לאהוב גם וגם

האם זוגיות פוליאמורית היא הדבר הבא?

פורסם בתאריך: 19/04/2016 14:44

נכתב על ידי

גאילי שיף

ראיון עם מאשה הלוי, מנחה זוגית, מומחית לטיפול בזוגות פוליאמורים
בוקר טוב, הזמנים השתנו: אנשים כבר לא עובדים באותו מקום במשך 30 שנה, היום אנחנו מולטי דיציפלינריים וגמישים בתבניות החיים. העתיד כבר כאן והדור הבא לא ינהל את חייו באותן המסגרות בהן גדלנו אנחנו. בעידן ריבוי הערוצים, המרחבים, המידע והזמינות, אולי הגיע הזמן גם לריבוי אהבות? הפוליאמורים, תנועה קיימת וצומחת בישראל, טוענים שכן. זמנים חדשים ומרגשים באים עלינו, הזוגיות המונוגמית בכוננות ספיגה

מאת: גאילי שיף

קוראים להם אודי ויסמין, השמות בדויים, אבל הם ממש לא. גרים בשוהם, נשואים, הורים לשני ילדים. אולי פגשתם אותם בסופר, באסיפות הורים או בגינה. הם נעימים וחברותיים ונראה שמאוד טוב להם ביחד. מה שאתם לא יודעים הוא, שלאודי יש גם חברה בשם ענת, שגרה בפתח תקווה ויסמין בזוגיות עם עודד כבר שלוש שנים. מבולבלים? הם לא. מבחינתם הכי טבעי והכי הגיוני להיות מאוהבים ביותר מאדם אחד.
אודי ויסמין לא לבד. בשוהם ישנם לפחות עוד חמישה זוגות שחיים בפוליאמוריה בגלוי ומי יודע כמה, שחיים כך בסתר. פוליאמוריה היא צירוף של המילים פולי (ביוונית: הרבה) ו-אמור (בלטינית: אהבה) ובתרגום חופשי, “ריבוי אהבות”.
הפוליאמורים מקיימים מערכות יחסים נוספות בתוך הנישואים. אלו יכולות להיות מערכות יחסים רגשיות בלבד, פיזיות בלבד או מערכות יחסים של אהבה שכוללות את כל האלמנטים של הזוגיות.
ד”ר מאשה הלוי, מנחה זוגית, היא גם ד”ר לגיאוגרפיה מהאוניברסיטה העברית. נשואה ואם לשלושה ילדים, מאשה ובן זוגה גרים בשוהם כבר 5 שנים. היא מתמחה בנישה של זוגות המתמודדים עם שינויים במערכות היחסים שלהם. “נכנסתי לנישה בלתי מטופלת על ידי המטפלים. יש הרבה פסיכולוגים ומטפלים זוגיים שלא מכירים ולא פתוחים לצורות חיים אחרות ועל כן, רוב הטיפול שלהם יתמקד בניסיון לשכנע את בני הזוג לחזור למונוגמיה ו”לפתור את הבעיות בתוך הקשר”, או לחילופין, להתגרש. הגישה הזו מתעלמת מהאפשרות לחיפוש דרך מתאימה יותר לחלק מהאנשים”.

