הילה באמת

לאן נעלמה ד"ר הילה דוד, מי שהתמודדה על ראשות מועצת שוהם בבחירות 2018? מאז אותה גיחה קצרה אך מעוררת סקרנות, דוד לא חזרה אל הפוליטיקה המקומית ולא התברגה בשום תפקיד רשמי. ספוילר: המניעים שלה לא רק מפרקים את המיתוסים שנוצרו סביבה, אלא גם מאירים בעומק את המסלול שבחרה לעצמה לאחר שהקלפיות נסגרו ראיון על אומץ, כנות ועל מה שקורה כשמחליטים לחיות את האמת האישית

פורסם בתאריך: 01/12/2025 19:49

---

גלילה אקראית ב'טיקטוק', הובילה אותי לעמוד של ד"ר הילה דוד, מי שהתמודדה לראשות מועצת שוהם בבחירות  2018, והסתבר כי הפכה מאז לאושיית רשת פעילה עם קהל עוקבים לא קטן. הגילוי הזה הוביל אותי לחשוב עליה ועל ההיעלמות המהירה שלה מהזירה הפוליטית מקומית, לפני שבע שנים.  

לטובת התושבים החדשים של שוהם שלא מכירים: דוד הייתה אחת ההפתעות של הבחירות המקומיות ב־ 2018 , כשהחליטה להפציע מאלמוניותה ולהתמודד על ראשות המועצה. חלק ראו בה רוח חדשה ואחרים הגדירו אותה כגימיק.

נחזור ליוני 2018. שוהם בעיצומה של מערכת בחירות סוערת. בתום כהונה בת שלוש קדנציות הודיע ראש המועצה גיל ליבנה, על פרישתו. ארבעה מועמדים, כולם גברים, התמודדו על התפקיד: איתן פטיגרו, גלעד רבינוביץ, יוסי לוי ומנו יעקב. הבחירות נקבעו ל- 31 באוקטובר.

ההרפתקה הפוליטית

באותו חודש יוני, ארבעה חודשים בלבד לפני יום ההצבעה, כשפני המועמדים כבר התנוססו בכל פינה ביישוב, דוד, אז מנהלת סל התרבות העירוני בעיריית ראשון לציון, מגלה לתדהמתה שראש המועצה המיתולוגי אינו רץ לקדנציה נוספת: "עד כדי כך הייתי לא מחוברת לפוליטיקה", היא אומרת בחיוך. מה אבל מה שהדהים אותה עוד יותר - אף לא אישה אחת הציגה מועמדות לראשות המועצה. "אני זוכרת שבהתחלה שאלתי מה עם דפנה רבינוביץ וסוזי בר וגיליתי שהן מוקמו במקום שני ברשימות שונות. ניסיתי להניע מהלך לשכנע אותן להתמודד, אבל הוא לא צלח".

בין ההבנה שליבנה לא מתמודד, להחלטה של דוד להתמודד, חלף חודש של ניסיונות מצידה של דוד לאתר ולשכנע אישה שתרוץ לתפקיד. כל מה שעניין אותה הוא שתהיה בשוהם אופציה של אישה שמתמודדת לתפקיד. ומה רבה הייתה אכזבתה כשהבינה שזה לא יקרה.

למה היה לך כל כך קשה עם העובדה שאישה לא מתמודדת לתפקיד?

"היה לי ממש קשה לקלוט שאני חיה ביישוב שלא מציע אופציה של אישה, של דמות נשית לבחירה למען היישוב. בהבנה שלי, נשים צריכות להוביל מהלכים, בטח ביישוב כמו שוהם שהוא יישוב ישוב ליברלי ויחסית צעיר. אנשים חיים בעיקר את התודעה של עצמם, אז אני חשבתי שבגלל שאני חיה עם תודעת שוויון מפותחת, אני קולעת לדעת הרוב. כלומר, אם לי אכפת שתהיה אישה שמתמודדת, אז לכולם אכפת".

