתתי בארץ והגעתי לבית החולים, כבר אז התגבשה אצלי ההחלטה שאני לא שואלת למה. זו שאלה פוגענית. כשפגשתי את ניתאי בבית החולים הכרזתי: 'אנחנו לעולם לא שואלים למה'. זוהי שאלה מיותרת,קורבנית. מה שחשוב היום זה איךמסגננים חיים אחרים, משובחים,ואיך לומדים ליצור חיים חדשים מהמקום שבו הוא נמצא".
בפרספקטיבה של מספר חודשים מאז האירוע, אתה ניתאי שונה?
"ברור, אני פוגש עולם שלא הכרתי עד עכשיו, כי לא הייתי נכה.פתאום אתה קולט שאתה לא יכול להיכנס לאוטו ולנסוע לתל אביב מתי שבא לך.אתה לא יכול לנהוג. אתהתלוי. תלות היא הדבר הכי קשה, אבל הכי מלמד. אתה צריך ללמוד לקבל עזרה,בעוד שאתה בכלל רגיל להעניק עזרה, אתה לומד לפתח יכולות איך לעזור לעצמך כדי להפסיק את התלות הזו כמה שיותר מהר".
אתה כועס על עצמך?
"לא. היו פעמים, אבל אני לא מתעסק בזה".
חודשיים לאחרהקטיעה, כשניתאי מאושפז במחלקת השיקום של בית החולים תל השומר,הוא עובר משבר קשה, שמאתגר אותו נפשית, יותר מכל. בבית החולים מגלים שהרגל השמאלית, הבריאה, היא לא כל כך בריאה. הדיאגנוזה: קרע ברצועות ובמיניסקוס. "זה היהבזבוז של זמן.פספסו את הקרע בסורוקה. זוהייתה פעם ראשונה שאמרתי שאני רוצה למות".
פציעתו של ניתאי התרחשה במהלך שירות מילואים פעיל ולכן הוא מוכר כנכה צה"ל."אם כבר להיות נכה, אז נכה של צה"ל", הוא מחייך."המערכת לא מושלמת, אבל לפחות יש מי שדואג לך. אני לומד להתמודד איתה".
התנהלותו של ניתאי כנער מתבגר מעידה רבות על אופיו. עוד כשהיה תלמיד תיכון ו"צופיפניק" מושבע, נהג להסתובב בגנים של שוהם עם משחה ומברשת שיניים, במקרה ויפגוש בצעירים מבושמים ששתו קצת יותר מידי. ניתאי תיפקד כמו אח גדול שמתגייס לסייע. הוא היה אוסף אותם, דואג לקחת אותם אליו הביתה, שיתקלחו, שיצחצחו שיניים, ורק אז מחזיר אותם לביתם עם הרגשה טובה.
ניתאי מודעליסודות החזקים שבאישיותו."בהתחלה הייתה שאלת ה"למה". אבא שלי, איך שהגענו לשיקום, הסתובב במחלקה, ובלי טקט גרר פצועיםלדבר איתי. זה השפיע עליי מאוד לטובה, שאבתי מזה כוח"
אורלי: "אחד הדברים שעשיתי כבר על ההתחלה,היה להרחיק אנשים שמקרבנים את התהליך. מי שרוצה להיות באנרגיה חיובית מוזמן לבקר את ניתאי, מי שרוצה לקבל אנרגיה חיובית, גם מוזמן לניתאי. התרגשות היא דבר מובן, אבל אם הסובבים אותו מבינים גם את האופק שלו והולכים איתו, זה מבורך".
למה יש לי הרגשה שאם תיפול מהכיסא, אמא לא תרוץ להרים אותך?
אורלי:"זה קרה,כבר בחודש הראשון. ניתאי הגיע לסוף שבוע בבית, היינו כל המשפחה ביחד, היה לו אז כיסא גלגלים ללא נוגד התהפכות.הוא נכנס לשירותים, ובגלל הגבהה קטנה ברצפה, הוא מעד. שמעתי בום. רצתי אליו, ואני רואה את כיסא הגלגלים אי שם ואת ניתאי על הרצפה. כולם קפצו לעזור לו, אבל אני הוריתי להם לצאת אל המרפסת, ישבתי לידו ופעלתי על מנת שילמד להתנהל במרחב לבד".
את מרשה לו לפחד?
"בוודאי, הכל מותר לו. אני מרשה לו לפחד, אני מרשה לו לבכות, אני מרשה לו לשנוא אותי, הכל פתוח. גם כשהוא מתפרק, אני מאפשרת לו ותומכת בו".
מתי את מרשה לעצמך לפחד?
"אני לא פוחדת. אני מאמינה בחזרה מיידית לשגרה. אני עובדת, חזרתי למשרה מלאה, חזרתי להתאמן".
ניתאי מתערב כאן ומציע ברגישות: "אני דווקא חושב שהיא צריכה להתפרק ואולי אפילו ללכת לטיפול". אורלי, כמה לא מפתיע, ממש לא מתחברת לרעיון.
מה המסר שלך לסביבה הקרובה של מי שעובר את מה שאתה עובר?
"תחבקו, תדאגו שהחברים יגיעו, אל תאפשרו להסתתר ואל תעשו כל מה שהוא מבקש, תנו לו לעשות כל מה שהוא יכול בכוחות עצמו."
ניתאי מטופל בימים אלה בבית החולים תל השומר. הוא שוחרר לחודש ימים במהלכם הוא נמצא בשיקום ב"בית הלוחם". בסיום החודש, הוא יתאשפז שוב בתל השומר כדי ללמוד ללכת באמצעות פרוטזה. בתוך המסע האישי של כל אחד מהם, יש להם יש צורך עז לחזק ולהעביר מסר מעודד ומעצים לכל מי שמתמודד עם קושי דומה.
ניתאי: "חוויתי תאונה מאוד קשה, זה נכון, אבל יש גם אופק מאוד גדול, אני חזק ואני אעבור את זה. אני אקח את הזמן, יש לי סבלנות. אני מבין את אבני הדרך,אבל בשנה הבאה אני כבר מכוון לנסוע לאוסטרליה. אני לא אוותר על שום חלום מהחלומות שלי. אני לא נכה. אני פצוע, צריך להחליף את המילה הזאת נכה. יש לי גם מסר לרוכבי האופנועים: תרכבו, אל תוותרו על התחביבים, אל תוותרו על החלומות, יש פנטזיות- תגשימו אותן. אבל תמגנו את עצמכם".
אורלי: " צריך כמה שיותר מהר לחזור לחיות את החיים, לנהל את החיים כמו תוכנית עסקית: מה אפשר לעשות,מה החוזקות, מה החולשות ולדעת שהכל פתיר. אנחנו בוחרים לחיות את החיים בעוצמה, ומי שמחפש אומללות ובכיינות, אנחנו לא שם".
ניתאי מביט בה ותופס את עצמו מהרהר בקול רם:"אולי אני צריך בכלל להיות משואה של תקווה עבור אלו שמאבדים אותה, מי יודע? אולי אני צריך להרצות בנושא?".
תגובות
