בארץ הוודו - מסע נשי לאפריקה האחרת
19 נשים, רובן תושבות שוהם, יצאו בחודש שעבר למסע תגליות מרתק, בן שבועיים, אל עומק היבשת השחורה, בשתי ממלכות אפריקאיות עתיקות ומסתוריות // דפנה רענן כהן
פורסם בתאריך:
"פעם חלמתי והנה אני באפריקה, עורך ציד על פילים פראים, אריות, קרנפים ותוכיים. הקיצותי וליבי דפק בחוזקה: הלא יכול אני לנסוע לשם ממש! ..מדוע לא אסע לשם באמת?"
(נחום גוטמן, "בארץ לובנגולו מלך זולו")
הטיול, במסורת טיולי הנשים שמובילה מו"לית עיתון 'אבן שוהם', נירה נחום, איחד נשים מכל הגילים והרקעים, ללא ועדות קבלה או סינון מוקדם, למסע של גילוי עצמי בארצות שהזמן בהן כמעט עצר מלכת. בין סמטאות השווקים הססגוניים, טקסי הוודו העתיקים והמפגשים עם נשים מקומיות חזקות, נרקם סיפור עוצמתי שחרט בלב כל אחת מהמשתתפות זיכרונות של צבעים, קולות, ריחות ורגשות שילוו אותן עוד שנים רבות
טוגו ובנין - ממלכות עתיקות במערב אפריקה
אפריקה הייתה תמיד בגדר יעד אקזוטי. יבשת שמיד מעלה לדמיון סוואנות רחבות ידיים, עדריי בעלי חיים ומסעות ספארי. בפועל, היא גם הרבה יותר מזה, היא יבשת מלאה בהפתעות, וכששמענו על טיול מתהווה על טהרת הנשים לשתי ארצות אפריקאיות שאינן על מפת התיירות, ושמעטים מגיעים אליהן, מקום שבו כל מראות הסרטים של 'נשיונל גאוגרפיק' קמים לתחייה- היה ברור שאני חייבת לנסוע.
אז שתי הארצות, שרבים אפילו לא שמעו את שמן, טוגו ובנין, היו היעד שלנו. שתי ארצות שמעולם לא היו בשום "באקט ליסט"- רשימת יעדים נחשקת ופתאום קפצו להן לראש הרשימה. בדיעבד, ההחלטה הכי טובה שיכולנו לקבל לאור החוויה הבלתי נתפסת שמצאנו במקומות שאפילו לא ידענו שקיימים.
טוגו ובנין, שתיהן ממלכות אפריקאיות קדומות, השוכנות במערב אפריקה, על חופי מפרץ גינאה. ארצות המשמרות באופן מדהים את התרבות והפולקלור של ימים עברו, מקומות בהם הזמן כמעט עצר מלכת. ההיסטוריה המקומית ידועה רק במעט, אין הרבה שרידים ארכיאולוגיים שיספרו על העבר, כך שהמידע מועט ובעיקרו מתייחס למאות האחרונות, עת החלו להגיע לשם חוקרים וסוחרים מארצות שונות בחיפוש אחרי העושר שיש ליבשת הלא מוכרת דאז. בהגיעם, הם גילו שבטים שהתאחדו לממלכות, שליטים- מלכים שהתפרסו על שטחי היבשת, חצרות מלכות קדומות עם צבאות לוחמים. היסטוריה עשירה ולא מוכרת שהדים ממנה מצויים עד היום ביעד שלנו, לב אפריקה המשמר את העבר עד היום.
אז איפה זה טוגו ובנין? שתי המדינות השוכנות זו לצד זו גובלות בגאנה ממערב, ניגריה ממזרח ובורקינה פאסו מצפון. הן יושבות על שפת האוקיאנוס האטלנטי, מה שהפך אותן גם למרכז קולוניאליסטי בעבר שהיה בסיס גם לימים אפלים של סחר העבדים לכל רחבי העולם.