כשעולה אצל דוד ההבנה שאף אישה לא מתכוונת להתמודד לראשות המועצה, יחד עם איל בן זוגה, עוברים השניים ימים של התחבטויות והרהורים. היא מנסה להסביר לי מה גרם לה, האישה האלמונית יחסית, נטולת רקורד של פעילות פוליטית מקומית, להיכנס למים הסוערים של הפוליטיקה המקומית. "הבנתי שזה התפקיד שלי, זו כנראה המשימה, הרגשתי שליחות. משהו שאני נקראת לו, לא שאני רוצה לעשות אותו, אלא שאני צריכה לעשות אותו. לא יכולה להסביר את זה, אבל זו הייתה מין קריאה פנימית".

 לא ניסו להניא אותך? כי זה מרגיש כמו "משימת התאבדות".

"ניסו. התייעצתי עם אנשים שהם מומחים בתחום המוניציפאלי, אנשים שאמרו לי 'אין לך סיכוי', אבל הסיכוי הוא לא מה שעניין אותי. מה שעניין אותי היה לאפשר את האופציה. הדרך וזריעת הזרעים לעתיד לבוא, עניינו אותי".

 שלא לדבר על אגו...

" זהו מקום נטול אגו כי זה לדעת שאני מוותרת על האנונימיות שלי, בלי סיכוי להצליח".

דוד, היום בת 56, מגיעה כאמור למערכת הבחירות בלי כל ניסיון בזירה המקומית, אבל עם משאבים אישיים מרשימים: ד"ר לספרות משווה ומשפטנית בעלת תואר שני, בוגרת קורס מנהלים של משרד החינוך, לשעבר מנהלת שכבות ט'-י"ב בתיכון רמלה־לוד, יו"ר מדור מוסדות מחקר ומורשת במשרד התרבות, חברת דירקטוריון קרן ספיר - פרס ספיר לספרות וחברת המועצה הישראלית לתרבות ואומנות, בנוסף להיותה אמא לשלוש בנות, וביחד עם בן זוגה, איל, מנישואים שניים, שהביא לזוגיות גם את שלושת ילדיו. 

בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותה, מצליחה דוד לבצע מהלכים שמועמדים ותיקים מתקשים בהם: לגייס 700 חתימות של תושבים, לחדור במהירות את נבכי הפוליטיקה המקומית והדרישות שמגיעות איתה, ולהרכיב רשימה ('שוהם מובילה') על טהרת נשים בלבד מכל המגזרים, כל זאת תחת עין ציבורית ביקורתית, בוחנת ולעיתים מלגלגת. "תארי לעצמך איזה כוחות אני הייתי צריכה למצוא בתוכי כדי לעמוד במשימה, שבסופה, ב-31 לאוקטובר יהיה פתק שלי ופתק של הסיעה שלי", דוד מסבירה.

למה רק נשים?

"הצעתי לגברים להצטרף אליי, אבל הם העדיפו שלא. הצלחתי רק עם נשים, וזה מה שהיה צריך להיות כי המהלך שלי היה מהלך של עוצמה נשית".

איך התמודדת עם הביקורת הלעגנית?

"כשאת רוצה לעשות מהלך שהוא פורץ דרך למען רעיון שאת מאמינה בו, אם את סופרת את מה שאומרים האנשים ונותנת מקום לדברים שלהם, אין סיכוי שתצליחי".

בסיום מערכת הבחירות לא הצליחה דוד לעבור את אחוז החסימה. כ־600 תושבים אמנם העניקו לה את קולם, אך זה לא הספיק - מרחק קצר ממנדט אחד שהיה מכניס אותה למועצה.