איזו דרך נוספת יש?
“בואי נדבר על מה שכל אחד יכול להתחבר אליו: יש לנו שלושה אזורים במוח, שמגיבים לגירויים שונים: אזור התאהבות, שמתבטא בהיי הורמונלי מוגבל בזמן (בדרך כלל עד 4 שנים); אזור האהבה, שמורכב מחיבה וידידות ורגשות חיוביים והוא מתאים לקשר ארוך טווח; ואזור המשיכה, שבא לידי ביטוי בעוררות מינית. שלושת האזורים הללו יכולים להיות מופעלים ביחד, באותו הזמן. אבל הם גם יכולים שלא להיות מופעלים יחד, או שהם יכולים להיות מופעלים עבור אנשים שונים. אפשר לאהוב אהבה עמוקה את בן הזוג הוותיק ולהיות בהתאהבות עם אדם אחר.
על-פי הפוליאמורים זה לא בהכרח אסור, זה לא בהכרח הורס. לעיתים, התאהבות באדם אחר, מאירה ומשליכה גם על מערכת היחסים הוותיקה בצורה חיובית”.
איך דבר כזה יכול להיות?
“התאהבות היא רגש חזק, מעורר ומציף. כאשר אנחנו מאוהבים, אנחנו מוצפים ברגשות חיוביים ואופטימיים ובמקום לחזור הביתה עם פרצוף מדוכדך ועייף, אנחנו מגיעים עם המון אנרגיות ואהבה שאנחנו מרעיפים על בן/בת הזוג”.
האם הכוונה לחילופי זוגות?
“חילופי זוגות הם סוג אחר של יחסים לא מונוגמיים בהסכמה, שמבוססים על סקס עם פרטנרים אחרים. בפוליאמוריה, לעומת זאת, כל אחד יכול לפתח גם קשר רגשי של אהבה עם בן זוג אחר. חילופי זוגות, בהיבט זה, הם יותר דומים למונוגמיה, כי נשמרת בהם אקסקלוסיביות רגשית”.
א’ ומ’, תושבי שוהם בשנות ה-40 לחייהם, התגרשו לפני כמה שנים, לאחר קרוב ל-20 שנות נישואים.
לגירושין הללו קדמה גם פאזה שבה הם התנסו במה שנקרא, “נישואים פתוחים”. “בעלי ואני הגענו למבוי סתום. השנים עברו והאהבה חלפה. מה שנשאר זו השותפות, שהיא לכשעצמה חשובה מאוד. היתה בינינו שותפות לדרך, שותפות כלכלית, הורות משותפת ולא הקלנו בכך ראש. אבל עם זאת, לא היה רגש בכלל. שנינו היינו בסוג של תשישות נפשית, תחושה שלא בא לנו לחזור הביתה בסוף היום”. כחלק מההתמודדות שלהם, החליטו א’ ומ’, לנסות לפתוח את הנישואים. “אמרנו לעצמינו, שכל אחד יעשה מחוץ לבית מה שהוא והיא רוצה ואולי כך נכניס איזושהי תחושת רעננות ורגש לחיים שלנו”, מספרת א’, “התחלתי לצאת לבלות בלילות עם חברות גרושות, הכרתי מישהו וניהלנו רומן. נפרדתי ממנו אחרי כחודשיים, אבל החוויה הזו רק גרמה לי להבין, שמערכת היחסים עם בעלי אבודה ולא נחדש ימינו כבר. חצי שנה אחרי שפתחנו את הנישואים, הוא עזב את הבית והתחלנו בהליכי גירושין”. עבור א’ ומ’, מערכת יחסים פתוחה היתה רק עוד שלב בדרך להבנה שהקשר בלתי ניתן להצלה. “זה לא הגיוני להתאהב במישהו אחר ולחשוב שזה ישפר את הזוגיות בבית”, אומר מ’, “מונוגמיה היא המודל המנצח, בתנאי כמובן שחיים עם בן או בת הזוג הנכונים”.
מה דעתך, ד”ר הלוי, על התובנה הזו - אולי בני הזוג פשוט צריכים להתגרש ולעבור למערכת יחסים מונוגמית אחרת?
“לזוג א’ ומ’ הייתי אומרת, שהם עשו את הצעד הנכון בצורה הלא נכונה. אם הם היו עוברים תהליך אמיתי של הבנה של מה שחסר בקשר שלהם ואם הם באמת היו רוצים להציל את האהבה והשותפות הטובה שהיתה להם, הם היו פונים ליועץ שמתמחה בזוגיות פוליאמורית ועושים את זה בצורה נכונה. אני מאמינה שהתוצאות היו יכולות להיות שונות ויתכן והנישואים האלו היו נמשכים עד היום ובאושר. אנשים שבוחרים בפוליאמוריה, הם אנשים מאוד רציונליים – הם יודעים ששלב ה”התאהבות” הוא הורמונלי בעיקרו ונמשך פרק זמן מסוים ואין סיבה לפרק קשר טוב ומשפחה כדי לעבור לקשר אחר, שגם בו יפגשו את אותן הבעיות”.
ועדיין המונוגמיה שולטת. מדוע אנשים נלחמים ומתעקשים עליה?
“בגלל המרכיב הרגשי שרוצה להאמין שאנחנו מיוחדים ויחידים בעולם עבור מישהו. כאשר הצורך הזה הוא הבסיס לחיים וההצדקה למיוחדות שלנו נובעת ממנו, זה מעגל שקשה לשבור. מכאן נובע רגש הקנאה, מכאן נובעת הרכושנות – הצורך להגן ולגונן על הזוגיות שלי, כי בלעדיה אני אבוד/ה”.
מה לשיטתך יכול לשבור את המעגל הזה ולגלות בפני אנשים את האפשרויות הטמונות במערכות מרובות יחסים?
“כאשר אנשים מגיעים למסקנה, שהרגש הזה הוא לא הגיוני ולא הכרחי, שהעולם שלהם לא בנוי מאישורים שהם מקבלים מבן או בת הזוג, אלא שהם עומדים בפני עצמם ובזכות עצמם - אז הם בדרך להבנה שאפשר לתת לבן או בת הזוג גם מרחב ועדיין לא לאבד אותם”.

