אחותי, את לא לבד
כשהמדינה מתמודדת עם אתגרים חסרי תקדים במספר הפצועים, יש מי שבוחרת להביט לא אל גיבורי הקרב עצמם, אלא אל הנשים שעומדות לצידם. ענת עילם הקדישה את חייה בעשור האחרון ללוות את פצועי צה"ל ובני משפחותיהם, אך דווקא מתוך ההיכרות העמוקה עם עולם הפציעות והטראומה, היא זיהתה חלל אדיר: המצוקה של נשות הלוחמים הפצועים, הנושאות על כתפיהן עול עצום של שיקום, משפחה ופרנסה, כמעט מבלי שאיש ישים לב אליהן. עבור נשים אלו היא ייסדה את עמותת 'אחותי'
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
אפרת רוזנצוייג
השנה הייתה 2014, מבצע "צוק איתן" השאיר מאחוריו עשרות פצועים ומשפחות שלמות שחייהן השתנו בן רגע. ענת עילם, נשואה ואם לשלושה מכפר טרומן, שעד אז לא הייתה קשורה לעולם הזה וחיי משפחתה, תודה לאל, לא נקרעו על ידי רסיס או כדור, מצאה את עצמה נכנסת למערבולת של בתי חולים ומחלקות שיקום, מתנדבת ומסייעת איפה שרק אפשר. מזה למעלה מעשור היא בתוך העולם הזה, ובמשך כל השנים הללו היא שמה לב למחזה שחוזר על עצמו בכל פעם: הלוחם הפצוע שזוכה בצדק ומטבע הדברים לכל תשומת הלב, ובת הזוג שנמצאת לצידו, זו שמביאה את כוס המים, זו שמתרגמת לרופאים את מה שהוא מרגיש, זו שנשארת עד השעות הקטנות - היא בלתי נראית. מה שהכי הפתיע את עילם לא היו הפציעות או הכאב, אלא הבדידות של אותן הנשים.
ואז הגיעה המלחמה שאף אחד לא חיכה לה. מלחמת "חרבות ברזל" הציבה בפני מדינת ישראל אתגרים כמותם לא ידעה אפילו במהלך מלחמת יום כיפור - עשרות אלפי חיילים פצועים, וכמובן, עשרות אלפי נשים שהופכות בין לילה למטפלות הראשיות, לאלו שמחזיקות את הבית, הילדים, והחיים - בלי שמישהו יעצור לשאול אותן איך הן מרגישות.
הגילוי הזה, הוביל את עילם, להחלטה שתשנה את חייה: לחפש את הנשים הללו, אחת אחת, ולהראות להן שמישהי דווקא כן רואה אותן. "חיפשתי רגע לתפוס עם נשות הלוחמים הפצועים שיחה בצד. לתת להן איזושהי מתנה קטנה, תשומת לב שהן לא זוכות לה. אמרתי לעצמי, שאני רוצה להיות זו שבאה אליה, אל האישה שלצד הלוחם".
"זה לא היה רגע אחד דרמטי," היא מודה, "אלא תהליך. במשך שנים ליוויתי פצועים בבתי חולים, ישבתי עם משפחות, ראיתי את המציאות שלהם מבפנים. מצאתי את עצמי מחפשת את בת הזוג, את האישה שנמצאת שם בצד, לעיתים שקטה, רוב הזמן עם מבט מותש בעיניים. עם הזמן שמתי לב שהבעל, הפצוע, זוכה למעטפת גדולה. עיקר תשומת הלב והפוקוס, מטבע הדברים, מתרכזים בו, אבל האישה, בת הזוג, היא שקופה."
מה שקרה בהמשך הפתיע אפילו אותה. "פתאום גיליתי שהנשים האלה מתפרקות לי בידיים, שהן מספרות לי סיפור עצוב של מציאות שאף אחד לא מדבר עליה בפומבי. אשת לוחם פצוע שדיברתי איתה אמרה לי: 'את הראשונה ששואלת אותי אם אני צריכה משהו. אף אחד לא רואה אותי. כולם דואגים לו, כל תשומת הלב אליו. לא שואלים אותי איך אני מג'נגלת את החיים שלי עם הפציעה שלו, עם אימא שלו, עם אבא שלו, עם האחים שלו, עם הקהילה שלי, עם הילדים שלי'".
