22, 4x4, סרביה
מה קורה כש-22 נשים משוהם מחליטות לעזוב את השגרה ולצאת להרפתקה? קורה מסע שמתחיל כטיול אתגרי ונגמר עמוק בלב. היעד: סרביה. האמצעי: ג'יפים. התוצאה: הרבה יותר מסתם חופשה // אורית מנדלסון שהם
פורסם בתאריך:
בסוף יולי יצאנו משוהם קבוצה מרגשת ונרגשת של 22 נשים עצמאיות, דעתניות, חכמות ובעיקר מלאות רוח הרפתקה, למסע ג'יפים חוצה סרביה. לא מדובר בעוד חופשה נשית קלילה, אלא בטיול שטח, מלא אתגרים, מים, נופים עוצרי נשימה, ובעיקר - חברות אמיצה.
סרביה במספרים: יותר שטח, פחות בני אדם
"חוצה סרביה"? אז סרביה היא ארץ לא קטנה, במונחים שלנו. היא גדולה מישראל בשטח פי שלושה (כ-88,000 קמ"ר לעומת כ-22,000 קמ"ר), היא מונה פחות תושבים - כ-6.6 מיליון לעומת מעל 9 מיליון בישראל. אם ישראל היא שוק צבעוני ורועש, סרביה היא כפר נינוח עם נוף פראי, הרבה ירוק בעיניים, לב גדול והרבה פחות פקקים.
האוכלוסייה בסרביה הומוגנית יחסית: כ-80% ממוצא סרבי, והשאר בני מיעוטים אתניים כמו הונגרים, בוסניים ורומנים. מדובר במדינה עם רוב נוצרי-אורתודוקסי, תרבות בלקנית גאה, שפה סלאבית קשה לפיצוח (אבל שפת גוף חמה במיוחד), ואירוח שמרגיש כמו חיבוק.
מי אמר שג'יפים זה רק בוץ?
הטיול, שאורגן על ידי חברת Go Adventure' ' ביוזמת נירה נחום, כלל מסלול הרפתקני שעבר בשמורות טבע פראיות, אגמים נסתרים, כפרים שנראה כי הזמן שכח, וסיום חגיגי בעיר בלגרד.
בין לבין, טבלנו באגמים ובבריכות, שטנו בנהרות, נעתקה הנשימה שלנו בתצפיות נוף מרהיבות עם נשרים בעלי מוטת כנפיים אדומה, ביקרנו במערת נטיפים (עם קרירות מבורכת), נהנינו מארוחות מפנקות, חלקן גם בשטח לצד נחלים ובריכות טבעיות, מזמני איכות ושיחות עומק בג'יפים.
בשר, ראקייה וחיבוקים
המטבח הסרבי הוא שילוב עסיסי בין המטבח הבלקני, הטורקי והמרכז-אירופאי , וכמו כל שילוב הוא לוקח את הטוב מכל אחד ממקורותיו, ומשלב בשר, בשר... ועוד קצת בשר.
כל ארוחה אופיינית נפתחת עם צלחת מרק טעימה, בדרך כלל עשירה בירקות. מנות כמו צ'באפצ'יצ'י (קבב קטן ומתובל), פלאסביצה (קציצה עבה ועסיסית) וראז'ניצ'י (שיפודי בשר בגריל) מככבות כמעט בכל מסעדה. לצידן מוגשות שפע של גבינות מקומיות, לחם טרי שמוגש בלי הפסקה, סלט שופסקה מרענן (עם הרבה גבינה מעל), ותוספות של פלפלים קלויים, חצילים ועגבניות.
ובכל ארוחה - מוגשת כוס ראקייה (ברנדי חזק העשוי שזיפים, תפוחים וכדומה), לא כקינוח - אלא בברכת שלום . הסרבים טוענים ששתיית ראקייה היא סגולה לאריכות ימים, אז שלא נשתה?
האוכל מוגש בנדיבות רבה, באהבה ובכמויות שדורשות אחרי שינה קלה בג'יפ. באחד הכפרים חיכתה לנו קבוצה של נשים מקומיות, לבושות בתלבושות מסורתיות צבעוניות שקיבלה את פנינו בשירים מקומיים משמחים (על אהבה כמובן).
לזלטיבור, עיר יפהפייה, הגענו במקביל לפסטיבל הקיץ העירוני שהתרחש לחופי האגם וכלל מופע אורקולי ו"מצעד מחולות" של להקות ריקודי עם מהאזורים השטנים של סרביה. כל להקה הביאה את הצלילים התלבושות והתנועות המאפיינים את האזור אותו ייצגה. היה יפה להבחין בקווי דמיון בין הריקודים הסרבים לבין חלק מריקודי העם הישנים שיש בארץ.
מאוורר אישי בצוואר
למרות שידענו שאנחנו נוסעות בקיץ, אף אחת לא באמת תיארה לעצמה שננהג ונסייר בשטח ב-40 מעלות בצל. חמממממם.
