קדִיש על מדרכות בירת הרשע
חמישה עשר ילדים גידלו באושר ובעושר אלזה ומוריץ קינדרמן בביתם שבברלין, עד שעלו הנאצים לשלטון וזעזעו את הקן המשפחתי. בשנת 1933 נרצח אחד האחים ובני המשפחה החלו לחפש דרכי הימלטות מהתופת המתקרבת. המשפחה נפוצה, כל אחד מהאחים פנה לדרכו, הציל את עצמו ובנה את חייו מחדש. תושבי שוהם רוני קינדרמן ואחותו, אירית שריר הם שניים מצאצאי המשפחה. 80 שנה אחרי ובסמיכות ליום השואה, התקבצו 40 מצאצאי המשפחה מכל קצוות תבל לבירת גרמניה והתאחדו מול בית המשפחה.
פורסם בתאריך:
רוני קינדרמן ואחותו אירית שריר, המתגוררים בשוהם מזה כעשרים שנה, הם שניים מצאצאי המשפחה. בחודש שעבר הצטרף רוני לבני משפחתו שטסו לברלין על מנת להנציח את קרוביהם שנספו בשואה.
אירית, שלא יכלה להצטרף למסע בשל סיבה בריאותית, מספרת: “אבי, הרברט קינדרמן, נולד בברלין בשנת 1907 והיה הילד השני במשפחתו שמנתה 15 אחים ואחיות. למשפחה היה מפעל גדול לייצור שלטים והם צברו את הונם בעיקר בשל היותם הראשונים בגרמניה שייצרו שלטים מוארים - שלטי זכוכית שבתוכם הותקנה מערכת תאורה. כמו רבים מיהודי ברלין באותה העת, התגוררה המשפחה בבית דירות מרווח והעסיקה באופן קבוע אומנת, מנקה ומבשלת שדאגו לתפקוד היומי של הבית”.
“אבא, היה מתעמל מחונן שהתאמן ואימן באגודת הספורט היהודית ‘בר-כוכבא ברלין’. בשנת 1932 הוא הגיע לפלשתינה יחד עם המשלחת היהודית הגרמנית כדי לקחת חלק ב”אולימפיאדה היהודית” – המכביה הראשונה. בתום התחרויות החליט להישאר בארץ, קבע את מושבו בתל-אביב ופתח בית מלאכה קטן לייצור שלטים, אמנות אותה הביא מהבית”.
עם התגברות כוחם של הנאצים בגרמניה, סבלה משפחת קינדרמן, כמו משפחות יהודיות רבות, מהתנכלויות הולכות וגוברות. מספר רוני: “לאבי היה אח בשם זיגברט, שנולד בשנת 1915 והיה הילד השמיני במשפחת קינדרמן. כמו חלק מאחיו ואחיותיו גם הוא התאמן באגודת הספורט היהודית ‘בר-כוכבא’. זיגברט, שהיה כנראה בחור לוחמני ופעיל בתנועת ההתנגדות לנאצים, פנה לתחנת המשטרה המקומית והגיש תלונה נגד אנשי פלוגות הסער הנאציות (האס-אה) שהציקו למשפחתו”.
נקמת הבריונים הנאצים לא איחרה לבוא. במרץ 1933, מספר שבועות לאחר שהיטלר חיזק את מעמדו בממשלה הגרמנית, חזרו התוקפים לתבוע את ליטרת הדם שלהם. בצהרי היום עצר טנדר ליד המדרכה בה צעד זיגברט כששב לביתו מעבודתו כעוזר אופה. לעיני שתיים מאחיותיו הצעירות הוא הוכנס בכוח לטנדר שמיהר להימלט מהמקום. לאחר מספר ימים של חיפושים עקרים אחריו, נמצאה גופתו לא רחוק מביתו, לרגלי מבנה גבוה בו הייתה ממוקמת מפקדת האס-אה. בני משפחתו נחרדו לראות שזיגברט עבר עינויים קשים ולאחר שנחרט על חזהו צלב קרס, הושלך אל מותו מגג המבנה. הרצח של זיגברט מופיע היום בספרים רבים העוסקים בעליית הנאציזם לשלטון ובסקירת מעשי הזוועה שעשו, ונחשב לאחד האירועים המחוללים שהביאו את יהודי ברלין להבנה שהמציאות השתנתה ללא היכר.
