ילד של החיים

פרידה מעמית הלוי, בן 23, שנפטר במפתיע בביתו מאת: גאילי שיף

פורסם בתאריך: 18/10/2016 11:58

נכתב על ידי

גאילי שיף

כל פריט בסלון של משפחת הלוי ברחוב התמר בשוהם מעיד על חיי המשפחה שגרה כאן. רצפת פרקט, ווילונות בהירים, חלון בצורת חצי סהר מחופה אבן אדמדמה, אורגן וגיטרה, תווים וספרים. בוהו שיק פוגש את הכפרי, כמו שאורנה ואילן אוהבים. בתוך הבית החם הזה, גרה משפחה חמה ואוהבת. אבא, אמא, בן ושתי בנות. לפני שלושה שבועות נפטר הבן, פתאום. לפני שלושה שבועות, אילן ישב על הספה בסלון, אורנה והבנות היו בחדר, עמית נכנס הביתה מריצת ערב. היום, אילן ואורנה יושבים על הספה בסלון, אורנה אוחזת שקית ובה תמונות של עמית מאז היה ילד. אילן משמיע קטע מוזיקלי שניגנו יחד ובשקט שלהם נשמעת התדהמה. איך הפך הסלון הביתי והאינטימי שלהם לזירת אסון, איך המשפחתיות הקטנה שלהם הופרה על ידי זרים באותו לילה, נכנסים ויוצאים בבהילות, איך המוזיקה שנוגנה התחלפה בזעקות השבר של בני המשפחה ואיך הילד הטוב והנפלא שלהם, איננו עוד ולעולם לא יחזור.

מחלונות ביתם ברחוב התמר נשקף נוף נפלא. זה הנוף שבו התאהבו כשחיפשו דירה בשוהם בשנת 99’. “עמית היה כבר בן שש וחיפשנו יישוב קהילתי וצעיר במרכז”, מספרת אורנה, “זו היתה החלטה מצוינת וכאן גידלנו את שלושת ילדינו, עמית (23), ענבר (21) ועינב (14, תלמידת שלהבת), בשמחה ובאהבה”. כחלק מהקהילה הדתית ביישוב, שלושת הילדים למדו בבית הספר אבני החושן, שם עמית החל ללמוד לנגן על גיטרה. “המוזיקה היא חלק מאוד משמעותי בחיים שלנו. אילן מאוד מוזיקלי ובצעירותו גם תופף באופן מקצועי וניגן עם זמרים מפורסמים בארץ ואת האהבה והכישרון לעניין הוא העביר לעמית. עמית ניגן במשך שנים בווירטואוז בשוהם ושיגרה היתה זו להיכנס הביתה אחר הצהרים לצללי המוזיקה שהוא ואילן היו מנגנים יחד. באירועים משפחתיים היו מנגנים לאורחים, כשהשיר “הללויה” של לאונרד כהן היה אחד הביצועים המרגשים שלהם”. הקשר בין אילן ועמית היה אמיץ מאוד, “התקשורת ביניהם היתה מדהימה, חיבור של נפש וחברות שהתפתחה והתעצמה עם השנים”, אומרת  אורנה. “חלקנו תחביבים משותפים”, מספר אילן, “צפינו במשחקי כדורגל, ניגנו והלכנו יחד להופעות מוזיקליות. בהשפעתי, עמית הפך גם הוא למעריץ גדול של להקת deep purple  ולהופעות שלהם קנינו כרטיסים בשורות הראשונות, בקרבת הבמה. עמית אהב את כל סוגי המוזיקה, בעיקר מוזיקת רוק ורוק מתקדם והתחבר לכל מה שיש לו תווים”.