אני מתארת לעצמי שהתאכזבת מאוד

"לא הייתי הרוסה מזה שלא בחרו בי. בהתחלה מאוד התביישתי. התביישתי לחיות ביישוב שממהר להעביר ביקורת ולצקצק בלשון, רק בגלל שהוא נסחף אחר טייס צעיר, כשהיה לו את הפוטנציאל לבחור באישה שיכולה לעשות הרבה למען הילדים שלו, למען התרבות, למען הנראות והרבה למען האחדות. אחרי הבושה הגיעה גם הגאווה בעצמי, במהלך שעשיתי ובמסר שהעברתי".

גם לתובנות מעניינות הגיעה דוד בתום ההרפתקה הפוליטית והיא משתפת: "תובנה שהגעתי אליה, היא שנשים לא בוחרות באישה, לא בגלל שהן לא מאמינות בה, אלא בגלל שהן לא מאמינות בעצמן. בשליחות שלי הלכתי כנראה יותר מידי מהר. זו הייתה קפיצה גבוהה מדי, אבל זו תובנה ששווה ללמוד אותה ושווה היה לשלם את המחיר של הקושי שהיה לי. כל מה שרציתי הוא להראות לכל אישה את הכוח שקיים בה ולהוות השראה. ההתמודדות היא רק סמלית, היא נועדה לזרוע זרעים.  בני האדם נוטים לראות רק את הדברים שהם נוטעים עם יתד חומרי בשטח, אבל יש גם הרבה יתדות שהן נסתרות, שהן לא נראות".

מה קרה לאחר הבחירות?

"לאחר הבחירות רציתי מאד לקחת חלק בפעילות הציבורית ביישוב ואף זכיתי לתרום כמיטב יכולתי כישוריי וידיעותיי למען תושבי הישוב במשך השנה הראשונה בוועדת התרבות. מי שמינתה אותי הייתה  חברת המועצה דאז, סוזי בר.  פעלתי עד שקיבלתי הודעה שתרומתי אינה נדרשת עוד. בעקבות סגירת הדלת הסופית הזו לא נותרה לי ברירה אלא לחזור לחיי הפרטיים. בבחירות האחרונות שמחתי מאד על מועמדותן של שתי נשים לראשות המועצה ועל זכייתה אישה בתפקיד. אני מעריכה ומעודדת נשים לצאת מאזור הנוחות ולהתמודד על תפקידים בציבוריות הישראלית מתוך אמונה בהנהגה נשית שוויונית, מאפשרת, קשובה, מאחדת ומכילה. למרות שאינני מעורה ומעורבת בעשייה הציבורית בשוהם, אני רוחשת כבוד רב לכל מי שלוקח בה חלק".

מהקורונה למסע אישי

תקופה קצרה אחרי הבחירות המקומיות, כשהאבק הציבורי כבר שקע ודוד חזרה לשגרה, הגיעה הקורונה ובבת אחת שינתה את מסלול חייה.

 "ראיתי איך המערכת מושיבה ילדים בבית וסוגרת אותם, מורים שנאבקים על זכויותיהם - לא על זכויות הילדים ללמוד ולהיות בחברה, ואנחנו רואים את הנזקים עליהם עד היום. הקורונה גרמה נזק גדול מאוד ואמרתי לעצמי שאני לא מוכנה יותר לשרת מערכת שאני לא מסכימה עם הערכים שלה ושבגדה בערכים שלה. מערכת לא לומדת, לא מוכנה להתעמת, מסתכלת על הקטנות ולא על התרומה הגדולה, מערכת שלא מחפשת אנשים שמנסים לעשות שינוי, שרוצים באמת לרצות את השטח ולא את ההנהלה,לא את האדונים".

ואז, לפני ארבע שנים, מחליטה דוד בצעד אמיץ להתפטר מעבודתה במערכת החינוך.

