ראיון ספונטני עם לימור מזרחי
אלימות הורגת, מילים הורגות, שתיקה הורגת
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גאילי שיף
3 סטטוסים, כמה עשרות מילים, הספיקו כדי להרוג את דוידאל בן ה- 15.
שש שנים חלפו מאז שדוידאל התאבד בעקבות סטטוסים פוגעניים שנכתבו עליו ברשת. אחותו בת ה- 12 גילתה אותו תלוי בחדרו, כאשר מסך המחשב דולק ועליו הסטטוסים המרושעים:
“אני לא רוצח אותך כי אני לא צער בעלי חיים”,
“יש לך הומור מצחיק, תוריד את הר’ ואת הח’, אתה הומו מציק”,
“לייק, לייק, לייק COM.גמדים.WWW
27 מילים בסך הכל, מסתבר שלא צריך יותר.
זה היה הסוף. אבל היתה גם התחלה. מתי היא היתה, קשה לדעת, כי דוידאל לא סיפר להוריו דבר. על אף שהמשפחה - אבא ירון, אמא לימור והאחים מור ולי, היו קרובים ואוהבים, דוידאל לא חשף בפניהם את מה שעובר עליו בבית הספר, שם היה קורבן להתעללות והצקות מתמשכות.
“דוידאל סבל מהצקות מילוליות מתמשכות ומהתעללות פיזית קשה מאוד”, אומרת לימור, “היו מכים אותו באופן קבוע, מעליבים אותו ומכאיבים לו בכל דרך”. קבוצה קבועה של כעשרה תלמידים עמדו מאחורי מסע ההשפלות הזה וכל השאר צופים ולא מתערבים.
דוידאל סבל מבעיה בריאותית והיה לו מום בלב, כתוצאה מכך הוא היה נמוך מאוד. למרות שהוא ידע שלא יוכל להתגייס לשירות קרבי בגלל פרופיל בריאותי, הוא בחר להירשם לבית ספר אורט תעופה וחלל במעלה אדומים, כדי שיוכל להתגייס דרך חיל האוויר ולשרת שירות משמעותי. לימור היתה גאה בבנה, גאה במוטיבציה שלו וברצון שלו לשרת את המדינה. היא לא חלמה בחלומותיה השחורים ביותר שבנה עובר מסלול ייסורים כזה בבית הספר.
רק אחרי מותו, שמעה על מה שהתרחש בבית הספר, על הפגיעות, על העלבונות ונפשה לא ידעה מנוח. עד היום היא כואבת את כאבו, על זה לא מתגברים. לימור היא אישה חזקה, מעורבת, מיודעת. כבר על קברו של דוידאל היא אמרה בהספידה אותו, “זו צוואתך, זה מה שאעשה”. מאז, היא עוברת בין בתי ספר, קבוצות הוראה, עובדים סוציאליים, שוטרים והורים ומספרת את סיפורה – סיפורו של דוידאל, סיפורם של הילדים של היום, סיפורם של המתעללים והקורבנות וכל אותם צופים שקטים.
“יש מעט קורבנות ומעט מתעללים”, היא אומרת, “הרוב הם אותם הילדים הצופים מהצד, הקוראים בפייסבוק, החברים בקבוצת הוואסטאפ. הם הילדים שרואים את ההתעללות ולא מתערבים. גם אליהם אני פונה. אני מסבירה להם את מה שהם רואים, את החשיבות של החשיפה ואת ההבדל שבין דיווח והלשנה. ילדים ובני נוער חוששים מאוד להיות מתויגים כמלשינים. גם בעיני עצמם וגם בעיני הסביבה. אני נותנת להם כלים לדיווח אנונימי, כלים לשינוי והתנהגות נכונה, כזו שהם יכולים לחיות עם עצמם ולא להיות חלק ממעגל הרשע”.