הוא היה בן 23, חייל משוחרר וחמק מהם לנצח, רגע לפני שהתחיל את החיים. “עמית היה בוגר תיכון אמי”ת בר אילן במגמת אלקטרוניקה ומחשבים”, מספרת  אורנה, “כבר בכיתה יב’, הצבא חיזר אחרי תלמידי בית הספר הריאליים והציע להם מסלולים שונים לעתודה. עמית בחר במסלול הנדסאי אלקטרוניקה ומחשבים ומשם המשיך לשירות בחיל התקשוב. הוא סיים את  שירותו ושאף להיות מהנדס אלקטרוניקה ומחשבים. היו לו ידי זהב וגישה לכל התחום הזה, הוא היה באמת בחור מוכשר ומוצלח”. וכמה שהיה מוכשר וכישרוני, כך היה צנוע ושקט.
אורנה: “עמית הוא בן מזל אריה קלאסי, נולד ב- 8.8, מאוד כריזמטי ומנהיגותי, אבל גם בחור שקט ולא מוחצן. הוא היה מחובר מאוד להורים ולאחיות וגם למשפחה המורחבת. אהבה מיוחדת היתה לו לסבתא, אמא של אילן”.
אילן: “הייתי בן 17 כאשר אחי, גבריאל, נהרג בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי. מבין החמישה שהיו בג’יפ שהתהפך, הוא היחיד שנהרג. כמה שנים לאחר מכן, אבא שלי נפטר, בן 53 היה. אמא נשארה לבד, אלמנה ושכולה. עמית היה מאוד מחובר אליה, מאוד העריך את כח החיות שלה, היכולת שלה להתגבר ולהמשיך הלאה. תמיד היה אומר לנו, תסתכלו על סבתא, איזו אישה חזקה ומדהימה, קמה מהאבל ובחרה בחיים”.

הזיכרונות קולחים ודמותו של עמית חיה ומחייה את הוריו כאשר הם מדברים עליו. כישרון הציור שלו, העיסוק הספורטיבי, האהבה לכדורגל, התוכניות לעתיד.
אורנה: “המוות של עמית מצא אותו כשהוא במקום מאוד טוב בחיים ובדרך למקום טוב. אחרי שנים ארוכות במסגרות של לימודים וצבא, הוא השתחרר ונהנה מהחופש. בהתחלה הוא נח לו, נהנה מההשכמה המאוחרת, הניח לשיערו לצמוח ולחופש לחדור לעצמות. לאחר חודשיים הוא שלח קורות חיים ומצא עבודה בחברת תלתן, בפארק חמ”ן, קרוב לבית. הוא מאוד אהב את העבודה שם וחסך את הכסף לטיול הגדול. החלום הקרוב שלו היה לטוס לסופר קלאסיקו בספרד ובהמשך, לטייל במזרח הרחוק.
כל החלומות האלו נגוזו ברגע אחד”.
אל הרגע הזה הם חוזרים ללא הרף, כבר שלושה שבועות. מתייסרים, כואבים, לא מאמינים.
זה היה עוד ערב רגיל ושגרתי בבית המשפחה. עמית חזר מהעבודה בשעה 18:00, ענבר פתחה לו את הדלת. “הוא שאל אותי איך היה היום בעבודה”, היא מספרת, “דיברנו קצת על העבודה שלי, העבודה שלו, שיחות רגילות”. מאוחר יותר, אורנה חזרה מעבודה. “נכנסתי הביתה, עברתי בין החדרים לראות את הילדים, לשמוע מה קורה ומה הולך. למחרת היינו אמורים לנסוע לאירוע משפחתי של קרובת משפחה והזכרתי לכולם שנצא מוקדם, כדי לא לאחר. שאלתי את עמית אם הוא רוצה שאעזור לו לבחור בגד למחר, הוא הבטיח לי שהכל בסדר, ‘אל תדאגי אמא, אני לא אאחר, אגיע מוקדם מהעבודה”.
בשעה 21:30, עמית יצא לאימון כושר. בחדרו נמצאו תוכניות האימונים שלו, רשומות בטבלאות, מסודרות ומחושבות. יום אימון כח, יום אימון כושר, יום מנוחה. בצד הדפים רשומים מאכלים עשירים בברזל וחלבונים. “הוא היה מאוד מסודר ומאורגן”, מעידה אורנה, “מאוד מתון בגישה שלו, גם לספורט, גם לאוכל. לא הגזים, הקפיד על הכללים בשיקול דעת ויישוב הדעת”.
בשעה 22:00 עמית חזר מהריצה ונכנס לחדרו. הוא שם מוזיקה ברקע, כמו תמיד, נח כמה דקות ולפי תוכנית האימונים, החל באימון מתיחות. אילן היה באותה העת בסלון, צפה במשחק כדורגל. אורנה והבנות היו בחדרה, מודדות בגדים לאירוע המשפחתי. בשעה 22:50, המשחק הסתיים ואילן  קם ממקומו והתכוון להיכנס למקלחת. “עמית”, הוא הרעים בקולו, “רוצה להיכנס למקלחת?” אבל עמית לא ענה. אילן קרא לבנו שוב וקריאתו נותרה באוויר השקט של הלילה. הוא ניגש לחדרו של עמית ופתח את הדלת. עמית שכב על הרצפה בתנוחה של מתיחת שרירים, אבל המנח הסטטי ועיניו הפקוחות גילו לאילן שמשהו לא כשורה. “עמית!”, הוא צעק, “עמית!”, “קרה משהו לעמית!!”. זה היה הרגע שבו הכל השתנה ומאז שום דבר לא כשהיה. אורנה והבנות הזדעקו והגיעו לחדר ומצאו את אילן עושה החייאה לעמית. אמבולנס ראשון הגיע במהירות ובינתיים קיבלו הוראות בטלפון כיצד לנהוג. אמבולנס שני הגיע מיד אחריו ומתנדבי מד”א המקומיים הגיעו בבהילות, עסוקים כולם במאמצי החייאה. שעה ורבע נמשכו הניסיונות, בעוד אילן אורנה והבנות לא יודעים את נפשם. אורנה  וענבר התפללו באחד החדרים, עינב הלכה לשכנים, לא יכלה לשאת את המראות הקשים.
סיבת המוות, כשל לבבי.