הגידול במוח חזר: "הגוף צעק שהגיע הזמן להקשיב"

כאן המקום לספר על אתגר בריאותי איתו מתמודדת דוד כבר משנת 2005, אז התגלה אצלה גידול על גזע המוח. "הכול התחיל בטינטון באוזן שמאל, סחרחורות ותחושת נימול בפנים בצד שמאל. בדיקת השמיעה מגלה שהשמיעה שלי ירדה לגמרי, ואז MRI הראה גידול של כ־4 ס"מ על גזע המוח. אמרו לי שזה מסכן חיים וחודש אחרי הגילוי כבר הייתי על שולחן הניתוחים, ניתוח בן עשר שעות, מאוד מורכב. הגידול הוסר ברובו,לא כולו, ואז התחלתי בהקרנות. באותה תקופה הייתי מורה בתיכון רמלה לוד וזה בעצם סגר לי את הדרך להמשך ההוראה ופתח לי דרך אחרת, גדולה יותר כמנהלת סל התרבות בעיריית ראשון לציון".

לפני ארבע שנים בדיוק, הגידול הזכיר לדוד ש"הוא קיים", כדבריה, והגוף החזיר אותה לנקודת ההתחלה.

"התחילו סחרחורות, ואז כפל ראייה. הבנתי שהשארית של הגידול גדלה והגוף פשוט הכריח אותי לעצור".

דוד נכנסת לסדרת הקרנות, שהותירה אותה עם נזק קרינתי.

מה היו ההשלכות של הנזק?

"האזור שקיבל הקרנה בתוך הראש נפגע, ובבת אחת נפגע אצלי העצב שמצדיד את העין שמאלה. נוצרה פזילה וגם נוצר לי עיוות בראייה שגרם כפל ראייה".

עכשיו כשאת מדברת איתי, את רואה אותי כפול?

"כן, אני רואה אותך כפול", היא אומרת בשקט ובהשלמה. "אני לא נוהגת עד היום, אני מוגבלת ביכולת שלי להתנייד לבד במרחב. עכשיו אני רואה אותך הרבה יותר טוב, אבל בהתחלה לא יכולתי להתמקד, לראות פנים ולזהות אותם".  

לא היה שלב שבו רצית להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה?

"ברור. היו ימים שלא פתחתי את העיניים, תרתי משמע".

איך אפשר לחיות ככה?

 "תראי, זה נורא, אבל בזכות האופטימיות שבי והאמונה שהכל מדויק, אז יכולתי לקבל מה שקורה, אבל  באופן טבעי נלחמתי, רציתי לנצח את זה".

"הבנתי שהשורש הוא רגשי"

הרופאים הבהירו לדוד שאין ביכולתם להציע פתרון רפואי ממשי, אך לפני שהפנימה את השיעור הפנימי, היא עדיין ניסתה "לנצח" את הבעיה באמצעים חיצוניים ובראשם טיפול בתא לחץ. הניסיון הזה הסתיים ברגרסיה קשה שהחמירה את מצבה של העין.

"הבנתי ששוב נפלתי לאמונה שהייתי צריכה להתרחק ממנה - שמשהו חיצוני יכול לעזור לי. הבנתי שאם לא אפסיק להילחם, הגוף יתקע אותי עוד יותר עמוק. הייתי חייבת לעבור למקום אחר. שאלתי את עצמי את השאלה: 'מה זה בא לסמן לי?' אני הרי אדם רוחני שחי מסימנים ומקשיבה לאינטואיציה. הבנתי שהעין פוזלת פנימה כדי להגיד לי: 'הילה את חייבת למצוא בתוכך עוד צדדים לא מטופלים, עוד מקומות שדורשים התייחסות'. אני הרי כל הזמן מדברת על "אחדות", והעין כאילו אמרה לי 'את צריכה לעשות עוד  עבודת אחדות בתוכך". 

עם הבנה פנימית עמוקה שהריפוי שלה יגיע מתוכה ולא מבחוץ, דוד יוצאת לתור אחר ריפוי במחוזות טבעיים. היא העמיקה וחקרה ברפואה הטבעית והגיעה לתפיסות שאינן מצויות ברפואה הקונבנציונאלית - גישות שחוקרות את השורשים הרגשיים של כל מחלה.

