בנינו את החיים שחלמנו עליהם, ואז החלטנו לעזוב הכל
גל רצ'ר ומשפחתה עוזבים את שוהם ויוצאים לטיול ארוך בעולם, בלי תאריך חזרה. רגע לפני, היא מספרת בקולה האישי על הדרך שהובילה להחלטה לשחרר הכול ולצאת להרפתקה משפחתית
פורסם בתאריך:
כשתקראו את הכתבה, גל רצ'ר עדיין תהיה בשוהם, אבל ב־28 בחודש, יום אחרי הבחירות, היא, בעלה עמיר ושתי בנותיהם יעלו על מטוס, עם ארבעה כרטיסים בכיוון אחד ובלי תאריך חזרה. גל ועמיר, שניהם בוגרי קורס חובלים, ניהלו במשך שנים קריירות תובעניות וחיים יציבים בשוהם. בדרך הפכה המשפחה גם לכוכבת רשת בטיקטוק, וההרפתקה שעומדת להתחיל תהפוך מעתה גם ליומן המסע שלה.
כשהמזוודות כבר ארוזות, גל מספרת בקולה האישי על הדרך שהביאה אותה להחלטה לטייל בעולם: מהאובדן שעיצב את חייה ועד הבחירה להפסיק לחכות ל״זמן הנכון״.
// גל רצ'ר
אני בת 35, מנסה להירדם על הספה בבית של אמא. החיים שלי, פחות או יותר, ארוזים מולי בשתי מזוודות, היה לי בית חלומי שעזבתי לא מזמן, הרכב שלי למטה עומד למכירה ובסוף החודש אני רשמית אהיה "מובטלת".
אם לפני שנה מישהו היה מנבא לי עתיד שכזה, הייתי שולחת אותו להיבדק אצל רופא.
פרק 1: היום שבו נחלקו החיים שלי לשניים
אני גל רצ'ר. הגעתי לשוהם ב 1998, ילדה חמודה עם תלתלים והרבה חלומות. גדלתי ממש ליד המרכז, עוד בתקופה שבילוי איכותי היה לאכול נודלס ב'אפרופו', לקנות חמצוצים ב'פיצוחי שרעבי' וליהנות מהופעות באמפיתיאטרון. בצהריים שיחקנו "חיי שרה" בגן היובל, לפעמים גם מחניים, ולברי המזל שבנינו היה מותקן "ריימן" על המחשב.
אהבתי להיות ילדה בשוהם, גדלתי בסביבה איכותית וטובה, עם מעגל חברתי גדול ומשפחה עוטפת. בדצמבר 2004 למדתי למבחן באזרחות והייתי רוב שעות היום מחוץ לבית. אני זוכרת שממש חיכיתי לסיים את היום ולהיכנס למקלחת. לא ידעתי אז, שאותה המקלחת תהיה זו שתחלק את החיים שלי לשניים.
בלילה נשמעו דפיקות. זו בדיוק השעה שאבא אמור היה לחזור מהעבודה ואמא ניגשה לפתוח את הדלת. שמעתי זעקות של כאב שעד היום מהדהדות לי בראש, כאילו הצלקת של הרגע הזה חרוטה כל כך עמוק בראשי שהיא כבר חלק ממבנה הראש. כשפתחתי את דלת המקלחת, כבר עמדה מולי עובדת סוציאלית וסיפרה לי את הנורא מכל. דצמבר 2004, בצער עמוק, פקד את משפחתי אסון תהומי כאשר אבי, רפי ניסן ז"ל נהרג בתאונת דרכים כמה דקות מהבית, בצומת אל על. אני הבת הבכורה מתוך שלושה להוריי ובמועד ההוא הייתי רק בת 14, שיא גיל ההתבגרות. התאבלתי על אבא שלי שנים, לבשתי רק שחור, בכיתי בלי הפסקה והתהלכתי עם רגשות אשם שלא הצלחתי לשאת. אפשר בבירור לומר שאם לא אימי - חיה, שלצד האבל והאובדן האישי שלה, שמה אז למטרת חייה להחזיר אותי לנתיב, יש סיכוי גדול שחיי היו מתגלגלים למקומות אפלים. אמא יקרה שלי, כל הישגיי שמורים לך ולכוח הנפשי שיצא ממך בעת ההיא.