על קנאה וחיות אחרות
אם האתגר הגדול של המונוגמיה הוא היצר, הרי שהאתגר הגדול של הפוליאמוריה הוא הקנאה. אי אפשר לזלזל בירוקת העין, לדחוק אותה או להתעלם ממנה. הקנאה היא מחולל משמעותי בחיים האנושיים, בכל התחומים ובעיקר בכל הקשור לזוגיות. כמו אהבה, חמלה וכעס, מדובר ברגש עז שמוביל ומשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות שלנו בצמתים החשובים בחיינו, כמו גם בחיי היום יום. השאלה היא, האם ועד כמה צריך לשלוט בו. על פי הפוליאמוריה, הקנאה היא מנוע הרסני, שמתודלק על ידי הפחדה תרבותית מושרשת וחוסר ערך עצמי.
הקנאה היא רגש כל כך אנושי וטבעי, איך אפשר להתגבר עליה?
“הרבה מאוד אנשים היו יכולים לראות את עצמם במערכת יחסים פוליאמורית, בתנאי שרק הם הצד הפוליאמורי. הם מגיעים למסקנה שעל אף האהבה לבן או בת הזוג, הם זקוקים לעוד והיו שמחים לנהל מערכת יחסים נוספת, כשהם בטוחים בעצמם שהאהבה לבן או בת הזוג לא תינזק. הבעיה של רובם היא, לשחרר את הצד השני לעשות את אותו הדבר. מטופלים אומרים לי, “אני בוגד באישתי כי אני סומך על עצמי שאני אמשיך לאהוב אותה”. זה מאוד נוח ואנושי אבל לא הוגן כלפי בת הזוג, כי כמו שאתה יכול לאהוב את אישתך ולהיות עם אחרת, גם אשתך יכולה לעשות את זה. כל מה שצריך הוא לשחרר את רגש הקנאה ולסמוך על בת הזוג, כמו שאתה סומך על עצמך.
טיפלתי בזוג שהאישה מאוד רצתה לפתוח את הקשר והגבר הוא שסירב. עשינו עבודה זוגית ובסופה, הוא החליט שזה מתאים גם לו. ביום שבו הוא הסכים, היא נלחצה. פתאום היא פחדה שהוא ימצא מישהי ויברח לה”.
אבל אם אחד מבני הזוג מעוניין בפוליאמוריה עבור עצמו ולא עבור בן הזוג יש לזה שם – בגידה. למה לא “להסתפק” בזה?
“משום שאם מדובר בקשר של אהבה והוא חשוב לבני הזוג, אז הם לא רוצים לשקר והם לא רוצים להסתתר והם לא רוצים להיתפס – כי אז זה עלול במקרים רבים להוביל לפרידה. אנשים שבאמת רוצים לנהל חיים פתוחים יותר, לא רוצים לחיות כל הזמן בפחד ובשקרים. לא כולם בנויים לבגידות והונאות”.
