"אני לא רק קורבן, אני גם גיבורה"
גילי יוסקוביץ, אשת עסקים בתחום האופנה, ניצולת ה'נובה' במונולוג אישי, לציון שנתיים לאירועי השבעה באוקטובר
פורסם בתאריך:
שמי גילי יוסקוביץ, בת 42, אמא לעמית הלומד בתיכון שוהם ולאיתי שלומד בחטיבת הביניים. למרות שכבר איני גרה כאן, שוהם היא חלק ממני. אני שורדת הנובה.
בשבעה באוקטובר איבדתי את חברתי האהובה, רומי אליהו ברנט ז”ל. רומי נרצחה לידי. הייתי איתה עד נשימתה האחרונה. אני יצאתי משם בחיים, בניסי ניסים, אחרי שעות של פחד, זוועות ואימה שאין להן מילים.
מאז אותו הבוקר, אני חיה בין שני קצוות: בין החיים והמוות, בין האובדן והכרת התודה, בין השבר והתקווה.
רומי ואני הכרנו לפני יותר מעשור, בקמפינג של יוצאים בשאלה. שתינו הגענו ממשפחות חרדיות, והחיבור היה מיידי. מצאתי בה חברה נדירה, אחת שאפשר לספר לה הכל. רומי הייתה נשמה חופשית, אמא צעירה, מצחיקה, אמיצה, אחת כזאת שאוהבים מהלב. היא הייתה החברה שאפשר תמיד להתקשר אליה והיא תענה, היינו מדברות שעות, לפעמים סתם מניחות שיחת וידאו וכל אחת עושה את שלה. אהבנו לעשות שטויות ביחד, לצאת למסיבות, להתלבש ולעשות סטיילינג מגניב לעצמנו. היה לה טעם ייחודי בבגדים והיא הייתה מוצאת כל מיני מציאות. חלקנו ארון משותף, פשוט ככה, היינו מעבירות בגדים אחת לשנייה. עד היום חצי ארון שלי, הוא שלה.
רומי פתחה חנות תבלינים מצליחה ב”איירפורט סיטי”, ואני עסקתי בתחום באופנה. בתחילת 2023 החלטנו להגשים חלום משותף: מותג בגדי פסטיבלים צבעוניים, מושקעים, במחירים נגישים. לרומי היה חשוב הנושא של דימוי גוף והיא התעקשה והקפידה שהמידות והקולקציה יתאימו לכל מבנה גוף. התרגשנו כמו ילדות קטנות. פתחנו חנות בתל אביב בתחילת ספטמבר 2023, ומיד חיפשנו מסיבות שבהן נוכל להקים דוכן ולהפיץ את הבשורה. ככה הגענו לנובה.
ה־7 באוקטובר - הזיכרון שלא מרפה
בשש וחצי בבוקר, התלבטנו אם להישאר ולארוז את הציוד או לנסוע. החלטנו להישאר במתחם המסיבה, לא לעמוד בפקק של החניון, אלא בינתיים לארוז. בשבע בבוקר, כשהפקק החמיר, והתחילו להגיע שמועות על אירוע של חדירת מחבלים באזור, ההחלטה שנראתה לנו הנכונה היא לחכות להוראות אנשי הביטחון. בשמונה בבוקר, כבר היה מאוחר מדי. נלכדנו בתוך המתחם, ללא יכולת לעזוב. חבורות של מחבלים, כל פעם מכיוונים אחרים, הגיעו על אופנועים ורכבים, חמושים בנשק ובארטילריה ולא השאירו לנו שום סיכוי, ברחנו ממחבלים מצד אחד ונתקלנו במחבלים לאיפה שברחנו.
הומור שחור של שורדי הטבח: 'מה שיחקת בשביעי לאוקטובר, תופסת או מחבואים'? התחבאנו. לרוץ לא היה הגיוני, איגפו אותנו מכל מקום. רומי הסתתרה לידי. אותי הם לא ראו, אותה כן. הם ירו בה. אני הייתי ספונה בתוך שיח קוצני כל כך קטן, צמודה לרגליהם של המחבלים, לא נושמת, מנסה לעצור את הרעד, שומעת את נשימותיה האחרונות של רומי ולא יכולה להניד עפעף. השעות הבאות היו ארוכות כמו נצח. שכבתי שם, לבד, מנותקת מהעולם, חסרת אונים. במשך כל הזמן הזה בן זוגי היקר, בועז, היה בדרכו אלי מחופשה משפחתית בצפון. הוא הגיע רכוב על אופנוע, מחפש בין הקרבות והגופות, נוסע על כביש הדמים הלוך ושוב, תוך סיכון עצמי גדול. אותי הוא מצא בסוף. עבור רומי זה כבר היה הסוף.