הגילוי המטריד הזה הפך להיות נקודת מפנה עבור עילם שהבינה כי לא מדובר בבעיה של אישה אחת או שתיים, אלא בתופעה מערכתית שדורשת פתרון מערכתי. בפברואר השנה גמלה בליבה ההחלטה לייסד את עמותת "אחותי" - עמותה שהיא קהילה היוצרת בית לנשים שהופכות בין לילה למטפלות הראשיות של גיבורי המלחמה, בלי שאף אחד יראה אותן.
עילם הבינה שהנשים הללו זקוקות לקהילה משלהן, למקום שבו יכולות להיפגש עם נשים שעוברות את אותה מציאות חיים.
מה את מזהה אצל הנשים האלה כשאת פוגשת אותן?
"הן עייפות. הן מותשות. הן נושאות על כתפיהן אחריות עצומה. לא רק על הבית, הילדים והמשפחה, אלא גם על השיקום של בן הזוג שלהן. והן, ברוב המקרים, עושות את זה לבד. אין להן עם מי לחלוק את הסיפור שלהן, כי מי שמחוץ למציאות הזו לא תמיד או ממש מבין. השכנה, החברה, אפילו האמא או האחות, הן לא תמיד יכולות להבין את הפרטים הקטנים, היומיומיים, שמרכיבים את החיים שלהן".
תני לי דוגמא.
"מדובר בפרטים שאף אישה לא תרצה לחלוק עם המשפחה המורחבת. היא לא תספר לאימא שלה שבעלה מרטיב במיטה, אבל היא יכולה לספר את זה לחברה שלה מ'אחותי', והיא מייד תבין מה היא מרגישה."
את מדברת הרבה על הכאב הבלתי נראה. תוכלי להרחיב על האתגרים שהנשים האלה מתמודדות איתם?
"תראי, כשלוחם נפצע, כל המערכת מתגייסת בשבילו, וזה נכון וחשוב. אבל בת הזוג שלו? היא הופכת ברגע למטפלת, למנהלת משק הבית, לדמות המרכזית שצריכה להחזיק הכל. היא מתמודדת עם אתגרים נפשיים: החרדה, הפחד, האבל על החיים שהיו פעם. היא מתמודדת עם אתגרים כלכליים, כי לעיתים היא נאלצת לוותר על הקריירה שלה כדי לטפל בו. ויש גם אתגרים פיזיים, כי לטפל באדם עם מוגבלות זה דורש כוח פיזי, לפעמים במשך שעות ארוכות ביום".
למה בחרת דווקא בשם 'אחותי'?
"יש דיבור כזה בין הלוחמים שקוראים אחד לשני 'אחי', אז 'אחותי' בא לי הכי אותנטי", אבל המילה הזו נושאת בתוכה הרבה יותר מסתם כינוי חברי. היא מכילה את כל הכמיהה של נשים לחברותא אמיתית, למקום שבו יכולות להיות פגיעות ובו זמנית חזקות".
כשאת מגיעה למפגשים האלה עם נשות הלוחמים. מה את מביאה איתך?
"אני מביאה את עצמי. אני לא פסיכולוגית, אני לא מטפלת מוסמכת. אני אמא, אני אישה, ואני מישהי שלמדה את העולם הזה על בוריו. אני מביאה ניסיון חיים, הקשבה, ובעיקר - את היכולת לראות אותן. אני יודעת מה זה להיות אישה במציאות מורכבת, אני מבינה את הקושי שלהן, גם אם הוא לא תמיד מדובר. אני באה עם לב פתוח, עם רצון אמיתי לעזור, ועם הבנה שגבר לא יכול לעשות את זה באותו אופן. יש משהו בחיבור הנשי הזה שיוצר מרחב בטוח, שבו הן יכולות להתפרק, לדבר או לפעמים פשוט לשתוק ולהרגיש שמישהי מבינה אותן. הנשים האלה זקוקות למרחב שבו הן יכולות לדבר עם מישהי שחווה את אותו דבר, שמבינה את המבט בעיניים, את הכאב הבלתי נראה. לפעמים הן לא צריכות אפילו לדבר - מספיק שהן יושבות יחד, והן יודעות שהן לא לבד. זה הכוח של 'אחותי' - ליצור קהילה שבה מותר להרגיש, לכאוב, אבל גם לצמוח."
ויש עוד משהו שעילם למדה במהלך השנים, משהו שהמערכת הקיימת מעדיפה לא לראות. כשהלוחם הפצוע חוזר הביתה, המשפחה מתמודדת לא רק עם המגבלות הפיזיות שלו, אלא גם עם הטראומה הנפשית שהוא נושא איתו.
