מעגל פתוח
ראיון עם רחל קראוס
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גאילי שיף
את רחל קראוס אתם מכירים מ”המטבח של רחל”, שהפך למוסד מקומי. רחל עצמה, או ‘סבתא רחל’ כפי שקוראים לה ילדי היישוב, נחבאת אל הכלים, תרתי משמע. גם בגילה המתקדם, 79, היא עומדת על הסירים במטבח משעות הבוקר המוקדמות, ‘רק אני מבשלת, לא נותנת לאף אחד להתקרב’ ולאורך כל היום היא עובדת ועמלה בחריצות. ממעטת בדברים ומרבה בעשייה, כמו רבים מבני דורה, גם רחל מעדיפה לתת לדברים שהיו לשקוע ולהתרכז בעתיד של ילדיה, נכדיה והמדינה שהיא כל כך אוהבת. בין יום השואה ליום העצמאות, הסכימה רחל בפעם הראשונה לגולל את סיפורה. בפעם הראשונה היא מספרת באופן רצוף את סיפור חייה מעורר ההשראה. שוב, נגלה אנחנו, ילדי השמנת של מדינת ישראל, על הקורות והתלאות, על הקשיים והסבל שהיו מנת חלקם של בוני הארץ ועל האופי והנחישות, ההתמדה וההקרבה של אנשי הדור ההוא, שמעולם לא התלוננו ומעולם לא ביקשו דבר לעצמם, זולת הכלל.
במטבח של רחל, "רק אני מבשלת"
“הילדה הזאת תעלה לפלשתינה”
אינס ממוס נולדה בשנת 1936 בעיר טריפולי, עיר הבירה של לוב. כמו רבים מיהודי לוב, אשר התרכזו בערים טריפולי ונאגזי, גם משפחתה נעה בין אירועי הדמים הרודפים, כאשר מעת כזו לאחרת, חיו יהודי לוב את החיים עצמם, בשכנות טובה עם בני המקום הערבים.
חמשת ילדי משפחת ממוס חיו בפרבר יהודי בעיר, כשהם אינם מודעים לטלטלות העוברות על ארצם.
בשנת 1911, כבשה איטליה את לוב. עבור היהודים, היתה זו הזדמנות לשיפור חייהם, לאחר שעם שקיעת האימפריה העות’מאנית והתרופפות השלטון המרכזי נפלו היהודים קורבן לפרעות חוזרות בידיי שכניהם המוסלמים. התקווה התממשה והפכה למציאות, אולם גם זו נגוזה זמן קצר לאחר מכן, כאשר כבר בשנת 1934, לצד חקיקה והצהרות שקידמו את השוויון והיחס הנאות למיעוט היהודי באיטליה, עם עליית השלטון הפאשיסטי באיטליה, הורע מעמדם של היהודים בכל מושבותיה. המסרים הסותרים הסתיימו לקראת 1936, אז כרתה איטליה ברית עם גרמניה הנאצית ובשנת 1938 קיבלה את חוקי הגזע. באלבו, שליט לוב, הגן על היהודים בארצו ככל שיכל, אך בשנת 1940 נהרג כאשר מטוסו ייורט על ידי ספינה איטלקית.
הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה והחלת חוקי הגזע, פגעו קשות ביהודי טריפולי. ילדיהם סולקו מבית הספר והקהילה חוותה פרעות ואירועי דמים קשים.
גם משפחתה של אינס התקיימה באי וודאות. לתקופה מסוימת עזבה המשפחה את טריפולי וברחה לטוניס, שם הוסתרה על ידי מוסלמים שסייעו להם. לאחר זמן מה, שבו לביתם ולחיי הפחד שהפכו להיות להם לשגרה. “טריפולי השתנתה בזמן שלא היינו בה. ממקום בטוח, העיר הפכה למקום שבו לא ידוע מה המחר יביא. אני הייתי ילדה קטנה, אבל אני זוכרת שהאווירה הפכה להיות מתוחה”.