פרק 2: ראס בן אמו אני את הקורס הזה אסיים
לצד הקשיים, סיימתי את לימודיי ב"תיכון שוהם" בהצטיינות ופיניתי דרך להמשך חיי. התגייסתי לקורס חובלים, הקורס היוקרתי ביותר בצה"ל, לצד קורס טיס. הגעתי לשם וראיתי 120 צוערים, גברים ונשים, שנראים ומתנהגים בדיוק כמוני. כולם תחרותיים, כולם שאפתנים, כולם מנסים להוציא את הגרסה הכי טובה של עצמם. "כמה מסיימים?" שאלתי. "30", השיבו לי. ברגע ששמעתי את המספר ידעתי שראס בן אמו, אני את הקורס הזה אסיים. עברתי מסלול הכשרה מקצועי ואינטנסיבי של שנתיים וחצי, מתוכן עשיתי תואר ראשון באונ' חיפה. מיד עם סיום הקורס ב-2011 שובצתי בשייטת 3, שייטת ספינות הטילים של חיל הים. ספינת טילים היא פלטפורמה עצומה בגודלה, אבל אני, המקום האהוב שלי היה בגשר. הייתי יושבת שם, בלילה, שעות, מסתכלת לכוכבים ואומרת תודה. אחרי מה שהמשפחה שלי עברה, כלום כבר לא היה ברור לי מאליו. לימים הפכתי לקצינה טקטית שאחראית על מערכות הניווט והקשר של הספינה. קצינה בודדת לצד עשרות קצינים ואנשי צוות גברים, ויחד ביצענו פעילויות מעניינות ועוצמתיות שלצערכם אאלץ לשמור לעצמי.
משייטת 3 מוניתי לראש מדור מערכות שליטה ובקרה במחלקת אמל"ח חיל הים. בעודי הולכת במסדרונות הקריה, נקרה בדרכי עמיר, עלם חמודות, שלימים הפך לבעלי האהוב ואב בנותיי. גם עמיר בוגר קורס חובלים וכשני זרים נתבקשנו ע"י ראש המחלקה לכתוב ממשק משותף ומאז דרכינו התממשקו גם כן.
מהצבא השתחררתי ב 2017 אחרי תשע שנות שירות וזוג תארים, ומאז אני בשירות מילואים פעיל ומעבירה גיבושי חובלים כחלק ממיון ואיתור דור העתיד.
אחרי השחרור התחלתי מיד לעבוד בחברת הייטק ביטחונית כאשר מסת עבודתי היא בחו"ל. מזה כמעט עשור שאני מבצעת תפקידים מאתגרים בעודי עובדת בכל העולם, החל ממדינות המזרח, דרך מדינות אירופה, ולבסוף בתפקידי הנוכחי כמנהלת פרויקטים באמריקה הלטינית. העבודה הזו מילאה אותי והדגישה את יתרונותיי כמי שעשייה ועבודה תחת לחץ מאוד מפרים אותה. אז למה התפטרתי לפני כמה שבועות? מיד נגיע לזה.
פרק 3: החיים שחלמתי עליהם
ב- 2017 עמיר ואני הבאנו לעולם את רפאלה, רפי שלי. תינוקת יפה וחייכנית שהפכה עם השנים לילדה שאפתנית, מוכשרת וממוקדת מטרה. אני מניחה שאתם מזהים על שם מי היא קרויה וכמה משמעותי זה עבורי. יש משהו ממש מצחיק בהורות. כשיש לך ילד אחד, אתה מביט בו ורואה את כל עולמך. אתה בטוח שבחיים לא תוכל לאהוב שוב בעוצמות כאלה, ואז מגיע הילד השני ומוכיח לך שהלב הוא מעיין של אהבה שלא מפסיק להתרחב. ב 2021 נכנסה לחיי לני שלי. זכיתי בילדה חכמה בצורה יוצאת דופן, עם לב ענק ורגיש ונוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה. פתאום מצאתי את עצמי מנהלת עולם רגשי כפול. כל אחת מהן הביאה איתה משהו אחר, וכל אחת מדהימה אותי בדרכה שלה. הן לא רק הילדות שלי, הן המצפן שלי, והסיבה האמיתית שגרמה לי לעצור הכל ולהבין מה חשוב באמת.