ממקום מושבו בתל-אביב, הבין הרברט כי רצח אחיו הוא רק ההתחלה למה שעתיד להתחולל בגרמניה והוא חזר לבית הוריו בברלין כדי להסביר למשפחתו לאן נושבת הרוח, ולדבר על ליבם להתעלות על החשש, לעזוב את ‘סיר הבשר’ ולברוח, שכן אין מדובר בעוד סערה מקומית קצרה שתחלוף. כמי שחי בארץ והאמין בחזון הציוני, הוא אמר להוריו כי ליהודים אין ארץ אחרת מלבד ארץ ישראל, אבל הציע שמכורח הנסיבות, כל אחד מבני משפחתו ינסה לעזוב את גרמניה בכל דרך אפשרית ולכל מקום שיוכלו להגיע – העיקר לעזוב. לאחר הביקור בבית הוריו, סוכם שהרברט יחזור לפלשתינה וינסה להשיג אישורי הגעה לארץ עבור משפחתו.
בשנת 1935 הצליח הרברט להשיג מהשלטונות הבריטיים את ה’סרטיפיקטים’ - אישורי כניסה לארץ ישראל, אך למרות מאמציו והסבריו על האסון הממשמש ובא על יהדות גרמניה, לא נענו הבריטים לתחנוניו ונתנו בידיו רק שלושה אישורי כניסה לארץ – עבור אביו ואימו, ולאחיו וילהלם (יעקב) שהיה צעיר הילדים, בן ארבע באותה העת. בצר ליבם החליטו ההורים לעלות לפלשתינה ולהשאיר את ארבעת בנותיהן הקטנות, תחת השגחתה של אחות בוגרת יותר, בתקווה שעם בואם ארצה, יצליחו להשיג אישורי הגעה גם לשאר האחים והאחיות שנותרו מאחור.
עזיבתם את ברלין חייבה את ההורים להסתיר את תכניותיהם. כדי שהשכנים לא יבחינו שהם מנסים להימלט, יצא אבי המשפחה, מוריץ. מביתו, עם תיק קטן ובו ארוזה ארוחת בוקר, בדיוק כפי שיצא כל יום בבוקר לעבודתו. אשתו אלזה יצאה שעה אחריו יחד עם בנה יעקב ובני הזוג נפגשו בתחנת רכבת בברלין, שם קנו כרטיסי נסיעה לאיטליה ומשם הפליגו לארץ ישראל, בהשאירם מאחור את כל הרכוש שצברו ולדאבונם – גם את מרבית ילדיהם.
חיה יניב, בת דודתם של אירית ורוני, מספרת: “כיום לא ניתן לשפוט את סבי וסבתי שנסו לפלשתינה ונאלצו, מחוסר ברירה, להשאיר אחריהם את אימי וורה בת העשר ושלושת אחיותיה - יהודית (15), ריטה (14) ולאה (11). הבנות הצעירות אמנם נשארו בביתן תחת חסותן של אחיותיהן הבוגרות יותר והנשואות, אבל שברון הלב של ההורים והבנות הצעירות שנקרעו אלו מאלו היה נוראי.
לאחר עזיבת ההורים המצב החמיר בהרבה. בכל ערב היו נכנסים נאצים לדירה, בוזזים את הרכוש שנותר ואת המזון שהותירו ההורים לבנותיהן ומתעמרים באחיות הצעירות. אימי, שהייתה הצעירה מבין האחיות, נשאה איתה כל חייה צלקת נפשית עמוקה מאוד, מכיוון שחשבה במשך שנים רבות שהוריה נטשו והפקירו אותה כעונש, ולא הבינה איזה מעשה רע עשתה שעונשו אכזרי כזה”.
מוריץ ואלזה, יחד עם בן הזקונים יעקב, הגיעו לפלשתינה והשתכנו בתל-אביב בדירתו הקטנה של בנם הרברט. המהלך שעשה הרברט, בהבאת הוריו ארצה, איפשר להם להגיש בקשות לסרטיפיקטים נוספים ובשנת 1936 הצליח מוריץ להשיג אישורי כניסה גם לארבעת בנותיו הקטנות והן נמלטו ברגע האחרון מהתופת ועלו ארצה.
הדירה הקטנה של הרברט הייתה צרה מדי מכדי להכיל את כולם ולכן הוא שכר להוריו ולאחיו דירה בבת ים. מוריץ ואלזה התקשו להתאקלם בארץ בשל קשיי השפה, האקלים והמנטליות שהיו כה שונים מאלו שבגרמניה ולא הצליחו לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמם. כשאזל הכסף נאלצו ההורים וילדיהם לעזוב את הדירה בבת ים ועברו להתגורר אצל ביתם הבכורה ארנה (רות) לבקוניה, אשר הצליחה ביחד עם בעלה להימלט בדרך לא דרך, מגרמניה לצרפת ובשנת 1935 הגיעה ארצה עם שלושת ילדיהם הקטנים.