החיים אחרי הנובה
בבוקר שלמחרת, ה־8 באוקטובר, פתחתי את היום בטיפול EMDR. למדתי בעבר פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, והבנתי שאם לא אטפל בזה מייד, אקרוס. עברתי תהליך עמוק שבו שיניתי את הנרטיב שלי. הבנתי שאני לא רק קורבן, לא רק חסרת אונים, אלא גם אני גיבורה. פעלתי באופן נחוש, הצלחתי להינצל, וחזרתי לילדיי. אני לא אשמה במה שקרה.
אודי כגן פירסם השבוע פוסט ויראלי בו הוא מדבר על הבושה, האשמה, עד כמה היא מתעתעת ונמצאת שם. אני מוצאת אותה בלב כולנו, לא רק בקרב נפגעי פוסט טראומה. אנחנו, כאומה, חיים עם אשמה נוראית ואף בושה על מה שקרה ועל מה שקורה, ועד שהחטופים לא ישתחררו כולם, אנחנו גם לא ניפטר ממנה.
מאז אותו היום, מלוות אותי שתי מילים: 'חמלה' ו'לאט־לאט'. לאט לאט למדתי לנשום מחדש, להרים את הראש, לדבר על מה שהיה, גם אם לא על הכל. לקבל שקרה מה שקרה ולא אני מנהלת את העולם.
רומי תישאר לנצח בת 38. יש לה ארבעה ילדים כאלה מדהימים. בכל פעם שאני מביטה בעיניהם, הלב שלי נשבר לרסיסים. אין נחמה. אין מילים, יש רק געגוע אינסופי. הכאב הזה תמיד יהיה איתי, אבל למדתי להסתכל עליו באומץ. הזיכרון שלה חי בי, ומוביל אותי הרבה.
במהלך השנתיים האחרונות גיליתי שאני להחזיק בתוכי שני עולמות. אני גם בוכה וגם צוחקת, גם כואבת וגם מודה. אני חיה עם העצב, אבל גם עם שמחה גדולה על כך שניצלתי ועל מה שבניתי ועל החיים שאותם אני כל כך אוהבת. כמו שרומי אהבה.
רק חמלה
לתת חמלה לעצמי קודם כל. ואם יש לך חמלה לעצמך, יש לך גם חמלה לאחרים, וזה, מבחינתי, המסר הכי חשוב שלי היום. אני לא יודעת לנהל מלחמות, ואני לא מבינה בפוליטיקה, אבל אני יודעת דבר אחד: עלינו לגלות ולהעניק חמלה. חמלה לעצמנו, חמלה לחטופים ולמשפחותיהם, חמלה לילדים של רומי, אפילו חמלה לילדים רעבים בעזה. אנחנו מתמודדים מול אנשים שהחמלה זרה להם. אני מאמינה שדווקא אם נלמד לתת חמלה לעצמנו, נוכל לנצח אותם.
הסיפור שלי הוא סיפור של כאב עצום, של אובדן שאין לו מרפא, אבל הוא גם סיפור על כוח, על הצלה, על אהבה, ועל תקווה. אני לא יודעת למה אני ניצלתי ורומי לא. אני רק יודעת שבחרתי להמשיך לחיות בשביל הילדים שלי, בשביל עצמי, ועכשיו גם בשביל רומי.
לאחרונה התחלתי להחיות את המותג שפתחנו, ובמסיבת הנובה האחרונה בפארק הירקון, פתחנו ילדיה של רומי ואני את הדוכן מחדש.
לו רומי הייתה בחיים היום היא הייתה חוגגת 40 ממש עכשיו. עצוב לי שהיא לא זכתה להגיע ליום הזה. כשאני מברכת חברה "שתזכי לשנה הבאה", אני כל כך מתכוונת לזה.
רומי לא זכתה, אני זכיתי.
והלוואי ונזכה כולנו לעוד שנים רבות וטובות ושתהיה לנו כבר סוף סוף שנה טובה עם תוספת של חמלה מעל, ועם החטופים שלנו שיחזרו במהרה. האשמה והבושה לא יעלמו, עד שהם יחזרו.
בשורות טובות.
תגובות