"אני לא מכירה פצוע שהוא לא פצוע גם נפשית. אני מתכוונת לטראומות. מעבר לפגיעה הפיזית שהיא לא פשוטה, צריך לזכור שהלוחם היה בתוך האירוע, הוא הריח, שמע וספג דברים ואילו נשארים אצלו. עם המציאות הזו צריכה להתמודד בת הזוג - עם הנכויות הפיזיות, ועם הטראומות הנפשיות. גם בנות זוג בטראומה. השבוע שוחחתי עם המנכ"לית של פורום 'מיכל סלה', והנושא של אלימות בקרב פוסט-טראומטיים נמצא על השולחן שלה".
כשעילם מספרת על שיחת הטלפון שקיבלה מאישה שהבעל שלה ישב עליה עם אקדח על הרקה, הקול שלה נהיה שקט יותר. "למי היא תפנה? בפני מי היא תתלונן? נשים מתמודדות עם בני זוג שסובלים מסיוטים ופוחדות שבן הזוג שלהן יפגע בהן או בילדיהן."
זה נשמע מטלטל. מה עושים במקרים כאלה?
"זה באמת מטלטל. היום אני מפנה נשים כאלה לפורום 'מיכל סלה', שמתמחה בנושא של אלימות במשפחה. ואם יש סכנת חיים מיידית, אין ברירה - מפנים למשטרה. אבל המטרה שלנו היא קודם כל למנוע, לתת לנשים האלה כלים להתמודד, מרחב לדבר על מה שהן עוברות, וקהילה שתחזק אותן. אני מאמינה שאם נשים היו מקבלות את התמיכה הזו מלכתחילה, הרבה מהמקרים הקשים האלה היו נמנעים".
איך עמותת "אחותי" מסייעת, תכל'ס, לנשות הלוחמים?
"אנחנו יוצרות קהילה. אני מחברת ביניהן, בין נשים שנמצאות באותו סטטוס, שחוות את אותם אתגרים, במפגשים, בפעילויות ובסדנאות. זה יכול להיות שיעור פילאטיס בבית שלי או מסיבת בריכה, מפגש קפה או סדנה עם אנשי מקצוע. אנחנו גם משתמשות בהון האנושי שלנו, יש לנו מדריכותNLP , מנחות קבוצות, נשים מדהימות מתוך העמותה שמביאות את הידע והניסיון שלהן .המפגשים האלה מרפאים, גם אם הם לא מוגדרים כטיפול. כשנשים יושבות יחד, מדברות, צוחקות, לפעמים בוכות, הן מרגישות שהן לא לבד. אנחנו עובדות גם עם ארגונים כמו עם מרפאות הטראומה של בית החולים שיבא ועמותת נט"ל, שמציעות סדנאות ייחודיות לחברות 'אחותי'. ובקרוב, אני מקווה, להנגיש פעילויות לכל הארץ, בצפון ובדרום, למקומות שבהן הנשים האלה יוכלו לנשום, להתחבר, להרגיש שהן לא רק 'האישה של'. עמותת 'אחותי' יוצרת עבורן מרחב בטוח שבו מותר לדבר, להרגיש, לכאוב וגם לצמוח. אנחנו מעניקות קהילה, שפה ולגיטימציה כדי לאפשר להן לעבד את החוויה, לחזק את החוסן הנשי ולבנות מחדש תחושת זהות עמוקה ומשמעותית."
את מקבלת גם פידבק מהגברים, בני הזוג שנשותיהן חברות ב' אחותי'?
"בוודאי, וזה כל כך מרגש. אני מקבלת הודעות מדהימות מגברים שאומרים לי ששיניתי להם את החיים. הם מספרים שהאישה שלהם חוזרת ממפגש עם אנרגיות טובות. הם מבינים כמה המקום הזה מציל את המשפחה והזוגיות שלהם".
מה שהכי מדהים בסיפור הזה היא הצמיחה המטורפת של העמותה. תוך חודשים ספורים מאז הקמתה הרשמית, כבר 900 נשים שנפגשו באירועים של נכי צה"ל מצאו את דרכן ל'אחותי'.
איך זה קרה כל כך מהר?
"זה הכוח של מפה לאוזן. הנשים האלה מחפשות את החברותא המדויקת להן. כשאישה אחת מספרת לחברה שלה על 'אחותי', זה מתפשט כמו אש בשדה קוצים. הן מוצאות אצלנו את מה שהן צריכות : קהילה, תמיכה, מקום שבו הן יכולות להיות הן עצמן, בלי מסכות".
אבל הצמיחה המהירה יוצרת גם אתגר עצום. עילם מממנת את רוב הפעילויות מכיסה הפרטי. "גם היום בלי הרבה מאוד אמצעים כבר חצי שנה, אני מממנת את הפעילויות והמפגשים בעצמי."