יש כאן שלושה מעגלים עיקריים – מעגל הפוגעים, הנפגעים והצופים. מה מניע כל אחד מהם ומונע מהם לספר להורים?
“המעגל של המתעללים מורכב מילדים שיתכן ונפלו בעבר קורבן לאלימות מסוגים שונים, בבית הספר, בחברה או בבית. לא פעם אנחנו מזהים את התקיפה בעברו של התוקף. המתעלל הוא ילד שמגיע מכל שכבה סוציו אקונומית או מגזר חברתי. לא פעם ההתנהלות של ההורים עשויה לתרום להתנהגות, אם זה בחוסר חינוך לערכים או חוסר הכוונה ראוי”.
כיצד הורה נורמטיבי “תומך” במתעלל?
“נניח שנער מספר להוריו שהלך מכות עם חבר לכיתה. הורה אחד יכול להתעלם מהעניין, הורה אחר יגיע לבית הספר ויהפוך שולחן כשהוא נותן גב מוחלט לילד והורה שלישי ייקח את הילד לשיחה בניסיון להבין, ביחד, מה קרה ואיך אפשר היה להתמודד נכון יותר עם הבעיה. זו טעות להתעלם וטעות לתת גב אוטומטי להתנהגות תוקפנית”.
מה לגבי הקורבן, מדוע הוא לא מספר להורים?
“דוידאל שלי עבר התעללות קשה מאוד ולאורך זמן ולא סיפר לנו דבר על מה שעובר עליו. הוא עשה ממש מאמצים כדי להסתיר מאיתנו את שעובר עליו. למה ילדים נוהגים כך? מכמה סיבות: הם מפחדים, מתביישים, מרחמים עלינו וחוששים להכאיב לנו. פערי הדורות גורמים לכך שהם מפחדים מהתגובות שלנו – מפחדים שההורים יפנו להנהלה ויחשפו אותם, מפחדים שכולם יידעו, מפחדים שאין לנו כלים להתמודד. הילדים שלנו חושבים שאנחנו לא מכירים את רוב האפליקציות ועולם התוכן שלהם ברשת וממילא לא נדע להתמודד. הם מפחדים שהטיפול שלנו רק יחמיר את המצב ומתביישים שהם נמצאים במצב הזה.
דיודאל לא שיתף אותי, הוא חשש שאני אבכה בלילה והוא לא רצה להעציב אותי. אם רק היה משתף אותי, אין לי ספק שהייתי מסוגלת לעזור לו. זה מסר מאוד חזק שאני מעבירה להורים”.
מה המסר שאת מעבירה לילדים שסובלים מאלימות?
“לשבור את קשר השתיקה שלי מול עצמי. להודות שאני קורבן ושאני חייב לשתף. יש הרבה מאוד אפיקים לעזרה וחשוב שהם יידעו אותם ויעשו בהם שימוש”.
דוידאל עבר התעללות קשה בבית הספר, אבל מה ששבר אותו היה הפייסבוק. מדוע האפקט של התעללות ברשת כה עצום?
“מה שקרה באותו היום היה הקש ששבר את גב הגמל, הדחיפה האחרונה. התעללות בבית הספר ובחברה היא דבר שקורה בחוץ. לכל ילד יש בסופו של דבר בית שאליו הוא חוזר וביתו הוא מבצרו, המקום הבטוח שלו. אבל דוידאל חזר הביתה, לחדר שלו ושם, על המחשב, היו המילים הרעות האלו. הן חדרו לבית ולפרטיות שלו ורדפו אותו ושברו אותו. ברשת, מאות ואלפי עיניים רואות את ההתעללות, קוראות את העלבונות וצורבים אותן בנשמה. ההתעללות יצאה ממעגל של עשרה ילדים ועברה לזירה הפתוחה לכולם”.
מה המסר שלך לבני הנוער שאינם חלק ממעגל ההתעללות, אבל הם צופים מהצד?