אינס, אז בת ארבע, לא היתה מודעת למעמדה הפוליטי ולהיותה חריגה בשל יהדותה. “כל השכנים שלנו היו יהודים היכן שגרנו. אני זוכרת חיים יפים ופשוטים, קרובה לאחיי והורי”, היא מספרת. אביה היה נפח ואימה גידלה אותה ואת אחיה. כאשר היו פורצות פרעות, היו מסתגרים בביתם ומתפללים לסיומן. בשאר הימים, היו מסייעים לאימם בעבודות הבית. הזהות היהודית היתה נוכחת ומשמעותית בחייה תמיד. “פעם בשבוע, היו מגיעים לרחוב שלנו שני ערבים שבאו למכור דברים. אמא היתה מלבישה אותנו בכובע כחול לבן ואומרת להם, ‘הילדה הזאת תעלה לפלשתינה’”.
שני ילדים לבד בלב ים
ככל שמלחמת העולם נמשכה, כך הורע מצבם של היהודים בטריפולי. “אף אחד לא עצר את הערבים ואותם אנשים שפעם היו שכנים שלנו, היו פורעים ביהודים. הערבים היו נכנסים לבתים, הורגים ובוזזים. פעם אחת סבא שלי ישב עם הסידור והתפלל והיו אומרים לו, ‘קום, הערבים נכנסים’, הוא לא הסכים להפסיק באמצע התפילה. שחטו אותו על הסידור וככה הלך הסבא שלי”.
השנה היא 1947, מלחמת העולם הסתיימה אך לוב עדיין לא הגיעה אל המנוחה והנחלה. עמים רבים שלטו בצפון אפריקה במאה הזו ובסוף מלחמת העולם השנייה נמצאה לוב תחת שלטון בריטי. בין הפרעות, החיים נמשכים. יהודי טריפולי חיים כמיעוט נרדף כבר דורות, מרכינים ראש, שומרים על יהדותם ומצפים למועט. “יום אחד, אחי בנימין ואני היינו ליד אמא, שעשתה את הכביסה. בנימין לקח צבע וסיד ויחד הלכנו ל’פיקוסו’, החומה הגדולה שהקיפה את טריפולי. היתה זו חומה גדולה ומרובעת, שנבנתה כביצורים להגנה על העיר ונראתה למרחקים. בנימין צבע את הקיר ואני ציירתי מגן דוד. לא עברו עשר דקות ושמענו את אמא קוראת לנו. עזבנו הכל ורצנו מהר הביתה”.
ככל הנראה, לא מהר מספיק. שני האחים הצעירים, בני 9, ו-11, נראו וזוהו על ידי שכנים ערבים ובאותו ערב פרצו שוב מהומות.
“היו לנו שכנים, משפחת דרלייד. באותו הלילה הערבים נכנסו לבית שלהם והרגו את כולם. אחד לא נותר מהם. בשכונה שלנו היה בחור יהודי, גיבור, שהיה עולה מעל הגגות וכשהערבים היו נכנסים לשכונה שלנו, הוא וחבריו היו שופכים עליהם חומצת אש. באותו לילה עברה השמועה ששני ילדים נצפו כשהם מציירים מגן דוד ואמא לקחה אותנו לאותו בחור, כדי שיחביא אותנו. אמא נתנה לנו כיכר לחם שחור ותמרים ושמה אותנו בידיו. הבחור לקח אותנו לים, שם חיכתה לנו סירה קטנה. עלינו על סירת המשוטים הזו אשר לקחה אותנו ללב הים. שם, באמצע החושך הגדול, ראינו אוניה גדולה. הבחור העלה אותנו לאוניה ואמר לנו, ‘אתם נוסעים לפלשתינה’. ככה עזבנו את טריפולי, באישון ליל, מבלי להפרד מההורים ומהאחים, שני ילדים לבד בלב ים”.
האוניה שאספה את הילדים היא אוניית המעפילים “יציאת אירופה”, הידועה בשם אקסודוס .