המודל הזה פתח לדוד דלת להבנה חדשה של מצבה ומשם נחשפה גם  ל’רפואה הגרמנית החדשה’.

ספרי לי עליה.

הרפואה הגרמנית החדשה התחילה בשנות השבעים ע"י רופא גרמני שהיה מומחה לסרטן, בשם ד"ר האמר. כשבנו היחיד נהרג בתאונת צייד, הוא חלה מצער בסרטן אשכים. לאחר שהוא החלים, הוא התחיל לשאול את השאלה למה היה לו סרטן ומדוע באשכים. הוא חקר את כל סוגי הסרטן והגיע לסיבה הרגשית מאחורי כל מחלה. הוא אמנם התמקד בסרטן, אבל היום כבר יודעים שכל בעיה יושבת על קונפליקט רגשי. הרפואה הגרמנית שואלת שאלות שהמערכת לא שואלת: למה זה קרה לי?"

דוד ידעה שיש בה את היכולת לטפל בעצמה, היא נפגשה עם מטפלת, רופאה מומחית לטיפול בגישת הרפואה הגרמנית החדשה. "היא חיזקה ואישרה אצלי את מה שידעתי, שאני צריכה לטפל בעצמי ולעשות עבודה עצמית.

"התחלתי לדבר עם העיניים. הבנתי שלכל עין יש סיפור אחר. כל עין היא 'הילה' בגיל אחר, בשלב אחר, עם תובנות אחרות. יש גם צד חזק, אבל העין הזו דווקא באה לשקף לי את הצד החלש שבי. אני דיכאתי את החלשה שבתוכי כי הרי אי אפשר להיות אישה חלשה או ילדה בכיינית. אנחנו חיים בעולם שבו את צריכה להיות עצמאית וחזקה, ומילדות אני קיבלתי את ההבנה הזו שהעולם שייך לחזקים ולכן דיכאתי בתוכי את הצד החלש. העין באה לסמן לי שאני חייבת לחקור פנימה, לעשות שלום ולקבל את החלשה שבתוכי."

איך ניגשים לעבודה פנימית?

"קודם כל צריך מודעות עצמית ופתיחות לכך שהכל נובע מסיבה רגשית. זה לא שאני אומרת שהרפואה  הקונבנציונאלית לא נכונה, היא מטפלת בסימפטומים, היא לא מטפלת מהשורש, אבל כשמבינים את זה, אפשר לרפא במובן שהמחלה גם לא תחזור. אני הבנתי שהקונפליקט שלי הוא על ירידה בערך העצמי. כל החיים רציתי שיראו אותי, שיכירו בערך שלי, אבל אני היא זו שצריכה להכיר בכך. ואז צריכה לבוא גם מוכנות לעבודה רגשית, לא משנה אם זה עם מרפא הוליסטי או פסיכולוג".

הספר

דוד מדברת היום בשפה של מי שעברה מסע פנימי ארוך. ההבנה העמוקה שהתגבשה אצלה על חשיבות תהליך הריפוי העצמי והתשוקה לחלוק את הידע הרב עם מי שמבקש לצאת ממעגל השליטה וההישרדות, להתנתק מהתניות ואמונות מגבילות ולהתחבר לעוצמה הפנימית, הושיבה אותה לכתוב ספר שיצא לאור השנה - "מתעוררת לאמת - מדריך לעולם משתנה". בספר, משתפת דוד בכנות מעוררת השראה במסע שעברה: ממרוץ בלתי נגמר אחר תארים, תפקידים והישגים, אל חיבור לעצמה, לשקט פנימי, לחופש ולאהבה ללא תנאי.

ספרי על הספר.

"כתבתי את הספר במשך שלוש שנים, בדיוק מאז שהתחלתי את סבב ההקרנות השני. כתבתי בו את כל הידע שלי, הרוחני והמעשי.