למרות התדמית המחושבת שלעיתים אני עשויה להקרין, אני אדם מאוד רוחני. שנים רצתי במרוץ החיים תחת לו"ז צפוף, אבל בלילה, כשעצמתי עיניים, החלומות שלי היו מאוד ברורים. אחד מהם, אולי הגדול מבניהם דאז, היה להגשים את חלום הבית הפרטי. ממש דמיינתי איך הוא יראה - עיצוב כפרי עתיק וגינה מלאה בעצי פרי. אפילו את הריח הצלחתי לשאוף בחלום: ריח של קטורת נעימה כזו, וגם של עוגיות. בית שכל מי שנכנס בו מיד ירגיש חמימות שעוטפת אותו. תודות לאשת מקצוע מיוחדת במינה, אורלי אורן, זכינו להגשים גם את השלב הזה בחיינו. רכשנו בית מקסים בשכונת "הדסים" שלימים הפך בדיוק לבית שדמיינתי, והמשכנו לנהל את חיינו כמשפחה נורמטיבית - ילדות, בית, עבודה.
פרק 4: בבוקר אחד הכל השתנה
6 באוקטובר 2023, 20:00 בערב, כולנו אצל דודתי ברמת גן, סביב שולחן החג. בני הדודים מספרים בהתרגשות שלמחרת הם בהופעה של ברונו מארס ואנחנו הינו אמורים לנסוע לקטוף ענבים במושב לכיש.
7 באוקטובר.
06:50 בבוקר.
אני שומעת רעשים קלים. פתחתי את העיניים וראיתי מולי את עמיר על מדי ב'.
"מה קרה?"
"תפתחי טלוויזיה, אני חייב לצאת."
והוא יצא.
אני מתחילה לפשפש ברשתות ורואה רכבי טויוטה היילאקס עמוסי מחבלים נוסעים בשדרות. חוסר הוודאות בשעות הראשונות של אותו בוקר גרם לי לחשוב שקיים סיכוי שמחבלים ידפקו גם אצלנו. עמיר, לפני שיצא, הגדיל והוריד את הבנות מהקומה למעלה לממ"ד שסמוך לחדר השינה שלנו. הזמן רץ ואני מקבלת חצאי כתבות, חצאי ראיונות, המון מידע מבעית והודעות אימים שמופצות בקבוצות הווצאפ השונות, מה שגרם לי להפוך את הבית לחמ"ל. הורדתי מסך מחשב ענק שחיברתי ישירות ל DVR של המצלמות, סגרתי את כל התריסים בכל קומות הבית, הפעלתי אזעקה חיצונית וישבתי לתצפת. הימים חלפו ולי כמו לכולם התבהר גודל האסון שפקד אותנו. נרצחים, חטופים, אזעקות, המדינה בוערת. אנשים שאיבדו ומאבדים את היקר להם מכל. אני זוכרת את עצמי יושבת מול הטלוויזיה ובוכה. מחכה שהבנות יירדמו ומתפרקת בבכי. בשלב מסוים הפסקתי לפתוח טלוויזיה. הרגשתי שהנפש שלי לא מסוגלת עוד לשאת את עוצמת הטרגדיה. את עמיר לא ראיתי כל חודש אוקטובר למעט שלוש פעמים שהגיע בחטף בשעת לילה מאוחרת לקחת תחתונים וגרביים. לא היו מסגרות והילדות היו איתי בבית, דבר שעזר לי מאוד, גם בהיבט השליטה על האירוע וגם בהיבט הזמן איתן. למדנו, שיחקנו, בישלנו וניהלנו שיחות על המצב, תוך כדי שעבדתי מהבית. הלקוחות שלי כאמור מחו"ל ולכן המצב בארץ לא היווה הצדקה מבחינתם לעיכובים בלו"ז.