אוניית המעפילים אקסודוס היא המפורסמת מבין אוניות המעפילים שעשו דרכן מאירופה לישראל לאחר המלחמה, כשעל סיפונן ניצולי שואה. באותה תקופה שלט בארץ המנדט הבריטי אשר הגביל את עליית היהודים ותושבי היישוב היהודי בארץ ישראל התגייסו לטובת העלאתם הלא חוקית באישון ליל, לחופי הארץ.
אקסודוס יצאה מחופי דרום צרפת, ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 ניצולי שואה. בלב ים, מול חופי טריפולי, העלתה האוניה שני נוסעים צעירים, אח ואחות בני 11, ו-9, בנימין ואינס ממוס. “בכינו”, היא נזכרת. “לא אמרו לנו שאנחנו עוזבים את הבית, את טריפולי ואת כל מה שהכרנו וידענו בחיינו. עד אותו הרגע, למרות כל הפרעות והקשיים, היינו מוגנים בביתנו, עם ההורים והמשפחה והקהילה היהודית שלנו. פתאום עלינו לאוניה הגדולה הזו, אף אחד בה אינו דובר את שפתינו ורק היעד הרחוק ידוע לנו - פלשתינה”.
כיממה לפני שהייתה אקסודוס אמורה להגיע לחופי הארץ, תקפו אותה משחתות בריטיות. הבריטים הצליחו להעלות לאוניה 50 חיילים אולם נתקלו בהתנגדות המעפילים ועל הסיפון התפתח קרב, בעקבותיו נהרגו שלושה מעפילים אשר שרדו את אימי השואה והגיעו כמעט עד לחופי הארץ המובטחת. נוסעי האוניה הרימו דגל לבן וזו נגררה לנמל חיפה, שם הורדו המעפילים בכוח לשלוש אוניות הגירוש שהמתינו להם. בניגוד לנוהג לשלוח את העולים הבלתי חוקיים לקפריסין, החליטו הבריטים הפעם לשלוח את העולים בחזרה לנמל המוצא שלהם. עשרה ימים לאחר שנתפסו בארץ, הגיעו אוניות הגירוש לצרפת אולם המעפילים סירבו לרדת בנמל ובמשך שלושה שבועות התבצרו על הסיפון. ממשלת צרפת סירבה לקבל את המעפילים המבוצרים והתהודה התקשורתית העולמית היתה אדירה.
לקראת סוף אוגוסט, עגנו אוניות הגירוש בגרמניה, שם הורדו המעפילים בכח ושוכנו במחנות מעצר בגרמניה. בספטמבר 48’, שנה לאחר שיצאו לראשונה מצרפת, הגיעו המעפילים ארצה וירדו בנמל חיפה.
מהשהות הארוכה באוניה, המעבר לאוניות הגירוש והשהות במחנות על אדמת גרמניה, היא לא זוכרת הרבה, אבל הזיכרונות שנשארו חקוקים, קשים מנשוא. “על האוניה היו הרבה מאוד אנשים. לא היה לנו מקום לישון ונדחקנו על הסיפון. לפעמים אני מתעוררת בלילה ונזכרת במסע הזה והזיכרון החזק שלי הוא שהיו מכסים אותנו בלילה בברזנט. כשאנשים היו מתים, היו זורקים את הגופות שלהם למים. הרבה אנשים מתו במסע הזה, ילדים גם. המראות האלו רודפים אותי עד היום והמחשבה שלאנשים הללו לא היה מקום קבורה לא נותן לי מנוח.
בנימין ואני היינו עצובים ובודדים, נצמדנו אחד לשני ושמרנו על עצמינו. מאז ולתמיד, בנימין ואני היינו קרובים, שותפים ליתמות שנכפתה עלינו. לפני פחות מחודש בנימין נפטר והוא בן 80 שנה”.
שני ילדים צעירים על סיפון אוניה גדולה, נעים ומטלטלים במשך שנה שלמה ללא הורים או מכרים ובלי ידיעת השפה המדוברת, איך אפשר? “הסתדרנו. עזרו לנו אנשים טובים שעזרו לכל הילדים הבודדים. על האוניה היה אדם טוב שעזר לנו מאוד ושמרנו איתו על קשר גם כשהגענו ארצה והתבגרנו. במשך שנים היינו בקשר, היה מתקשר ושואל לשלומינו. לפני כמה שנים הוא נפטר, עליו השלום”.