ארצות אלו הינן מבחינות רבות בגדר הלב הפועם של אפריקה ותרבותה. הן ערש תרבות הוודו שרובנו מכירים מסרטים הוליוודיים כבובות שבהן ננעצות מחטים, מאגיה שחורה וכשפים אפלים. במסענו נלמד כי המציאות שונה בהרבה, ומדובר בתרבות שלמה ובעלת משמעות רוחנית, חברתית, דתית עמוקה ואמונה בכוחות המנהלים את העולם, ואם נכנסים לזה מגלים עד כמה בבסיסן יש משותף רב כל כך לכל הדתות בעולם.
אז יצאנו לדרך, 19 נשים, מלאות סקרנות והתרגשות לגלות את העולם האחר. משוהם: נירה נחום, אורנה הררי שוורץ, דלית שרון, אפרת קרבצינסקי, שושנה שוסטרי, נבט סוירי שוורץ, עדי ברטשניידר, איילת ברג, אורית בית הלחמי , שימחה כליף שובל , ומרחבי הארץ: מרים עובד, יונה בדש, מיכל לצטר, חוה לינדן, דפנה לינדן, רוחלה סקלר, חיה פרי ליברמן ועירית אלקולומברה.
ההגעה היא בטיסה דרך אתיופיה, שם עצרנו לחנית ביניים, ומשם התחלנו את המסע בלומה, בירת טוגו.
את הקבוצה הדריכה חנה גרינשטיין מטיולי 'באטרפליי', האדם הכי נכון להוביל טיול כזה. חנה מאוהבת באפריקה, אהבה גדולה, עצומה ומדבקת, ומטרתה היא לגרום לכל מי שנוסע איתה להתאהב גם. והיא מצליחה- בגדול.
לצידה, גם המדריך המקומי- קופי, מדריך המלא ידע ורצון להנחילו שמנסה לאורך כל הטיול להשתלט על חבורת נשים רעשניות, להציג בפניהן את העושר המקומי והתרבות. יחד איתו קואקו, הנהג, מחייך תמידית, ומצליח להעביר את האוטובוס בדרכים לא דרכים, בכבישים מאתגרים ובשבילי עפר כשצריך. יחד, השלושה, מכניסים אותנו לתוך עומק היבשת, למסע של גילוי קסום.
כבר מרגע הנחיתה ההכרה חודרת: יש כאן עולם אחר. מדובר בטיול אתגרי: חם ולח, המון אבק,רמת התברואה ירודה ויש להישמר מיתושי המלריה, הכבישים לא משהו, שרותי התיירות מחייבים תיאום ציפיות- להבין שתנאי הלינה והאוכל עשויים לאתגר. ויחד עם זה ברור שהחוויה בכללותה תפצה על חלקים אלו. מסביב הפער והניגוד בין העוני הגדול לצבעוניות המתפרצת של הבגדים, בין חיי היומיום הלא פשוטים של התושבים לשמחת החיים והקצב המתפרץ של התופים, של הריקוד שנראה כאילו נולדים כאן איתו.
כל יום של טיול זימן לנו הפתעה חדשה, כל פעם חשבנו שזהו השיא- רק כדי לגלות שלמחרת נכבש שיא חדש.
אז מה היה לנו שם?
מימין לשמאל: קופי המדריך, נירה נחום והנהג קואקו
בשוק הוודו - קמע לכל משאלה
בבירה לומה התחלנו את המסע עם היכרות משמעות תרבות הוודו. שם בבירה מצוי שוק הוודו (פאטיש) הגדול בעולם. מדובר באזור שבתוכו חדרונים של מרפאים שאמנים, שכל אחד מתמחה בבעיה אחרת, מרכז של רפואה, פסיכולוגיה, ייעוץ ושרותי דת, הכל תחת קורת גג אחת. האנשים הנזקקים לסיוע מגיעים אליהם ושם נערכים הטקסים הייחודיים.