השבועות הראשונים חלפו ונכנסנו ל"שגרת מלחמה". כבר קיבלנו הודעות על חזרתם הצפויה של הילדים למסגרות, על חזרה לעבודה באתרי החברה, אבל אני? ממש לא הייתי שם. בעת ההיא, לא ראיתי שום אפשרות שאשים את בנותיי במסגרות, בטח לא כשאני במרחק של למעלה משעה מהבית ובוודאי לא כשעמיר בפעילות ואינו זמין. מאידך, לא נכחתי במקום עבודתי בדרום אמריקה מזה מספר שבועות ובפתח אבני דרך מאוד משמעותיות. הייתי חייבת לחשוב מחוץ לקופסה. הרמתי טלפון למנהל שלי ואמרתי כך: 'עמיר בצבא. אני לא רואה תרחיש שבו אני טסה בלי הבנות שלי. מה דעתך שאטוס איתן? במקום לכמה ימים נטוס לחודש. הן יהיו במלון בקרבתי תחת השגחה, אני אעבוד כרגיל, אמצא את הדרך לנהל את זה'. הוא הסכים. ביצענו יחד מהלך לוגיסטי מדהים תוך תמיכה וסיוע ראויים לציון של מקום עבודתי כדי להבטיח הגנה, נוחות ובטיחות לי ולבנות במהלך המסע שלנו שזכה אז לכינוי "מיני רילוקיישן". לפני שנתתי תשובה סופית לבוס הרמתי טלפון לעמיר ואמרתי לו – 'עמיר, יש לי הזדמנות לעוף מפה עם הבנות לדרום אמריקה לחודש, חודש וקצת'. עוד לא סיימתי את המשפט והוא ענה לי: 'לכו'. קר וקצר. מהמהירות וטון הדיבור הבנתי שלפנינו עוד תקופת לחימה ארוכה וכואבת.
נובמבר 2023, אני והבנות עולות על המטוס לדרום אמריקה. הצטרף לעזרתי בן דוד שלי שהיה אז סטודנט שלימודיו נדחו עקב המצב. במדינת היעד כבר חיכתה לנו אמא של אחת העובדות שלי, מורה לאנגלית במקצועה. במהלך השבוע היא הייתה מגיעה לבית המלון שלנו לרב שעות היום ומלמדת את הבנות אנגלית וספרדית בעודי עובדת. מהלך השבוע היה אינטנסיבי עבורי שכן קמתי מוקדם בבוקר לעבודה, שבתי ממנה בשעות הערב המאוחרות ותוך כדי כמובן דאגתי לבנות שלי, מקרוב ומרחוק, לאוכל, עניין ותעסוקה. מה שיפה באמצע השבוע הוא שבסיומו בהכרח מגיע סוף השבוע. במקום לנוח - טיילנו. לקחתי את הבנות יחד איתי לטיול מוצ'ילרים שמעולם לא עשיתי ויחד תפרנו יעדים מטורפים. טיפסנו על הרים, היינו בג'ונגלים, נסענו בג'יפים, הפלגנו, התהלכנו על קו המשווה ושיחקנו עם כלבי ים בגלאפאגוס. כ"כ התגאיתי בעצמי אז. התגעגעתי לעמיר מאוד, וגם מאוד דאגתי לו, אבל הצלחתי בדרכי שלי לשלב בין הכל. למלא בצורה מדויקת את המחויבויות בעבודה ובאותה נשימה לנתק את הבנות שלי מהמצב בארץ ולייצר אצלן זיכרונות ורגעים יפים.