בערב חגיגי שהתקיים לפני כשבועיים, בהנחייתה של צופית גרנט שנשבתה בקסמי העמותה והפכה ל"אחות", הושק קמפיין גיוס מימון המונים שמטרתו לגייס 2 מיליון שקל. "לא מדובר בסכום גחמני. בחישוב גס זה יוצא כ-2000 ₪ לאישה, זה לא בשמיים."
החשבון הזה חושף משהו מדהים על הגישה של עילם. היא לא חושבת בקטגוריות של מיליונים, אלא בקטגוריות של אישה אחת שזקוקה לטיפול. כל ההון הגדול הזה בסוף יתחלק לנשים אחת אחת, כל אחת תקבל את מה שהיא זקוקה לו.
לא פשוט לה לעילם להיות בצד המבקש. הפרדוקס הקלאסי של אישה שמקדישה את חייה לעזור לנשים אחרות, אבל מתקשה לבקש עזרה לעצמה.
"אין לי את זה. אני לא יודעת לבקש," היא מודה בביישנות.
"מישהו אמר לי משפט שאני משתדלת לשנן כל הזמן: 'את לא מגייסת כספים בשביל הבר-מצווה של הבן שלך'. וחברה אחרת אמרה לי: 'גבר בחיים לא היה מתנצל על כך שהוא מבקש'."
ספרי על ערב השקת הקמפיין.
"הקמפיין הזה הוא מרגש עבורנו. השקנו אותו בערב חגיגי בהנחיית צופית גרנט, שהתאהבה בעמותה והפכה ל'אחות' בעצמה. היא הנחתה פאנל עם סיפורים מדהימים: לוחם דרוזי ואשתו, אשת לוחם פצוע שאיבדה את אחיה ב'חרבות ברזל', ואשתו של הלום קרב. הגיעו אישי ציבור ותורמים פוטנציאליים שנדהמו מכך שאין היום גוף שתומך בנשים אלו. אני רוצה להודות לתושבי שוהם, גל וניר שאול מסטודיו 'קרטוניש', שהכינו עבורנו סרט מרגש לקמפיין. גל התחברה לעמותה דרך סיפור אישי של בת דודה שלה, שהיא חלק מהקהילה שלנו, ומיד התגייסה לעזור. זה מראה כמה הסיפור שלנו נוגע לאנשים".
מה החלום הגדול שלך עבור 'אחותי?'
"אני רואה את 'אחותי' בכל רחבי הארץ, בית של העמותה בכל מחוז, עם פעילויות, ליגות נשים, קבוצות ריצה שרצות במרתונים. אני רוצה לתת מענה רגשי מלא, טיפולי, ואולי גם לעגן את זה בחקיקה. כבר יש נשים מתוכנו שהקימו עמותה למיצוי זכויות, ואנחנו עובדות בשיתוף פעולה. החלום שלי הוא שכל אישה שבן זוגה הוא לוחם פצוע, תרגיש שיש לה גב, שיש לה קהילה, שיש מי שרואה אותה".
עילם נעצרת לרגע, לוקחת אוויר ואז מוסיפה: "תקשיבי, בסוף, השיקום של בת הזוג הוא קריטי. בלעדיה, בן הזוג לא ישתקם. המשפחה תתפרק, הבית יתפרק, הכל. היא עושה ויתורים עצומים על הקריירה שלה, על הטיפוח שלה, על המיניות שלה - רק כדי שהוא יוכל להתקדם ולהחלים. החובה שלנו היא לראות אותה, לתת לה את הכלים להמשיך, כי אם היא תישבר, הכל יישבר."
מה המסר שלך לקוראים שלנו בשוהם?
"תראו את הנשים האלה. הן לא רק 'האישה של'. הן גיבורות בפני עצמן. תמכו בנו, תצטרפו אלינו, תעזרו לנו להמשיך את השליחות הזו. תרומה קטנה, התנדבות או אפילו מילה טובה - כל דבר יכול לעשות שינוי. 'אחותי' היא לא רק עמותה, היא משפחה. ואני מזמינה את כולם להיות חלק ממנה."
עילם אינה הראשונה שמדברת על הפער הזה, אבל היא אולי הראשונה שהפכה אותו למוקד עשייה. עמותת 'אחותי"' אינה רק ארגון חברתי, אלא תנועה משנה מציאות. היא מייצרת עבור הנשים שפה חדשה, קהילה חמה, ולגיטימציה להיות בדיוק מה שהן: נשים שמותר להן להרגיש, לשתף, לכאוב וגם לצמוח.