במהלך שנות המלחמה הצליחו מרבית האחים והאחיות לברוח מברלין ולהינצל. לאחד מהם אושרה הכניסה לבריטניה במסגרת מבצע חילוץ הילדים מגרמניה - ה’קינדרטרנספורט’, אחיות נוספות הצליחו לנוס והגיעו להולנד ולארה”ב, שם השתקעו.
שתיים מהאחיות לא הצליחו לברוח ונשארו בברלין והדאגה לגורלן היתה גדולה. לאחר שהסתיימה המלחמה והחלו להגיע פרטים ושמות היהודים שנותרו בגרמניה
ובמדינות מזרח אירופה, התברר כי אחת האחיות הצליחה באורח פלא להסתתר יחד עם בעלה וילדיה, במשך כל המלחמה, בלב התופת בברלין עצמה. אולם המזל הטוב לא נגע באחות הנוספת, הנרייטה, אשר הצליחה להסתתר בברלין עד שנת 1942 ואז ניסתה להימלט ברכבת לשוויץ. היא נעצרה במעבר הגבול, הוחזרה לגרמניה ונכלאה בבית סוהר. כששמעה שהיא מיועדת להישלח ל’מחנה עבודה’, ביקשה הנרייטה להיפרד מביתה בת הארבע, בלה, שהוסתרה במקום מבטחים. הנאצים נענו לבקשה ולאחר שהבת הצעירה נפגשה עם אימה, נשלחו השתיים בינואר 1943 לאושוויץ, משם הן לא חזרו.
כאב האובדן על הנרייטה הצטרף לזיכרון בנם האהוב זיגברט, וההורים שימרו את זכר ילדיהם גם בארץ החדשה, אשר כעת היו חלק ממקימיה ובוניה וכמו חלוצי הארץ, גם הם נקראו לדגל, להתגייס להגנה על המולדת. יעקב, בן הזקונים של משפחת קינדרמן שהגיע עם הוריו לארץ ישראל, גדל בארץ, התגייס לפלמ”ח והשתתף במלחמה על שחרור ירושלים במסגרת הגדוד הרביעי של חטיבת הראל. בתחילת חודש מאי 1948 נפל יעקב בקרב על מנזר סן-סימון בקטמון שבירושלים ונקבר בקריית ענבים.
חודשיים לאחר ששכלו את צעיר בניהם יעקב, שכלו גם את נכדם שמשון, בנה של הבכורה בילדיהם, ארנה, שנפל בקרבות ההגנה על יישובו גן יבנה. לימים, שמשון הוכר על ידי צה”ל כאחד החללים הצעירים ביותר בתולדות המדינה - בן 13.5 היה בנופלו.
הזכות לזכור
מאז שהסתיימה מלחמת העולם השניה ועד היום, גרמניה מכה על חטא. חטא שנאת הזרים, חטא האנטישמיות, חטא האדישות וחטא האכזריות. גרמניה משקיעה מדי שנה כ-70 מיליון יורו בתכניות נגד שנאת זרים. עיריית ברלין מנציחה כיום, יותר מכל עיר אחרת בגרמניה ובאירופה בכלל, את השואה ואת העבר המפואר של הקהילה היהודית בה. בכל פינה בעיר מונצחת היהדות ומונצחים פשעי הנאצים. הנצחות אלו מאלצות את תושבי ברלין לזכור את עברם האפל.
“האחריות לזכור ולא לשכוח, מוטלת גם עלינו” מוסיף רוני, “ולכן יצאנו 40 מבני המשפחה, 4 דורות מצאצאי מוריץ ואלזה קינדרמן לברלין, למסע הנצחה אישי ומשפחתי. השתתפנו בשלושה טקסי הנצחה של התקנת “אבני נגף” לזכרם של זיגברט, אחותו הנרייטה נחמן (לבית קינדרמן), ואלזה לבקוניה, שהייתה אימו של אחד מחתני המשפחה. מכיוון שהטקסים נערכו בדיוק ביום הזיכרון לחללי צה”ל, ערכנו גם טקס לזכרו של בן הזקונים יעקב קינדרמן שנפל בקרב על ירושלים”.