בוויתור על בלעדיות במערכת היחסים, בני הזוג מוותרים בעצם על השליטה באחר. אבל לטענת הלוי, גם הוויתור הזה הוא רק על אשליית השליטה, “המציאות מוכיחה שאי אפשר לשלוט ברגשות או בפנטזיות של אדם אחר”, היא קובעת, “בעיניי, אנחנו עסוקים מאוד כל הזמן בהדחקה של רגשות ותשוקות ומנגד, אם היינו לומדים לשלוט רק ברגש אחד, בקנאה, היינו פותרים הרבה מאוד הדחקות והתמודדויות עם רגשות אחרים. בעבודה עם בני זוג, אחד הדברים החשובים הוא לטעת בכל אחד מהם את תחושת הערך העצמי. מהמקום הזה מתחילה הצמיחה ואז רואים את ניצני היכולת להרפות מהמונוגמיה, שאנחנו נאחזים בה כקרש הצלה”.
אפילו בטבע יש חיות מונוגמיות, האם זה לא מוכיח שהמונוגמיה היא טבעית אצל יצורים חיים, במיוחד ככל שהם תבוניים יותר?
“הרבה מאוד חיות שנחשבו במשך שנים למונוגמיות, התבררו ככאלו שחיות בנישואים פתוחים. כך למשל, הציפורים נחשבו מונוגמיות ומסתבר שזו מונוגמיות לכאורה בלבד – זוג יונים חי ביחד כל השנים, אבל הצאצאים “המשותפים” שלהם, הם למעשה מכמה זכרים.
לקנאה יש בסיס ביולוגי ולכן ברור שנראה התפרצויות של הרגש הזה גם בטבע, אצל החיות. זה נובע ממאבקים על טריטוריה ויוקרה ועוד הרבה דברים, כמו בחיים שלנו. זה לא מחייב יחסים מונוגמיים בכלל.
אם אנחנו רוצים להשוות את עצמינו לטבע ולעולם החי, אז הנכון הוא להפריד בין המונוגמיה החברתית, המינית והמשפחתית ולא לראות בהן מקשה אחת. החיות יודעות להפריד בין החיים המשותפים המשפחתיים לבין המונוגמיה המינית, שכמעט ולא קיימת בעולם החי וקיימת בעולם האנושי הרבה פחות משהיינו רוצים להאמין”.
עדיין, גם החיות מתנהלות במבנה משפחתי מסורתי – אבא ואמא וצאצאים. מה המניע לזה אם לא מונוגמיה?
“זה נובע מחישוב רציונלי וקר: יותר משתלם לחיות ביחד ולקיים משק בית משותף – היא מטפלת בצאצאים, הוא יוצא לצוד ולהביא את האוכל. אם הזכר מביא עוד צאצאים עם נקבות אחרות, הרי שהנקבה “הראשית” נשארת חסרת גב כלכלי, כי הוא מחויב לטפל בעוד צאצאים זולת המשותפים להם. ומצד הזכר, למה לו להסכים לכלכל ולדאוג לרווחתם של צאצאים שאינם שלו? השיקולים הללו דומים להפליא לשיקולים שלנו, בני האדם, בסוגיה הזו. המתח הזה, בין הרצון להזדווג עם אחרים ומצד שני, למנוע מבן הזוג לעשות כן, בא לידי ביטוי בעולם האנושי בבגידה. לכן אני רואה את הבגידה כהתנהגות טבעית ביותר".