רפאלה ולני
פרק 5: ארבעה כרטיסים בכיוון אחד
בתחילת השנה הזו עמיר שיתף אותי שהוא עתיד לפרוש בסופה. אין מילים לתאר את ההתרגשות בצעד שכזה, אחרי 24 שנות שירות מבצעי, אינטנסיבי, שכללו הקפצות, כוננויות, פעילות ענפה, ושגרת חיים שנתונה כולה למצב הבטחוני בארץ, גם הפרק הזה בחיינו מגיע לסיומו. "אז מה תרצה לעשות שתגדל?" שאלתי. "אני טס ליפן". "לבד?" הגבתי בפליאה. "קצר, לחודש. טיול אחרי צבא כמו שתמיד חלמתי". עמיר מעריץ מושבע של התרבות היפנית עוד מילדות: שינטו, אנימה, פוקימון, וסרטי סטודיו ג'יבלי, ואני, איך לומר בעדינות, פחות. הוא זקוק לחודש אינטנסיבי במדינה כדי להספיק לבקר בכל המקומות שהוא אוהב וידע שבמתכונת משפחתית זה פחות יצלח.
"אז למה שלא נאריך את הטיול אחרי צבא שלך לחודשיים - שלושה וככה נוכל להספיק הכל, גם טיול משפחתי משמעותי וגם את היעדים שחשובים לך?" שאלתי. התלהבנו שנינו מהרעיון שלימים קיבל תפנית משמעותית. גם עמיר וגם אני בני מזל קשת. אנשים מאוד תזזיתיים, הרפתקנים, כאלה שלצד כל שגרה מנסים למצוא את הדרך לטרוף את העולם. ופתאום בלי שום הכנה מראש הגיעה ההבנה - "אז למה לא שנה? שנתיים?" או "לאן אנחנו ממהרים בעצם?" ומשם נולדה ההחלטה להזמין כרטיס בכיוון אחד. בין רגע התאהבתי ברעיון, כבר ראיתי את עצמי עם תיק ענק וטרנינג אדידס רצה ברחובות של איזו מדינה רחוקה והרגשתי את החופש בגוף שלי. היה רק דבר אחד שהקשה עלי - הביצוע. כי לחלום זה קל, אבל לבצע זה כבר סיפור אחר. צריך לחשוב מה עושים עם הבית, עם הרכב, עם העבודה. המסגרות של הבנות. ומה, ניפרד מהמשפחה?
לא חלף זמן רב והבנתי שהמסע הזה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים. הבנתי שאם החיים נותנים לי חלון הזדמנויות להעז, אני אקח אותו בשתי ידיים. "אז מה עם הבית?" נשכיר. העבודה? נתפטר. ומה עם הכסף? נסתדר, כסף בא כסף הולך. אבל החיים... המלחמה האחרונה הוכיחה לכולנו כמה שהם דינאמיים. מה שקיים היום, לא בטוח יהיה מחר וממקום של הודיה, קיבלנו סופית את ההחלטה.
מה עיגן אותה אתם שואלים? פשוט מאוד, 15 אלף ₪. ידעתי שכל זמן שלא ננעץ עוגן, נמשיך להתלבט, להתחבט ולמשוך את הזמן. באחד הערבים ישבתי אצל חברים בחולון, נכנסתי חצי שעה לחדר ויצאתי ממנו עם 4 כרטיסים ONE WAY לטוקיו, כאלה בלי אפשרות ביטול. ידעתי שברגע שנוציא את הכסף, יהיה הרבה יותר קל. אז הזמנתי. וזהו.