אילן: “אני מתייסר כל הזמן. למה לא נכנסתי אליו לחדר קודם, למה חיכיתי לסוף המשחק? אולי יכולתי להציל אותו? המחשבות האלו רודפות אותי. אמרו לנו אנשי רפואה, שדום לב הוא מיידי, שאי אפשר להציל”.
אורנה: “אנחנו אנשים מאמינים. מנסים להתחזק, מאמינים שרק הקב”ה יכול לחזק אותנו ולתת לנו כוחות להתמודד. אנחנו מאמינים שהוא נמצא במקום טוב ועדיין, כל מקום וכל רגע בבית מזכירים לנו אותו. החדר שלו, הבגדים, הנוכחות שלו עדיין כאן והכאב הוא פיזי, לופת בכוח”.
מאז מותו של עמית, אילן צופה בסרטים על השואה. מרגיש שגם הוא עבר שואה משלו, מנסה להבין איך אנשים עברו את השואה ומצאו כוחות להמשיך את החיים. “הייתי רוצה להתעורר בעוד שנתיים”, אומר אילן, “לעבור את השלב הזה של הכאב הנוראי הזה, שאני לא מצליח להכיל”.
הם יודעים שהחיים חייבים להמשך, למען הבנות, למענם. מה מנחם אותם? “הידיעה שהיתה לו ילדות מאושרת”, אומרת אורנה, “העובדה שהוא נפטר בבית שלו, בחדר שלו, במקום הבטוח שלו, עם מוזיקה ברקע. היה לו מוות ללא ייסורים”. “העובדה שתמיד היינו קשורים בקשרי אהבה וחברות”, אומר אילן, “אין לי ייסורי מצפון על העבר, אין תחושה של החמצה. נהנינו ממנו בכל יום מאז שנולד, הרעפנו עליו אהבה וקיבלנו ממנו את כל כולו בחזרה”.
בחדרו של עמית, ליד המיטה, נמצא כן התווים שלו ועליו חוברת אקורדים לגיטרה פתוחה על העמוד עם השירים, “נפרדנו כך” ו”ילדים של החיים”. אילן לוקח את הגיטרה של עמית ומנגן לנו את השיר “נפרדנו כך”. המוזיקה ממלאת את חלל הסלון ואנחנו יודעים, שעוד יבואו ימים של שמחה בסלון המשפחתי. “כן”, אומרת  אורנה, “היינו משפחה קטנה ומלוכדת ונשארנו משפחה קטנה עוד יותר ומלוכדת ומכאן נמשיך הלאה באותה הדרך”.