מסביב לרחבה עשרות דוכנים לממכר עזרים לביצוע הטקסים, לרפואה ולקמעות. כאן ניתן למצוא כל מה שניתן לדמיין ומעבר לו:ראשי קופים, עורות תנינים, זנבות של נמרים.. הכל מכל כל, מיובש וממתין לקונה שיביא את הנדרש לשאמן כדי להשיג את שהוא מבקש: זוגיות ופריון, פרנסה, נסיעה בטוחה, רפואה לגוף ולנפש. לא תמיד קל לראות את המוצגים ולהבין שזהו בית המרקחת שזמין כאן לאנשים. אצלנו התרופות הן גלולות סטריליות, כאן זה לא מסונתז ומפולטר- זה הדבר עצמו. זכינו גם למפגש עם אחד הכוהנים שבמתחם שהציע קמעות לזו שמחפשת זוגיות, בריאות לזו המתמודדת עם קושי גופני, ונסיעה בטוחה בטיול זה והבטחה שכולנו נגיע הביתה בשלום לכולנו. אפשר להאמין או שלא- בסופו של דבר קיבלנו את הברכה ממנו- ולראיה שבנו בשלום.
טקסים, ריקודים וסביבונים בכפרים הנידחים
בימים הבאים נמצא עצמינו ממשיכים מלומה צפונה, וככל שהצפנו חדרנו יותר ויותר לעומק אל טריטוריות פחות מתוירות. הוזמנו למספר כפרים לחזות בטקסים מסורתיים, שם המקומיים לבושים באזור חלציים מקש, מבצעים ריקודים פולחניים ומקריבים קרבנות של חיות, כשברקע כל הכפר שר ומנגן בתופים עד למצבים אקסטאטיים. לא מדובר בטקסים תיירותיים- אלו שכאן הם האותנטיים, שגם אם נערכו לכבודנו הם מציגים את הפרקטיקה הנהוגה כאן. לכל כפר שהגענו חיכו לנו כל התושבים, נרגשים לראות את חבורת הנשים לבנות העור שהגיעו. בלי מילים, דרך המוסיקה והריקוד, מצאנו את עצמנו מצטרפות, מנסות לעמוד בקצב נענועי האגן והטוורקינג של המקומיות. משימה מורכבת, כאן כבר מילדות גדלים לתוך הריקוד כדרך ביטוי, והריקוד הוא חלק בלתי נפרד מתפיסה דתית כמעט.
בכפרים שונים מאפייני הלבוש של הטקסים משתנים. תלבושות צבעוניות שכל אחת מסמלת ישות קוסמית אלוהית, רוחות של מתים וכוחות טבע המהווים חלק מחיי המקומיים. כוחות אלו הם מקור לפחד, אפשרות להינזק מהם ושיש לכבדן ולהפיס את רוחן שלא יכעסו ויביאו אסון על הכפר. לצד זאת, הם גם מקור לתקווה ביכולת שלהן להביא הצלחה ובטחון לבני הכפר, להוות דמות מגינה ושומרת.
בכל כפר התקבלנו בשמחה, עדת ילדים צוהלת מקיפה אותנו מיד, מלאת התלהבות מהמבקרים הלא צפויים. מראש ידענו והתכוננו עם מתנות לחלוקה- בגדים ומשחקים, מדבקות ובלונים, סוכריות. כל דבר ולו הקטן משמח את הילדים המתרגשים. כיון שהטיול התקיים בימי החנוכה הבאנו גם סביבונים. כמה מוזר ומרגש לראות אותם לומדים לסובב, והנס שהיה לנו כאן הופך להיות גם סוג של שמחה גם שם. פה הכל בדלות בלתי נתפסת. אצלנו חברת השפע, לכל ילד יותר בגדים, צעצועים משחקים ממה שהוא יכול להכיל. פה כל בלון הוא אושר גדול, הממלא את ליבנו בשמחה על האפשרות לתת, ובעצב על הפערים הלא נתפסים.