פרק 6: מחיר החלום
אני מודה, משהו בי רצה לדחות את הקץ. החלטה בסדר גודל כזה איננה פשוטה והיא רצופה בקשיים וחששות. הבית לדוגמא. בשום תרחיש לא האמנתי שאעזוב אותו, גם אם מדובר בפרידה זמנית. רק מי שמכיר אותי יודע כמה הבית הזה מזוהה איתי. כמה הוא אני. כמה עברתי כדי להביא אותו בדיוק למה שחלמתי וכמה אני מכירה בו הכל, כל חוט, כל צינור. קושי נוסף היה בהיבט המשפחתי. מאמא ובת שגרות כמה דקות הליכה אחת מהשנייה וזוג נכדות שרואות את הסבתא כל יום ביומו... השינוי הרגיש לי כמו זעזוע גדול מדי. פחדתי גם מנושא המסגרות. דווקא לא מההיבט החינוכי, אלא הניתוק מהסביבה המוכרת. למזלי שתיהן זכו השנה במחנכות מדהימות שהבטיחו לי שנשמור על קשר, שנעשה מדי פעם זומים כיתתיים ושהן יקבלו את הבמה שלהן גם מרחוק.
ויש דבר אחד נוסף שיושב עלי. שמדיר שינה מעיני. זו תהיה השנה הראשונה שבה לא אהיה פיזית באזכרה של אבא. המחשבה שאהיה בקצה העולם בזמן שכולם עומדים בבית העלמין בלעדי קורעת אותי, וזה מחיר רגשי כבד שאני נאלצת לשלם על הרפתקה שכזו. אז אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי כמה אבא שלי היה הרפתקן בעצמו ושאם הוא היה פה היום, הוא בטח היה דוחף אותי למטוס ואומר לי "רוצי גל, תטרפי את העולם".
פרק 7: חיים בפלטפורמה של רשת חברתית
תמיד הרגשתי שהבנות שלי הן "תוכן מהלך". הייתי מסתכלת על דינמיקות בבית, שלהן מולי ומול עמיר או לחלופין בין שתיהן והייתי אומרת לעצמי 'אם רק היה זבוב על הקיר שפותח מצלמה, יש מצב שהינו כוכבי רשת'.
ההחלטה על הטיול הגיעה בתקופה שרפאלה שיתפה אותי שהיא רוצה להיות שחקנית, לעשות טלוויזיה, להשתתף בסדרות. היא בוגרת מחזור א' בבית הספר למשחק של עופר ומאור, ילדה מוכשרת בטירוף, ואני כאמא תמכתי בה והסברתי שהיא תוכל להיות כל מה שתרצה, היא רק צריכה לשאוף, להתמיד ולא להפסיק לחלום. לני עדין קטנה, אבל בתוכי לא היה לי ספק שגם היא תרצה את זה. רק מי שמכיר אותה יבין כמה כישורי המשחק, הספונטניות וההומור באים לה בטבעיות. דווקא העובדה שהיא כ"כ קטנה, זה מה שלימים הפך אותה לתופעה שרק צפייה בסרטונים שלה יסבירו.
אז בין מילואים לעסקאות ולטיסות פתחתי ערוץ טיקטוק בשם "משפחת רצ'ר". הסרטון הראשון שצילמנו שילב בין שני הדברים היפים ביותר בחיי: המשפחה שלי והבית. עשינו סרטון שהיה אז טרנדי ברשת בסגנון "סיור בית" בו רפאלה מציגה את הבית שלנו בסגנון קצבי והומוריסטי. העליתי אותו לערוץ ובאותו ערב קיבלתי טלפון מבת דודה שלי ששאלה אם אני מודעת לכך שהסרטון שלנו "התפוצץ". "התפוצץ?, מה הכוונה התפוצץ?" שאלתי. נכנסתי לעמוד וראיתי שהסרטון עומד על קרוב ל 200 אלף צפיות. אני מזכירה, מדובר בעמוד חדש עם 0 עוקבים, משפחה אנונימית לחלוטין וסרטון ראשון שיצרה אישה שכל קשר בינה לבין עולמות יצירת התוכן הוא מקרי בהחלט. המשכתי לעלות סרטונים לעמוד וקמתי כל בוקר לעוד 500 עוקבים. האפס הפך לאלף, והאלף לאלפיים. ערב אחד יצאתי עם עמיר והבנות לאכול גלידה במרכז וביקשו מאיתנו סלפי. ממני? סלפי? לא הייתי מוכנה לזה. האינבוקס שלי התמלא בבקשות לצלם ברכות יום הולדת לילדים, ובהודעות מחברות וסוכנויות. הציעו לי שיתופי פעולה לחטיפים, לאפליקציות, למוצרי מזון, לקרמים, למוצרים לשיער, אבל בעת ההיא דחיתי את כולן. הרגשתי שאני באירוע לא מוכר לי שהתפתח מאוד מהר ואני חייבת זמן ללמוד ולהחזיר שליטה. מה שכן, הבנתי שיש לי יהלום בידיים ואני בהחלט הולכת ללטש אותו.