“שלושת הטקסים התקיימו בשלושה מקומות שונים בברלין והיו מכובדים ומרגשים מאוד. הגענו בחולצות לבנות וכובע כחול שהכנו במיוחד לצורך הטקסים. על הכובעים היה רקום בצורת דגל בלבן ותכלת – ICH BIN EIN BERLINER. FAMILIE KINDERMAN””, בגרמנית: ‘אני ברלינאי. משפחת קינדרמן’. המשפט הזה מבוסס על ציטוט מנאומו המפורסם של נשיא ארה”ב ג’ון קנדי בשנת 1963, שהכריז בעיצומה של המלחמה הקרה על תמיכתו במערב גרמניה הדמוקרטית באומרו ‘גם אני ברלינאי’. בכל אחד מהטקסים סיפרנו את קורות חייו של הנספה, קראנו שירים, אמרנו קדיש לזכרו ולסיום עמדנו זקופים ושרנו את ‘התקווה’. הרבה דמעות זלגו במהלך הטקסים, שנשמעו ונראו למרחוק, לעיני תושבים מקומיים רבים”.
“פסענו על המרצפות עליהן הילכו בני משפחתנו, ביקרנו בגני השעשועים בהם שיחקו ובבית הקברות בו נקברו יקיריהם. ארבעים יהודים גאים, בני משפחה אחת, צועדים ברחובות ברלין. למרות הכל אנחנו כאן. לא תוכלו לנו!”
“אחד האתרים החשובים בהם ביקרנו היה בית הכנסת הגדול שברחוב ריקשטרסה בברלין. בית הכנסת שהוקם בשנת 1904 היה מפואר מאוד בזמנו והיו בו 1,200 מקומות ישיבה. סבתא וסבא שלי נישאו בו בשנת 1905 ובני המשפחה נהגו להתפלל בו בשבתות וחגים, ולציין בו אירועים משפחתיים. עם עליית הנאצים לשלטון הם בזזו וחיללו אותו, אך לא יכלו להרסו או לשרפו כפי שעשו לבתי כנסת רבים בליל הבדולח, מכיוון שהוא נבנה בצמוד לבתים של תושבים גרמניים והם חששו שהאש תכלה גם את בתיהם. לאחר המלחמה, בתקופה שהקומוניסטים שלטו במזרח ברלין, הוא הוזנח מאוד ונסגר, עד אשר בשנת 2007 שוקם ושופץ. חלק מהפריטים המקוריים, כמו ידיות הדלתות, אריחי הקירות ואפילו אגן נטילת הידיים, ששרדו למרות כל מה שעבר עליהם, הושארו במקומם בעת השיפוץ. הידיעה שסבי, סבתי, אבי, אחיו ואחיותיו, נגעו בפריטים אלו לפני שנים רבות ריגשה אותי מאוד”.
בני המשפחה ביקרו גם ברציף 17 הידוע, ממנו נשלחו רכבות הטרנספורטים למחנות הריכוז וההשמדה, וממנו נשלחה גם הנרייטה עם ביתה בלה בת הארבע לאושוויץ. 55,000 יהודי ברלין, 60 משלוחים - נסיעה בכיוון אחד. “עמדנו ליד הכיתוב הלקוני החקוק בלוח הברזל הקר שלצד המסילה - 12 בינואר 1943 / 1,190 יהודים / ברלין – אושוויץ’ - והתרסקנו. בתאריך זה אולצה דודתנו לקנות כרטיסי נסיעה לה ולביתה הפעוטה ולהתייצב בתחנת הרכבת עם מזוודה קטנה אחת לצורך ‘נסיעה למחנה עבודה’. נסיעה ממנה לא חזרו עוד. על מה היא חשבה? איך התנהגה ילדתה ששמה את מבטחה באימה? האם בכתה ואיך שרדה את הנסיעה הארוכה בקרון הצפוף והמחניק? ומה עבר עליהן כשהגיעו למחנה ההשמדה? עשרות שאלות ללא תשובה. היום נטועים על המסילה עצים כמו להבטיח שמכאן לא תצאנה עוד רכבות. המקום שקט ושליו אבל בכל זאת כה זועק. הביקור במקום זכור לי כאחת החוויות המצמררות ביותר שעברנו”, מספר רוני.
“ביום האחרון, לפני הטיסה בחזרה לישראל, ביקרתי במוזיאון היהודי בברלין. המוזיאון בנוי ממספר רב של חללים ריקים ומסדרונות צרים, ובקירותיו חלונות ארוכים וצרים המשרים אווירה של מחנק וסכנה תוך כדי הצעידה לאורך ההיסטוריה של יהדות גרמניה. התרשמתי מהתצוגה ומהתיעוד המדויק אבל בעיקר מהמייצג ‘שלכת’ של האמן מנשה קדישמן – מאות גלגלי מתכת בגדלים שונים ובכל אחד צרוב פרצוף אנושי בעל פה פעור הזועק זעקה אילמת. ההליכה על עיגולי המתכת יוצרת את הזעקה - רעש החיכוך הצורם של ברזל בברזל, מסמר את שערות הגוף”.