הטיול גם הביא לחיבור רגשי בין הבנות, המון שעות של נסיעה עם מוסיקה וצחוקים, וגם שיחות נפש ופתיחות שנוצרת בלי עכבות כשתוך זמן קצר התחושה היא שהכרנו זו את זו כבר שנים רבות. מסוג הקשרים הייחודיים והעוצמתיים שנוצרים באחוות נשים שהיא כח גדול. כך חגגנו בריקודים עם המקומיים לאורך הימים, וכל ערב בהדלקת נרות חנוכה, כולל הכנת ספינג' משובח כהלכתו במטבח המקומי ( מראש הבאנו איתנו קמח כל הדרך מישראל) ולאיזון עדתי וגם ערב של לטקס- לביבות נהדרות שאפשרו להרגיש את החג גם במרחקים.
המסע לקח אותנו אל כפרים נידחים, בהם שיטות בניה עתיקות: לבנים שהם יוצרים בעצמם מבוץ וקש, ממש כמו בימי קדם. מלבנים אלו הם בונים בתים, בקתות דלות עם גג מקש ( והמודרניים שבהם – פח גלי). בכפרים אלו אין מים זורמים או ביוב, וממש כמו בימי קדם, בני הכפר מגיעים פעמיים ביום, בבוקר ובערב אל הבאר המקומית, לשאוב מים, למלא מכלים גדולים שמונחים אחר כבוד על הראש, ומובלים הביתה לשימוש שוטף. בכלל, הראשים כאן מצליחים, כך מסתבר, לשאת משאות במשקלים וגדלים שלא יאמנו. בני המקום הולכים זקופי גוו, בנחת, כשכמות המטען על הראש בלתי נתפסת. ליד הבאר אנו עוצרים להביט, וכשהילדים מקיפים אותנו גם כאן אנחנו מלמדות אותם שיר ישן - "אל המעיין" שהם נלהבים לשיר איתנו ומגלים כשרון יוצא דופן לקלוט את השפה והמנגינה.
לכל שבט שאנו מבקרים טקסים שונים. הקרבת קרבנות אחרת, חלק משלב גם שימוש באש- כשהאמיצים עולים יחפים על המדורה, אחרים מעבירים סכין חדה על גופם, הכל כדי להוכיח אומץ ויכולת, מבחני גבורה לאמיצים. הכל נצבע בצבעוניות המדהימה שכאן, בקצב השירה וקולות התוף הממלא את האוויר במקצבים שלא ניתן להישאר אדישים אליהם. באחד הכפרים גם חבורה מקומית המבצעת ריקודים לולייניים על כלונסאות של ארבעה עד חמישה מטר. כך הם מהלכים על הקיסמים הללו, רוקדים, מתהפכים, לא מתחשבים בשום חוק פיזיקלי של גרביטציה.
מצאנו עצמנו מבקרות גם במקדש הפיתונים, מקום שבו הנחש הוא מקודש, והאמיצות נכנסו לחדר שנראה ממש כמו זה מסרטי אינדיאנה ג'ונס: מאות נחשים בערימה ענקית, בכל מקום על הרצפה, ומי שרוצה- גם יכולה להרים ולהניח על הצוואר.
מפגש מלכותי - פנים אל פנים עם המלכה
בהמשך הטיול נכונה לנו הפתעה גדולה, כזו שאפילו הפתיעה את המארגנים של הטיול: מסתבר שהמלכה המקומית, צאצאית ישירה של המלך גללה, אחד משושלות המלוכה הקדומה של ממלכת דהומיי ( באנין של היום) נאותה לפגוש אותנו. כך הגענו לארמון, ערכנו טקס קבלת פנים וטהרה, וזכינו להיפגש עם המלכה פנים אל פנים. בהדרת מלכות היא יושבת על כס המלכות שלה, למרגלותיה בנותיה, לצידה- שומרות, אמזונות. כאן הנשים לאורך ההיסטוריה זכו למעמד של כבוד בהיותן גם ידועות ביכולות הלוחמה האמיצה שלהם. צבא שלם של נשים לוחמות היה כאן בעבר, שהיו ידועות באומץ המופלג שלהן, עד היום הגאווה המקומית על פרק זה בהיסטוריה נוכח כאן ומטופח מאוד. נראה כי הצורך להיאחז בזיכרון היסטורי של גאווה וכוח ושליטה מבוקש מאוד, לא מעט כתמה שתרפא את היבשת הפצועה משנים של עוני, ניצול, ומהטראומה הקולקטיבית שעדיין נוכחת כאן של סיפור העבדות.