אז המשכתי בכל הכוח ופתאום הכל התחבר לי בצורה מושלמת. הזמן חלף, תכנון הטיול התקדם והבנתי שממש עוד רגע, התוכן שאני יוצרת ועומדת ליצור הוא למעשה יומן המסע שלנו. איך מקבלים החלטה כזו, מה המשמעויות שלה, איך אורזים בית שהוא כל עולמך, איך נפרדים, ובהמשך, המסע עצמו : יעדים עוצרי נשימה, נופים של פעם בחיים, חוויות מטורפות ואולי גם קשיים אבל בעיקר - איך ניראה יום בחיים של משפחה שהחליטה לעשות מהלך משוגע שכזה.
פרק 8: להיות אמיצים ולדעת לשחרר
חלפה חצי שנה מאז. ערוץ הטיקטוק כבר עומד על עשרת אלפים עוקבים. בהחלט הישג מרשים שנבנה בעמל רב, מאפס, בשתי ידיים. תוך כדי פתחתי גם עמוד אינסטגרם מקביל שנמצא בנסיקה יומיומית ובקרוב יעלה גם ערוץ יוטיוב. כל אלו הם יומן המסע שלנו. אני כבר יוצרת תוכן בכל רמ"ח איבריי, הבנות קיבלו קמפיינים ושיתופי פעולה לאפליקציית הורות, לערוץ האוכל, למותגי מזון והזרוע עוד נטויה. עזבתי את העבודה שהייתה במשך עשור חלק ממני ובפועל אסיים את תפקידי בסוף החודש. זה גם המועד שבו עמיר יוצא לחופשת שחרור. אנחנו מכורטסים בכיוון אחד ליפן, שהיא היעד הראשון שלנו ותהיה עבורנו בית לחודשיים הראשונים, עם מסלול מהודק שעמיר תכנן כמובן. פינינו את הבית, שהיה עבורי החלק הקשה ביותר, ואני עדין בוכה מזה בלילה, אבל לצד הבכי מזכירה לעצמי שכדי להגשים חלומות צריך להיות אמיצים וגם לדעת לשחרר. אנחנו גרים כרגע אצל אימי עד ה- 28 לאוקטובר, יום הטיסה, ועוד נספיק לפני לבחור ולהשפיע. הבנות האלופות עברו מיונים מרחוק והתקבלו לבית ספר בינלאומי בהודו ולכן מיפן נטוס ישר לשם, לשלושה חודשים נוספים. רציתי את זה כחלק מהטיול בעיקר כדי שיחזרו עם אנגלית מושלמת. בהמשך אנחנו צפויים לבקר ביעדים נוספים כמו נפאל, ויאטנם, תאילנד, קמבודיה, לאוס, פיליפינים, סרי לנקה, דרום קוריאה ואולי ניו זילנד, ואם ילך ממש טוב, מהמזרח נמשיך ישירות ליבשת שהיא חלק ממני, דרום אמריקה. ומתי נחזור אתם שואלים? אין לי מושג. כשימאס או כשיגמר הכסף, המוקדם מבניהם. מה שבטוח, אנחנו נחזור, כי אין לנו ארץ אחרת.
פרק 9: אולי העתיד הוא עכשיו?