כמו מדינות רבות באירופה, גם סרביה מרגישה היטב את השפעות ההתחממות הגלובלית. הקיץ הסרבי, שבעבר היה נעים ויבש, הופך בשנים האחרונות לחם מאוד, עם טמפרטורות שמטפסות לעיתים ל-40 מעלות ואף יותר, כפי שחווינו בעצמנו בטיול. החום הפך לחלק בלתי נפרד מהמסע - ובמובנים מסוימים, גם לדמות משנה מרכזית.
שינויי האקלים מביאים עימם גם תקופות בצורת קשות יותר, ירידה בכמויות השלג בהרים, שיטפונות פתאומיים, ופגיעה במערכות אקולוגיות עדינות. השפעות אלו מורגשות במיוחד באזורים החקלאיים ובכפרים, שם תלויים ישירות במזג האוויר, אך גם בערים כמו בלגרד, שסובלות מגלי חום ואוויר עומד. ובכל זאת, הסרבים, כמו שתמיד ידעו, ממשיכים להסתגל, לפתח פתרונות, ולארח בחיוך גם כשהשמש לא עושה הנחות.
גם אנחנו לא הובסנו על ידי החום הכבד - רק התחשלנו. עם מספיק אתרי מים שניתן לטבול בהם, מאווררים אישיים שנרכשו במיוחד לטיול והיו צמודים לצוואר שלנו, הומור טוב ועצירות אסטרטגיות בצל, הכול אפשרי.
בין אירופה לרוסיה - סרביה בוחרת בעצמה
סרביה, מדינה בלקנית הררית המוקפת מכל הצדדים במדינות, חלקן עוינות לעתים, ולמרות שאין לה גישה לים היא נמצאת על ציר המסחר בין אירופה לאסיה בזכות הנהרות הגדולים שעוברים דרכה, ובראשן הדנובה.
סרביה נמצאת בעמדה רגישה ומורכבת בזירה הגיאופוליטית של אירופה. מצד אחד - היא שואפת להתקרב לאיחוד האירופי, מחוזרת על ידי מדינות המערב, ואף משתפת פעולה כלכלית עם כמה מהן. מצד שני - היא שומרת על קשרים הדוקים עם רוסיה, גם מבחינה היסטורית וגם בשל תלותה באנרגיה.
המדינה לא הצטרפה לסנקציות על רוסיה בעקבות המלחמה באוקראינה, מה שיצר חיכוכים עם מדינות אירופה, אך גם חיזק את מעמדה כ"שחקן עצמאי" בזירה.
ובתוך כל זה - עומד נושא קוסובו, המחוז לשעבר שסרביה מסרבת להכיר בעצמאותו. מלחמת קוסובו (1998-1999) הייתה סבב אלימות קשה בין הכוחות הסרביים לבין לוחמי האלבנים בעמק קוסובו, כשלא פחות מ-13,000 בני אדם נהרגו, בעיקר אתניים אלבנים. לאחר התערבות צבאית של נאט"ו שנמשכה 78 ימים, נסוגו כוחות סרביה מאזור קוסובו ועד היום המדינה מכחישה את עצמאותו של האזור. המתח בין הצדדים עדיין קיים, אך לרוב שקט, ומורגשת שאיפה להמשיך קדימה תוך שמירה על זהות סרבית מובהקת. הדור הצעיר אינו רוצה לעסוק בבעיות ובמלחמות העבר, אבל עדיין קיימים משקעים.
בפועל, לתיירים ובמיוחד לאלה שמגיעים לחקור את השטח, ההרים והכפרים - כל זה כמעט לא מורגש. הסרבים מקבלים את האורחים בזרועות פתוחות, מחייכים יותר מפוליטיקאים ומעדיפים לדבר על כדורגל, אוכל טוב או איפה בדיוק עובר מסלול השטח הבא.
הסיפור היהודי שנמחק
כישראליות היה לנו חשוב, כמובן, להבין גם את הסיפור של היהודים בסרביה. לפני מלחמת העולם השנייה, חיה בסרביה קהילה יהודית משגשגת ומגוונת - רובה בבירה בלגרד.
כ-16,000 יהודים חיו במדינה ערב המלחמה, רובם ספרדים שהגיעו לאחר הגירוש מספרד, ואחרים אשכנזים ממזרח אירופה. במהלך השואה, תחת הכיבוש הנאצי והמשטר הפשיסטי המקומי, רוב יהודי סרביה נרצחו - בגירושים, במחנות, וביריות ביערות. בלגרד הייתה בין הערים הראשונות באירופה שהוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים). בסיור בבלגרד ראינו את המקום ממנו יצאו משאיות הגזים בהן נרצחו נשים וילדים יהודיים. ביוזמת נשיא סרביה מוקם היום אתר, במקום מרכזי להנצחת הקהילה היהודית של סרביה שנספתה בשואה. לאחר המלחמה, נותרו רק כמה מאות ניצולים, רובם עזבו לישראל בשנות העלייה הגדולות.
מה להרצל ולסרביה?