“לפני הנסיעה, שאלתי את עצמי לא אחת, כיצד אתייחס לתושבים המקומיים בברלין. איך והאם אוכל ליצור איתם קשר אנושי ללא משקעים וכעס. הביקור בעיר היה נינוח להפליא מבחינת האווירה והיחס מהסביבה - לא ראיתי ברחובות ברלין אנשים עם קרניים על ראשם וגם לא גלוחי ראש ולמרות ציורי הגרפיטי המצויים כמעט על כל קיר שני בעיר, לא נתקלתי בצלבי קרס. אולי עובדי העירייה ממהרים למחוק אותם השכם בבוקר. גם כששוחחנו בינינו בעברית אף אחד לא נתן בנו מבט עקום. ועם זאת, בכל פעם שראיתי אדם קשיש ברחוב, עלתה בי המחשבה מה הוא עשה בברלין לפני 80 שנה? האם הוא התרעם על מצב האומה שלו והתנהגותה, או שמא שיתף פעולה עם הרוע?”
“בכל קרן רחוב יש בברלין איזכורים על הדברים הנוראיים שקרו בעיר והביקור בה מלווה בעצב וקדרות. אבל קשה שלא לקבל את הרושם שהברלינאים משתדלים להביע צער, לכפר, להנציח ולחנך, כדי שדבר כזה לא יחזור על עצמו”.
“הדואליות הזו ליוותה אותנו לאורך כל המסע - מצד אחד אנדרטאות והנצחות ומצד שני עיר יפה ותוססת, עם שדרות רחבות, בתי קפה מצויינים, תרבות עשירה וחיי לילה סוערים. הבנות הצעירות במשפחה דיווחו שניתן למצוא דברים זולים במרכז ברלין והבנים ציינו בסיפוק שהבירה בעיר זולה ממים מינרליים. דרך אגב - המילקי בברלין אולי זול יותר אבל בארץ הוא הרבה יותר טעים!”.
“לאחר כשבוע בברלין, נפרדנו מבני המשפחה וחזרנו ארצה. אני מלא תודה על שזכיתי לחוות את האיחוד המשפחתי הזה ובמיוחד, במקום הזה, בעיר הולדתה של המשפחה. אני חש גאווה על שחזרתי לשם כבן למשפחה יהודית, כבן למדינת ישראל. יש בי הכרת תודה על כך שהורי זכו לראות נחת בהקמתה של המדינה והלכו לעולמם בידיעה שצאצאיהם ייהנו מחיים עצמאיים בארצם שלהם. לא נותר לנו אלא לקוות שאירועים כמו שואת יהודי אירופה לא יחזרו על עצמם בשום מקום וכלפי שום אדם, לעולם”. ■
‘אבני הנגף’
‘אבני הנגף’ (STOLPERSTEUNE בגרמנית) הם מיזם הנצחה של האמן הגרמני גונטר דמינג לזכר קורבנות השואה. דמינג מקבע כבר למעלה מעשרים שנה במדרכות בכל רחבי גרמניה ואירופה קוביות אבן שבצידן העליון לוחית פליז בגודל 10 על 10 סנטימטר. אבני הזיכרון הקטנות והבוהקות משולבות באבני המדרכה מול בתי המגורים או מקומות העבודה של קורבנות השואה. למעלה מחמישים אלף ‘אבני נגף’, שבכל אחת מהן חקוק שם הנספה, תאריך לידתו ותאריך ונסיבות מותו, הותקנו עד כה באירופה, כעשרת אלפים מהם בברלין עצמה.
התנגדויות למיזם ‘אבני הנגף’ צצו בהתחלה דווקא מצד הקהילה היהודית שטענה לזילות בנספים מכיוון שאין זה ראוי שאנשים ירמסו את אבני הזיכרון. אחרים סבורים, כי הולכי רגל לא יכולים להתעלם מאבני הנגף הזהובות שבולטות מעט מהמדרכה. הם נעצרים כדי לקרוא מה חרות עליהן ולצורך כך הם מרכינים את ראשם, כאילו הרכינו את ראשם לזכר הנספה.
אפילוג
מחמישה עשר בני משפחת קינדרמן, נותרה כיום בחיים רק אחות אחת – יהודית בת התשעים ושש המתגוררת בארה”ב.
מאות מצאצאי המשפחה חיים כיום בכל רחבי העולם וממשיכים את השושלת המשפחתית.
רוצחיו של זיגברט קינדרמן הועמדו לדין בדצמבר 1955 בברלין. למשפחת קינדרמן לא ידוע מה היה פסק הדין במשפט.
תגובות
לארה | 18:25 23.07.23