הרבה פעמים אנחנו מחכים להיות מוכנים. מחכים לזמן הנכון, לכסף הנכון, לגיל הנכון, למצב הבטחוני הנכון שבמילון ארץ-ישראלי כנראה אומר לחכות לנצח. רגע אחד מחכים שהילדים יגדלו ורגע אחרי אופס, הם כבר גדולים מדי. מחכים שהמשכנתא תגמר, שיהיו לנו מספיק ימי חופש, או שאולי עדיף כבר לחכות לפרישה, ובינתיים החיים רצים.
חשוב לי לומר משהו על כסף. כי קל להסתכל על הסיפור שלנו ולהגיד "הם חכמים בלילה, הם פשוט יכלו לקום ולטוס". אז כן, אנחנו יכולים. וזה באמת לא מובן מאליו. עבדנו קשה בשביל זה. בנינו קריירות, חסכנו, השקענו, בנינו לעצמנו בטחון כלכלי.
אבל דווקא בגלל זה אני מרגישה שהסוגייה מעניינת יותר. למה? מפני שכסף היה החלק הפשוט ביותר בהחלטה כזו. יש כסף? אפשר לעשות את זה. אין כסף? אי אפשר. בהחלט פשטני.
המורכבות האמיתית הייתה בכלל בכל השאר. לעזוב עבודה טובה, לוותר על הכנסה יציבה, לעזוב בית שהשקעת בו הכל, להיפרד מרכוש יקר שהיה עבורנו סמל סטטוס. לעזוב את אמא שלי היקרה לי מכל, לנתק את הבנות מהשגרה, מהמסגרות, מהמעגל החברתי. ובעיקר - להסכים לוותר על הדבר הכל כך בסיסי הזה שנקרא ודאות.
אני לא נגד עבודה. להפך. אני אוהבת לעבוד ולהתפרנס ואין עוררין על כך שכסף נותן חופש, בטחון, ואפשרויות. אבל מתישהו התחלתי להרגיש שאני חיה בתוך פס ייצור. צבא, לימודים, עבודה, זוגיות, ילדים, בית, וחוזר חלילה, וברקע פחד עז ליהנות מהכסף כי מי יודע, אולי יום אחד נצטרך אותו. ואז מגיעים לגיל 60-70. אולי יש כסף, אבל כבר אין את אותו גוף. אין את אותה אנרגיה. הילדים כבר גדולים. החיים כבר מלאים בזיכרונות אבל כמה מהם באמת שלנו?
זה כנראה לא יהיה לכל החיים. אני מניחה שנחזור. אולי נעבוד שוב, אולי עמיר ימצא לעצמו משהו חדש. הבנות יחזרו למסגרות ואנחנו נחזור לשגרה. אני גם לא פוסלת אפשרות שעוד שנתיים אתסכל אחורה ואגיד "מה חשבנו לעצמנו?". אבל גם אם זה יקרה, אני מעדיפה את זה כך על פני האפשרות ההפוכה. כי בסופו של דבר, מה שאני רוצה לתת לבנות שלי זה לא רק בית יפה. אני רוצה לתת להן זיכרונות. מיומנויות. רגשות. אני רוצה שהן יזכרו את הילדות שלהן דרך המקומות שהיינו, האנשים שפגשנו, השפות ששמענו, האוכל שטעמנו, הפעמים שבהן הלכנו לאיבוד, והפעמים שאמא ואבא אמרו "יאללה, בואו נציץ מה יש שם".
אבא שלי אהב את החיים. הוא אהב טניס, כדורגל, אוכל טוב, צחוקים. הוא אהב אותנו.
והחיים שלו נגמרו בין לילה, בלי שום הודעה מוקדמת. הוא היה רק בן 44, מי היה מאמין שלא עוד הרבה זמן אהיה יותר גדולה ממנו.
אז אם הייתי יודעת שהזמן שלי מוגבל, האם הייתי ממשיכה לחכות?
ואולי, רק אולי, בתוך כל המירוץ הזה כדי להבטיח לנו טוב בעתיד, שווה מדי פעם לעצור ולתהות – האם העתיד הוא עכשיו?
תגובות