במחנות התחילו בנימין ואינס ללמוד עברית וכשהגיעו ארצה הועברו לביתה של משפחה מאמצת בבנימינה. “הם היו טובים אלינו מאוד. הלבישו אותנו, דאגו לנו. היינו אצלם שנה”.
לאחר השנה הזו, הועברו לבת ים. “היינו אצל משפחה תימנית, הם האכילו אותנו הרבה הרבה וטיפלו בנו טוב ולבנימין עשו בר מצווה”. בבית המשפחה הזו, קיבלה אניס את השם העברי שילווה אותה מרגע זה והלאה. “האמא של המשפחה הציעה שיקראו לי רחל. היא סיפרה לי על רחל אימנו, שמעתי ואמרתי ‘בסדר’. זה נשמע לי שם טוב וחשוב ואהבתי אותו. מאז אני רחל”.
חמש שנים לאחר שנפרדו דרכיהם, כשהייתה בת 14, עלו הוריה ואחיה ארצה. המפגש עם המשפחה היה קורע לב. “אמא בכתה כל כך הרבה וגם אנחנו”, מספרת רחל ודומעת בפעם הראשונה מאז שהחלה לספר את סיפורה. “אמא בכתה כל כך, כמה התגעגעה אלינו”.
המשפחה עברה לגור במעברה בחדרה ומשם המשיכו לגבעת אולגה.
“זו לא היתה תקופה פשוטה, אבל הרבה אנשים טובים עזרו לנו בקליטה וככה ההורים והאחים השתלבו. כשגרנו במחנות העולים בגבעת אולגה, לא חסר לנו דבר, היה אוכל, היו בגדים”. היא זוכרת אישה צעירה ומרשימה בשם שושנה דמארי, שהגיעה כדי לשיר ולשמח את העולים החדשים.
החיים של רחל בת ה- 14 השתנו. פתאום לא היתה יתומה, כבר לא היתה בודדה בעולם. המעטפת המשפחתית הגנה עליה ונדמה היה לה שהעולם שלה נפלא ומושלם, גם אם תנאי החיים עצמם היו קשים. האושר לא נמשך זמן רב ושנים מעטות לאחר מכן, נפרדו ההורים. האב נישא בשנית והקים משפחה חדשה, האם נשארה צמודה לילדיה, לא נישאה יותר לעולם.
רחל ובנימין נאלצו בגיל צעיר לצאת לעבודה כדי לעזור בעול הפרנסה, אשר נפל כולו על כתפיה של אימם. “עבדתי בשמירה על ילדים, רחצתי כלים בבית של משפחה עשירה, עבדתי במסעדה במטבח, בכל מה שיכולתי. את הכסף העברתי לאמא ומזה האכלנו וגידלנו את האחים הקטנים”.
עם האב שמרו על קשר כל השנים, אבל את אישתו וילדיו החדשים לא פגשו. “כעסתי, למרות שזו לא אשמתם, אבל לא יכולתי לשכוח שהחיים שלנו נהרסו בגללם. זו דרכו של עולם ובגלל המצב היתה לי אחריות ודאגות של אדם מבוגר בגיל צעיר.
אמא היא זו שטיפלה בנו ודאגה לנו כל החיים. אחרי שהתחתנתי והיא חלתה, לקחתי אותה אלי והיא גרה אצלי עד שנפטרה בגיל 75, לא עזבתי אותה. אבא נפטר עוד לפניה, לא היה לו מוות קל. לקחתי את אמא להלוויה שלו, היא חלקה לו כבוד וככה זה נגמר”.
רחל עם אימה, אחרי המפגש בארץ
רחל ויואל קראוס ביום חתונתם. "היינו שנינו לבד, כל אחד והסיפור שלו"
“זה החיים, צריך לעבוד ולא להתלונן”
כשהיתה בת 20, בעת שעבדה במוסד לילדים בעלי צרכים מיוחדים, הכירה את יואל קראוס.