במובנים רבים, סיפור הקמת 'אחותי' משקף סיפור גדול ורחב יותר: סיפורן של נשים ישראליות רבות, שנושאות על גביהן עול עצום בשקט, מבלי שהחברה תכיר בכך. הן נחושות, חזקות, יציבות כלפי חוץ, אך גם פגיעות, זקוקות לעזרה, וראויות לה.
עמותת "אחותי" היא המקום בו נשות הלוחמים מגלות שהן לא לבד במאבק שלהן, שיש אחיות כמותן, ושיש מקום שבו מותר להן לא להיות חזקות כל הזמן.
וזה, אולי, הדבר הכי מהפכני מכולם.
"חוזרת ממפגש עם אוויר לנשימה"
אחת מתושבות שוהם הנעזרות בעמותה היא לידר זכריה (34, אם לשלושה ילדים) שבעלה עוז נפצע במלחמת "חרבות ברזל" מטיל של חיזבאללה, בלבנון בחודש נובמבר שעבר, פציעתו הוגדרה כבינונית- קשה ולאחר 5 חודשים בהם היה מאושפז, הוא נמצא בימים אלו בשיקום יום.
לידר משתפת על המשמעות להיות חברה ב'אחותי': "כל אחת מהנשים ב'אחותי' חוותה את אותו סיפור, בין אם זו פציעה נפשית או בין אם היא פיזית. בכלל, הגעתי לאחרונה למסקנה שכל מי שנפצע הוא גם פגוע נפשית, לא משנה כמה זמן עובר מאז הפציעה. עוז לדעתי עדיין מעבד את הפציעה הקשה שקרתה לו בשטח ושרק בנס ניצל ממוות. במפגשים של 'אחותי' אנחנו משתפות האחת את השנייה במה שעובר עלינו ומגלות כמה דמיון יש בינינו. הנשים שם מבינות אותי. זה לא כמו לספר לחברה שיכולה קצת להבין, אבל זה לא אותו דבר. ההתמודדות שלנו, נשות הפצועים, היא יומיומית. אנחנו עמוד התווך של המשפחה. 5 חודשים עוז היה מאושפז וכל הנטל נפל עליי. הקשר עם נשות 'אחותי' מעניק לי כל כך הרבה: תמיכה הרגשית, אוזן הקשבת, התייעצויות, חיבוק וטיפים שרק נשים במצבנו יודעות לתת. אני חוזרת ממפגש איתן עם אוויר לנשימה, ואת זה אין באף מקום. ענת היא סוג של מלאך בעיניי, מתקשרת, דואגת, מרימה את המורל וזה מדהים כמה זה נחוץ לנו".
"אני חוזרת הביתה כמו חדשה"
רונית (שם בדוי) היא אשתו של הלוחם א. שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי, ב -2009, ובמלחמת 'צוק איתן' ועדיין לא מוותר ומגויס למילואים בתקופה זו. "העמותה עבורי היא אור גדול בתוך חושך עצום. המפגשים הם מרחב בטוח ופתוח עבורי, אני מרגישה שם שווה בין שוות, שלא שופטים אותי, שלא מסתכלים עליי ברחמים, אלא מכילות ומבינות כי כולנו באותה הסירה. עמותת 'אחותי' גורמת לי להרגיש שאפשר לחיות לצד הפציעה. עד לא מזמן הרגשתי שקופה. נכון שהפצועים ראויים לכל תמיכה, אבל מי שנמצאת בבית וסופגת את כל הריקושטים היא האישה וגם הילדים. כדי שבן הזוג שלי יצליח להחלים, גם אני צריכה להחלים. יש סביב פציעה בושה גדולה. אני לא יכולה לדבר על הפציעה שלו עם המשפחה שלו, בעלי לא אוהב שאני חושפת את החולשות שלו ולכן המפגשים עם החברות ב'אחותי' חשובים כל כך. אני חוזרת הביתה מהם כמו חדשה. גם העובדה שיש מישהי כמו ענת שבפעם הראשונה בחיי, מתכננת עבורי, רואה אותי, חושבת עליי ועושה עבורי, זה משהו שלא היה לי מעולם ואני מלאת הודיה על כך".
עמותת 'אחותי' פועלת ומעניקה תמיכה לנשות לוחמים פצועים ברחבי הארץ. לפרטים ולתמיכה ניתן לפנות דרך הרשתות החברתיות של העמותה ולסריקת הקוד לתרומה
תגובות