הספר יצא לאור באופן ניסי. שבועיים לפני 'שבוע הספר' פתאום עלה לי רעיון בראש: למה שלא אציג בדוכן של שבוע הספר העצמאי?'. ביררתי, ונאמר לי שזה אפשרי, אבל הספר עוד לא עבר עימוד, לא עבר הגהה וגם לא כריכה. לי היה ויז'ואל בראש: אני נוסעת ליריד הספר, עוצרת בבית דפוס, אוספת את הספרים, מעמיסה ונוסעת ליריד הספר. וכך היה בדיוק.

גם כשהספר הגיע לבית הדפוס, פעמיים התרחשה תקלה במכונות. אמרו לי : "הילה, אין סיכוי שהוא יהיה מוכן" ואני הייתי עם האמונה שלי – שרק עם אמונה אנחנו מייצרים מציאות".

הספר נמכר ברובו דרך הרשתות בלבד.

" נכון. פרסמתי רק ברשתות, לא עשיתי שום דבר ממומן. התקשרו אליי נשים מכל רחבי הארץ שביקשו לרכוש את הספר, הגיעו גם לדוכן שלי בשבוע הספר. אני מקבלת תגובות שמחזקות אותי  על כך שהספר משפיע ומחלחל. החלום שלי הוא שהספר יתורגם לכל השפות ושאגיע לכל העולם להרצות. אני כבר כמה שנים רואה את זה בעיני רוחי ואני יודעת שזה יקרה בזמן ובמקום הנכון והמדויק".

אושיית רשת

דוד לא נעלמה מהמרחב הציבורי, להפך. היא פעילה מאוד ברשתות החברתיות, באינסטגרם ובטיקטוק, שם היא מנהלת שני חשבונות נפרדים: אחד "כייפי" יותר, שבו היא משתפת תכנים על צרכנות יד שנייה, זוגיות וחיי היום־יום; ובחשבון השני היא מפרסמת תכנים מהותיים יותר ומסרים אישיים. בשניהם יחד היא צברה קהל מרשים של כ־17 אלף עוקבים. "זה מדהים אותי כל פעם מחדש. אני נהנית מזה. אני נמצאת בשליחות שלי, אני יכולה להיות בבית ולעשות סרטון ולהגיע ללבבות".

את לא חוששת מהחשיפה האישית?

"לא, כי אני מרגישה שאין לי מה להסתיר. זה טבעי לי, חשובה לי הכנות והאותנטיות. שמעתי רבות את המשפט: "הילה, את יותר מדי כנה", כאילו זה דבר רע. היום אני אומרת: מסלילים אותנו להיות כמו כולם ומונעים מאיתנו להיות מי שאנחנו. אם אני כנה ומספרת על הקשיים וההתמודדויות שלי, ודרך זה אנשים מתחברים ומקבלים כוח להיות כנים בחיים שלהם - אז עשיתי משהו טוב, אז אני בתוך השליחות שלי."

על רקע השיחה הקולחת בינינו על תודעה, מסרים ועבודה פנימית, ביקשתי מדוד לפרש את המציאות החברתית הקשה בישראל בשנים האחרונות -את השסעים, האלימות ואת תחושת חוסר הוודאות.

"אלו מבחנים שבאים לברור את האנושות, לסנן. מבחנים של מעבר עידן. אנחנו עוזבים את העידן הישן שבו סמכנו על אחרים וסמכנו על סמכויות, על מוסדות, על מנהיגים, על ראשי קהילות, לעידן שבו אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו ועל כוחותינו לברוא מחדש לבד. יש לנו עבודה לעשות".

החיים היום: "אני לא מרצה אף אחד"

מה את עושה בימים אלו?

" היום אני מתמקדת בלרפא את עצמי. דרך הריפוי העצמי, אני מרפאה גם את הבחוץ. אני מבינה טוב מאוד את היכולת שלנו להשפיע על העולם ולא להיות מושפעים ממנו".