בתצפית מהמצודה העתיקה קלמגדן בבלגרד על מפגש הדנובה והסאווה צפינו לכיוון העיר זמון (שהיום הינה רובע בבלגרד). לא רבים יודעים, אך שורשיו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, נטועים גם באדמת סרביה. סבו וסבתו חיו בזמון וקבורים שם בבית העלמין.
בשנים האחרונות עלתה ביוזמות ציבוריות השאלה האם ראוי להעלות את עצמותיהם של סבו וסבתו של הרצל לישראל, ולהביאם למנוחה ליד נכדם שבהר הרצל. הנושא עורר דיון ער בקרב אנשי ציבור, חוקרים וקהילות יהודיות, אך גם התנגדות, הן מהקהילה המקומית בסרביה הרואה בקבריהם חלק מהמורשת המקומית, והן מצד גורמים בישראל שטענו שיש להותירם במקומם הטבעי, במקום בו חיו ופעלו. עצמותיהם נותרו בזמון - סמל לקשר העמוק בין תחילתה של הציונות המדינית לבין התפוצות היהודיות בבלקן.
הכוכב של כל התמונות
במרכזה של המצודה ניצב בגאון אחד הפסלים המפורסמים והמצולמים ביותר בבלגרד - "המנצח".
הפסל, שנחנך בשנת 1928 לציון 10 שנים לניצחון סרביה במלחמת העולם הראשונה, מציג דמות גברית עירומה למחצה, אוחזת בחרב ביד אחת ובעיט ביד השנייה. שילוב זה נושא מסר של עוצמה ריבונית, ערנות ודריכות מול פולשים מכל הכיוונים מחד, ושאיפה לגבורה מאידך. הפסל פונה מערבה, לכיוון אותן מדינות שהיו יריבות סרביה בעבר, ובכך מרמז על הבטחה לעתיד דרוך אך פתוח, לא נקמה, אלא הכרה בכוח העצמי של המדינה.
בעיני רבים, זהו הסמל המובהק ביותר של בלגרד: שילוב בין כוח, היסטוריה, נוף - וגאווה לאומית שפונה באומץ אל העתיד.
ההבנה שסרביה התמודדה לאורך כל שנות קיומה עם מלחמות וסכנות רבות, עוררה בנו תחושות של הזדהות והבנה עם האתגרים שהסרבים מתמודדים מולם.
שלושה גברים שהצילו 22 נשים מעצמן
למסע הצטרפו אלינו שלושה מדריכים:
אבי גל , מדריך ישראלי עם ווייז בראש, סבלנות בסטנדרט שוויצרי, וחיוך ששורד גם אחרי שישה ג'יפים בבת אחת. הוביל, הסביר, ניווט, הרגיע ושרד 22 נשים, כל אחת עם דעה, לו"ז ותוכנית משלה. הסלוגן שלו - "אורות וחגורות!" כבר הפך למטבע לשון בקרבנו וגם כשחזרנו לשוהם במונית של חיים מנצור, אחרי טיסת לילה מאוחרת, הייתה מי שהכריזה: "בנות, אורות וחגורות".
היינו ברות מזל: הצטרף אלינו ארי בר אילן, בעלה של שגרירת ישראל בסרביה שחי שם כבר שנה ושיתף אותנו בחוויות, תובנות והרבה ידע על איך זה לחיות בסרביה, איך זה להיות ישראלי בסרביה ואיך זה לייצג את ישראל שם.
את התחושה האמיתית של אהבת הטבע והחיים בסרביה קיבלנו דרך המדריך המקומי שליווה אותנו: זוראן, האיש עם החיוך החם, הקפה, הגזייה והידיים הטובות שטיפל בנוריות אזהרה בג'יפים ובמעברי כביש מאיימים ושמר על קור רוח מעורר הערצה.
הנכדה שחוזרת כשגרירה
זכינו למפגש מרגש עם שגרירת ישראל לסרביה ומונטנגרו, אביבית בר אילן. שמענו ממנה על היחסים הטובים והקרובים שיש לסרביה עם ישראל, על אירוח משחקי הבית של קבוצות ספורט ישראליות רבות במהלך המלחמה ועל ההיסטוריה והמורשת המשותפת של העם הסרבי והיהודי.
שמענו גם את סיפורה האישי של אביבית, שהגיעה לסרביה לפני כשנה בעקבות הסיפור המשפחתי שלה - אביה, יואל פישר, נולד בבלגרד ושרד את השואה יחד עם משפחתו (מרבית יהודי סרביה נכחדו בשואה), ועלה לארץ עם משפחתו בשנת 1949. 78 שנים לאחר מכן, הגיעה בתו לייצג את מדינת ישראל בסרביה. סגירת מעגל מאד משמעותית עבור אביבית והמשפחה. יואל ז"ל נפטר לפני כשלושה חודשים.
פורמולת הקסם
שרדנו את הדרכים, את האבק, את החום - ובעיקר שרדנו זו את זו (וגם את עצמנו). חזרנו מותשות - אך מחוזקות, נרגשות ושמחות. כי כשנותנים לנשים את ההגה, את החופש, ואת הנוף - קורה קסם.
תגובות