מסורת של כוח נשי
בכלל ענין הנשים תפס בטיול זה מקום מרכזי: טיול של נשים, שאפשר לנו גם לבעיר את נשות אפריקה. פגשנו כאן נשים חזקות. מהרבה בחינות, כאן המין היפה הוא לגמרי המין החזק. שמענו את סיפורן של נשות "המאמא בנץ" נשים מקומיות שעושות חיל בעסקים, מצליחות להגיע להישגים כלכליים שמאפשרות להן לרכוש מכוניות יוקרה, ומכאן שמן, על שם מכוניות המרצדס בנץ שהן רוכשות כסמל לסטטוס ולציון ההצלחה הכלכלית שלהן. פגשנו גם נשים מקומיות שפתחו עסקי אוכל, מסעדות המשלבות בישול מקומי עם צרפתי עילי, דואגות להפיץ את הייחודיות של הקולינריה המקומית ולהפוך אותן למקור לגאווה.
בנתיב העבדות - מסע אל הזיכרון הכואב
וכחלק הכרחי ולא קל של המסע- עשינו את "מסלול העבדות" מסע אל המצודות הקולוניאליסטיות שאליהם הובאו מאות, אלפים, מספרים בלתי נתפסים של אפריקאים שנמכרו לעבדות. מידת האכזריות שספגו אומללים אלו היא בלתי נתפסת. תנאים לא אנושיים כשהאדם נתפס כבעל חיים, סחורה עוברת לסוחר. אומות רבות היו שותפות במסחר הנורא: צרפתים וגרמנים, דנים והולנדים, אנגלים וצרפתים ועוד. כולם ראו באפריקה מקור לניצול ובזיזה של כל מה שבה, קנו בני אדם והובילו אותם בדרך שבה פסענו, עד לחופי האוקיאנוס. שם חיכו לאומללים, גברים ונשים, ילדים ופעוטות ספינות שבתנאים בלתי נתפסים הפליגו אתם לעולמות החדשים, כשרבים מהם מתים במסע הנורא. שם על שפת הים, התייחדנו עם פסל השער הסמלי שבצדו האחד, עם הפנים לים, דמויות האומללים האזוקים בדרכם לחיים העבדות, ובצד השני נשמות השבים: דמויות המסמלות את האמונה כי כל מי שנלקח שב למולדתו ברוח, ממשיך להתקיים ולהנכיח את הטרגדיה הלא נתפסת למי שעדיין כאן.
וברוח הימים הקשים והמורכבים שעוברים על כולנו- לא יכולנו להתנתק כל אורך המסע ממחשבות על המורכבות שבה כולנו מצויים בה. כך כשבארץ אזעקות באישון ליל הכניסו את כולם בישראל לממ"דים, האפליקציה שלא כובתה צלצלה גם שם באפריקה, להזכיר ולחבר אותנו למה שמתרחש אצל אהובינו בארץ. לקחנו איתנו גם את זיכרון החטופים והאומה המצפה לשובם. כך קיימנו טקסי וודו בתפילה לשלומם ולשובם במהרה ובשלום. טקס מרגש ומלא דמעות. בביקור אצל המלכה גם סיפרנו לה על האנשים שנלקחו ואנו מייחלים לשובם. היא התרגשה מהסיפור וקיבלה מאיתנו צמיד חטופים- לענוד על ידה בהבטחה שתתפלל לשובם במהרה.
מסע מלא ברגשות, מחשבות, תחושות צבעים וריקודים.
ונשים, כמו נשים: לא פסחנו גם על סדנאות האומנים המקומיים, עבודות של פיסול בעץ ובאבן, חרוזים ובאטיק. הזדמנות לשופינג שיחזיר אותנו עם מתנות למי שנשאר בבית, ומזכרות עבורנו מהטיול הקסום.
חנה גרינשטיין מדריכת הטיול עם המלכה האם
תגובות
נטלי | 23:19 01.02.25