הוא היה מדריך במקום, בחור צעיר, פליט שעלה לבד לארץ מהונגריה אחרי השואה. מכל משפחתו שרדו רק הילדים – הוא ואחיו ושתי אחיותיו. רחל ויואל עבדו בצוותא במוסד והתאהבו, אחרי זמן מה הוא הציע נישואין. “היינו שנינו לבד, כל אחד והסיפור שלו, הוא הציע להתחתן, הסכמתי והתחתנו. זהו זה. פעם באמת פחות היו מתחתנים ספרדים ואשכנזים, אבל אנחנו אהבנו ומה לעשות, זה האהבה. שנינו סבלנו הרבה בחיים, גם לו וגם לי לא היה מי שיעזור, היינו לבד אבל הסתדרנו, לא כמו היום שמתפנקים. אנחנו עבדנו קשה וחיינו ממה שיש, לא הכל זה כסף בחיים”.
"יוסי פתח את המאפייה וראה כי טוב ואמר לי, בואי, תנסי. אמרתי, למה לא? ופתחתי ועד היום אני כאן, עם בן הזקונים שלי שחר. מכל העבודות שהיו לי, זו הטובה מכולן. המסעדה עובדת יפה, ברוך השם, אני הגעתי למנוחה ולנחלה כאן"
מאז נישאו, עבדו קשה למחייתם. יואל היה מורה במשך שנים ארוכות, היה סופר סת”ם ושימש כחזן בחגים. לאורך השנים נדדה המשפחה בין כמה מדינות, כשליחים מטעם הסוכנות. “הבאנו יהודים מטריפולי ורומניה ארצה בדרך לא דרך, בשנים בהן העלייה נאסרה עליהם”, מספרת רחל, “רצינו שכל יהודי שרוצה לחיות בארץ שלנו יוכל לממש את החלום הזה. אם אנחנו הצלחנו, רצינו לעזור לאילו שהתקשו. היינו מעבירים אותם בכל מני דרכים נסתרות, עד שהבאנו אותם לאיטליה ומשם היינו מעלים אותם לארץ. יוסי, בני החמישי נולד באיטליה. אחר כך הציבו אותנו בדרום אפריקה במשך כמה שנים, שם היתה לי מסעדה ובישלתי אוכל ביתי ליהודים במקום”. עם הזמן התא המשפחתי התרחב ורחל ויואל הביאו לעולם שמונה ילדים. “מאיר, הניה, פנינה, יהודית, יוסי, רפי, טלי, שחר ועוד הרבה נכדים ונינים שאני לא רוצה לספור. אישה אחת אמרה לי, ‘רחל, אלוהים נתן לך ילדים טובים’. זה נכון ויש לנו הרבה נחת בחיים. אנחנו נשואים כבר שישים שנה באושר גדול, הוא בעל נהדר, תמיד דאג לילדים ולמשפחה. אני חושבת שבגלל שלא היתה לו משפחה גדולה וכולם נספו בשואה, היה חשוב לו שנקים משפחה גדולה והוא שמח על הילדים והנכדים שמקיפים אותו היום”.
רחל, משמאל, עם בנימין ואמא
לצד הקמת המשפחה וטיפול בילדים, רחל עבדה קשה גם היא. “אין עבודה שלא עבדתי בה – כאשר גרנו בארץ הייתי עובדת במפעלים, במסעדה, הייתי אם בית במועצת בני ברק, עבדתי בבית ההסתדרות בפרדס כץ, הייתי מבשלת במלון בירדן אוכל כשר ליהודים ואף פעם לא התפנקתי ולא ישבתי לנוח. זה החיים וצריך לעבוד ולא להתלונן”.
לפני כעשור, בעקבות בנה יוסי, שפתח את מאפיית “רוקוקו” במרכז המסחרי בשוהם, החליטה רחל לפתוח מסעדה במקום. “יוסי פתח את המאפייה וראה כי טוב ואמר לי, בואי, תנסי. אמרתי, למה לא? ופתחתי ועד היום אני כאן, עם בן הזקונים שלי שחר. מכל העבודות שהיו לי, זו הטובה מכולן. המסעדה עובדת יפה, ברוך השם, אני הגעתי למנוחה ולנחלה כאן”.