זה לא קצת מגלומני מצידך לחשוב כך?

"בטח. זה יומרני, אבל זה מתגמל ותחושת הסיפוק הפנימית היא רבה. אבל מה הכוונה ב"מגלומני"? אם כל בני אדם יוותרו על התארים, התחרות ועל ההשוואות ויבחרו באהבה ולא בשנאה - זה הרי ההיפך ממגלומניה".

איך נראים החיים שלך היום?

"אני חיה היום חיים מאוד צנועים. אני קונה רק יד שנייה. ויתרתי על כל "הבחוץ "ואני הרבה מאוד בבית. מי שהכיר אותי מהעבר, יודע שאם הייתי עשר דקות במשך היום בבית, זה היה הרבה. היום אני לא מרצה אף אחד, אני לא חיה את החלומות של אף אחד אחר, לא מנסה להשתבץ לתוך תבניות ולא משחקת את המשחק של כולם. אני נמצאת במקום נקי עם עצמי, חיה בשלום עם עצמי. אני מכירה את הצדדים שבתוכי, לא מדחיקה יותר את החלשה, היא קיימת פה וכל הזמן מזכירה לי שאני לא מסוגלת לנהוג, שאני לא מסוגלת לעלות על האוורסט. אני כבר לא עושה את כל תצוגות הראווה שהייתי עושה בעבר. אני פשוט חיה את האמת של, ועושה עבודה שהיא עבודה פנימית."

השלימי את המשפט: הילה דוד היא...

"מורת דרך. אני לא רוצה להיות גורו של אף אחד ,אני רוצה ללמד את כולם להיות הגורו של החיים שלהם. זה הטופ של השאיפות שלי.שכל אחד יבין שהוא לא צריך מאסטר, הוא המאסטר. הוא צריך פשוט לשייף, לנקות, להזיז, לשנות.

שוהם - הגיע הזמן לקפיצת גדילה

לקראת סוף הראיון ביקשתי לחזור ולדבר עם דוד על שוהם, דווקא מתוך ההבנה שהמסע האישי שהיא מתארת, מסע של צמיחה והתפתחות, נוגע גם בשאלה רחבה יותר: האם יישוב כמו שוהם מסוגל לעבור צמיחה דומה, ולהתפתח כפי שאדם מתפתח?

"אני מרגישה ששוהם צריכה לצאת מהשמרנות שלה. צר לי למשל שעסקים סגורים פה בשבת. נפתחות יוזמות מדהימות בגן החבל ואחר כך הן נעלמות. אנחנו עיר שמתעקשת להישאר מועצה ונכנעים לכך ואני לא מבינה למה. זה נקרא להיאחז בישן, בעבר. מקום צריך לצמוח ולהתפתח ולהיות מה שהוא יכול להיות בפוטנציאל שלו. דיברתי כאן על לעלות ל"רמה הבאה", מיצינו את היותנו כפר קטן. אנשים פוחדים מ"אובדן הקהילתיות", אבל היא יכולה להתקיים בתוך שכונות. אני רואה את שוהם כמקום שמתאים את עצמו לכל הצרכים, לא מקום הומוגני שכולם צריכים להיות כמו כולם.  שוהם צריכה לגלות אומץ - להיות יישוב שנותן מענה לכלל התושבים כולם, כל אחד לפי הצרכים שלו, ילדים, מבוגרים, קשישים, ציבור דתי, חרדי ,חילוני, בלי שקהילה אחת תהיה יותר חשובה. אם ילדים רוצים לצאת ולבלות ביום שבת או ביום שישי, צריכה להיות להם האפשרות להישאר ביישוב הזה. למה צריך להוציא אותם החוצה? אלו דברים שכבר ידעתי במהלך הבחירות, אבל הבנתי שזה מוקדם מידי ואף אחד לא מעוניין לדבר על כך".