“ברגע שאתה רואה התעללות ולא עושה שום דבר, אתה חלק מהמעגל גם כן. בהרצאות שלי לבני הנוער, אני באה ממקום אחרי לגמרי, מספרת להם על כמה שאנחנו שונים האחד מהשני ומפצירה בהם להיות אנשים טובים, מכילים, שיודעים לקבל את האחר. אנחנו חייבים להיות בני אדם זה לזה, בכל אחד אפשר למצא חיסרון, סיבה ללעג. מה שחשוב הוא, לצאת מהציניות, להיות פחות ביקורתיים, לראות את האחר באמת ולאהוב את עצמינו”.
איך “לאהוב את עצמינו” יכול לשנות?
“הדימוי עצמי של בני הנוער היום הוא מאוד שברירי. הרבה פעמים הוא תלוי בדברים כמו כמה לייקים קיבלתי? החיים שלהם לא קלים, מאוד לא מכילים. זה מוביל לקושי לקבל את האחר ולהיות סובלני כלפי מישהו ששונה ממני ושונה ממי שנחשב למקובל. אין גיוון, כולם חייבים להתיישר לפי דירוג המקובלות”.
יצא לך שילדים נפתחו בפנייך בעקבות המפגש איתם?
“זה קורה הרבה מאוד. ילדים מספרים לי על דברים שעוברים עליהם ומטרידים אותם. כשיש חובת דיווח אני כמובן מדווחת. בשבוע שעבר, בסוף הרצאה בבית ספר בדרום, ניגש אלי בחור שעושה שנת שירות בבית הספר. הוא ביקש לחבק אותי וסיפר לי שהיה נוכח בהרצאה שלי לפני כמה שנים. הוא עצמו היה קורבן להתעללות בבית הספר וכבר חשב על אובדנות. בעקבות ההרצאה שלי, הוא שיתף את אמא שלו במה שעובר עליו ומאז חייו השתנו”.
מה קרה לילדים שהתעללו בדוידאל?
“לא קרה להם כלום. בזמנו לא היתה חקיקה בנוגע לבריונות ברשת ובית הספר לא פעל נגדם. הם היום משתחררים מהצבא, אבל אני לא עוקבת אחריהם. הם מפלצות ואני לא רוצה אפילו לחשוב עליהם. אף אחד מהם לא יצר איתנו קשר, גם לא ההורים שלהם. לפני שנתיים, אחד מהם שלח לי הודעה במסנג’ר, שהוא עבר יום מאוד קשה, בכה כל היום והלך באמצע הלילה לקבר של דוידאל ודיבר איתו. לא עניתי לו, מה יש לי לומר לו. אין מחילה, אין כפרה על מה שהם עשו”.
שאלון ספונטני
השליחות שלי: מה שאני עושה היום הוא הצוואה של דוידאל. להציל ילדים אחרים מגורל דומה.
אם הייתי יכולה לשנות את החוק: חייבת להיות ענישה על עבירות אלימות ועבירות רשת. בריונים חייבים לשאת בתוצאות ולקבל טיפול.
החלום שלי לעתיד: לפתוח בית חם לילדים בסיכון. זה משהו שתמיד היה בי.
האם אני לימור שונה היום: אני אותה לימור של פעם. פעם הייתי מאוד שמחה, ברור שהיום אני שונה. איבדתי את הדבר הכי יקר לי בעולם, אבל אני מתמודדת בדרכי ונשארת נאמנה לעצמי.
הטוב בחיים שלי הוא: עברנו את הרע מכל. הזמן לא מרפא ולא מרפה. שום עזרה, שום טיפול לא יעלים את הכאב. אותי יקברו עם הכאב שלי. מעבר לאובדן, הנסיבות מטריפות אותי ועם זאת, יש טוב בעולם וטוב בחיים האלו ואנחנו חזקים ויש משמעות ושליחות וילדים ואהבה גדולה.
תגובות