לפתוח עסק פרטי זה לא דבר של מה בכך, אין הרבה בעלות עסקים במרכז המסחרי. יש לך הרבה במה להיות גאה.
“מה אני אגיד, אני מתחילה מוקדם בבוקר את הבישולים כל יום, רק אני מבשלת, אף אחד לא מתקרב לי למטבח. אני אוהבת לראות את האנשים שנהנים מהאוכל הביתי והטרי והכי אני אוהבת את הילדים של שוהם שקוראים לי ‘סבתא רחל’ ובאים לאכול אצלי. הילדים של שוהם מאוד מחונכים ומתנהגים יפה ואני נהנית מהיישוב ומהתושבים מאוד. שחר עובד איתי, הוא הנשמה שלי ובזכותו אני מצליחה”.
דבר הדור
רחל קראוס, היא אינס ממוס, הילדה היהודיה שנולדה בטריפולי ועלתה ארצה לבדה בדרך לא דרך, שהקימה משפחה עם ניצול שואה, אוד מוצל מאש, היא סיפורה של המדינה. היא סיפורם של דור המייסדים, פליטים נרדפים שהפכו לעם בארצו. היא חיה חיים מלאים ומאושרים, עשירים בעשייה ובאהבה, אשר לא נפגעו כלל מהקושי ומהעבודה הקשה שהיתה מנת חלקה. על החיים היום לעומת החיים של פעם, אין לרחל בליבה. “בזמני הכל היה בסדר, אף אחד לא התלונן. גם הילדים היו חיים יפה, לא החסרנו מהם כלום והם אף פעם לא ביקשו שום דבר. היום זה אחרת, הבדל שמים וארץ, היום לכולם יש הכל מהכל וכולם רוצים עוד ועוד, לא יודעים להעריך, זה דור אחר. אבל עדיין, גם היום יש אנשים טובים, לא חסר. בכלל, אין כמו מדינת ישראל. נולדתי עם החלום לארץ ישראל ועדיין אני מתרגשת מהארץ. גם כשהייתי בחו”ל בשליחות, הייתי מתגעגעת ללחם השחור של הארץ. הטעם של הארץ, הרגש שיש כאן, זו ארצינו ואין לנו בית אחר. הדבר החשוב ביותר בחיים זה המשפחה. זו היתה משאת הנפש שלי ושל יואל וכשאני רואה את הקשר החם בין הילדים והאהבה שלהם, אני מרגישה שהגעתי למנוחה ולנחלה.
“מעולם לא סיפרתי לאף אחד על הימים הללו. אפילו לא לילדים שלי. רציתי מאוד שיחיו חיים רגילים ושמחים, פחדתי שיידעו מה עברתי. לא להתלבש ולא לאכול כמו בני אדם. היינו חיים על חתיכת לחם וזה היה קשה. היחידי שהיה שותף לזכרונות שלי הוא אחי בנימין. לאורך כל השנים שמרנו כל האחים על קשר קרוב, אבל עם בנימין זה היה משהו מיוחד. המוות שלו לפני חודש, שבר לי את הלב. ביקרתי אותו בבית החולים, הוא כבר היה במצב קשה מאוד, אבל כשבאתי, הוא פקח עיניים והתחיל לבכות. שעתיים לאחר מכן, הלך לעולמו. גם בעלי לא סיפר לאף אחד מה שעבר בשואה, אפילו לא לי. אני לא שואלת אותו כי אני מכבדת אותו ולא רוצה להכאיב לו עם זכרונות שהוא מעדיף לשכוח. ולמה עכשיו? אמרו לי שאני חייבת לספר, שלא אקח את הסיפור הפרטי שלי לקבר ואולי זה נכון שיידעו הילדים על החיים שלנו לפני שהם הכירו אותנו. כי מה שהיה פעם ומה שעכשיו זה לא אותו הדבר עבורם, רק בשבילי זה נשאר אותו הדבר”. ■
תגובות