התשובה למות התשוקה
הדיון הזוגי מתקיים במרחב עמוס ומלא ברעשים מכל הסוגים. התוצאה של הפיכת העולם לכפר גלובלי וריבוי האפשרויות, גרמה לאבדן דרך וחיפוש זהות. דפוסים קיימים ומסורתיים, מתנפצים אל מול דור האינסטנט שאצה לו הדרך להספיק לחיות כמה סיבובי חיים במהלך חיים אחד.
זהו, הכרזת על מות המונוגמיה?
“אני עומדת על כך שבני אדם אינם יצורים מונוגמיים מבחינה ביולוגית. המונוגמיה היא עניין תרבותי, לכן יש אנשים שזה מתאים להם ויש אנשים שנאלצים להתאים את עצמם לעניין. אני לא מכריזה על מותה של המונוגמיה, כפי שאינני מכריזה על דרך “נכונה” אחרת לחיות את החיים. מה שחשוב הוא, שאנשים ימצאו את עצמם בתוך מערכות יחסים שמתאימות להם ושמבוססות על פתיחות וכנות ולא פחד וקנאה”.
מניסיונך בתחום, איזה צד הוא זה שלרוב מעוניין ודוחף למעבר ליחסים פוליאמורים – הגבר או האישה?
“אני אפתיע אותך ואומר, שבדרך כלל נשים הן אלו שדוחפות למעבר לאורח החיים הפוליאמורי”.
זה באמת מפתיע. אולי זה נובע מכך שגברים בדרך כלל לא שואלים את האישה ופשוט בוגדים?
“אם אנחנו בעניין של הפתעות, אז המחקרים מוכיחים, שאם פעם ההבדלים היו לטובת הגברים, הרי שהיום המספרים מראים שכולם בוגדים באחוזים שווים. מה שרלוונטי יותר לענייננו הוא, שהצורך הוא זהה ונשים פחות אוהבות לחיות בשקר”.
ההנחה הרווחת היא, שגברים פחות מונוגמיים מנשים. האם לדעתך היא נכונה?
“מצד אחד, אפשר לראות על פי המחקרים, שכמחצית מהזוגות ההומואים, נמצאים מערכות יחסים פתוחות ברמה זו או אחרת, בעוד שאצל לסביות המונוגמיה שולטת. ההנחה הקודמת היתה תמיד שגברים מחפשים סקס ונשים מחפשות קשר משמעותי, אבל המציאות מוכיחה שגם גברים מתאהבים וגם נשים רוצות סקס. בסופו של דבר, בימינו, העובדה היא שהנשים הן לא פעם אלו שמציעות את אורח החיים הפוליאומורי, להפתעת הבעלים”.
ואיך הגברים מגיבים להצעה הזו, אפשר להניח שהם שמחים עליה?
“ברגע האמת, יש הרבה גברים שדווקא לא מעוניינים בזה. לא מעט נשים נתקלות במבט המום, כולל השאלה, “למה?” וסירוב מוחלט. לעיתים ההתנגדות הראשונית מתחלפת בהסכמה ולעיתים זה עלול להוביל לפרידה או בגידה או השארת המצב הקיים. הכל אפשרי. היה לי זוג בשנות הארבעים, שחי חיים פוליאמוריים כבר מספר שנים והיו להם קשיים. לאחר טיפול משותף, אחד מבני הזוג הבין שהוא מונוגמי והם המשיכו לחיות כך, כאשר הוא מונוגמי והיא פוליאמורית. זה פתרון יוצא דופן יחסית והוא דורש מידה רבה של אמון וחופש לבת הזוג, אבל בחישוב שלו הוא העדיף להישאר איתה והשלים עם העובדה שהיא פוליאמורית והדבר לא מפחית מאהבתה אליו”.
האם נכון להניח, שיש תמיד את בן את בת הזוג הדומיננטיים, אלו שמעוניינים לפתוח את הנישואים והצד השני שנגרר לכך בחוסר רצון, מתוך פחד לאבד את הנישואים?
“לא תמיד תחילת התהליך סימטרית. כאשר יש בן או בת זוג שמעוניינים במהלך, הם משקיעים הרבה אנרגיה בשכנוע הצד השני להצטרף אליהם. המטרה שלי בטיפול היא כמובן לא להגיע למצב שבו אחד מבני הזוג נגרר בחוסר רצון לעניין, אלא שכולם יחיו בצורה שהכי טובה להם. אורח חיים שמתאים לצד אחד בלבד, הוא עצוב מאוד עבור הצד השני”.
מה טווח הגילאים של הזוגות המביעים נכונות לחיי נישואין פתוחים?
“אני עובדת בעיקר עם זוגות שנשואים זמן רב, בסביבות גיל הארבעים והלאה. לעומת זאת, להרצאות שלי מגיעים הרבה אנשים צעירים. בהתחלה הופתעתי כשראיתי אותם בקהל, התרגלתי לחשוב שמדובר בתובנה שבאה עם הגיל ושנות נישואין ארוכות. עם הזמן הבנתי, שהצעירים פתוחים לנושא הזה לכתחילה, ובוחנים עוד דרכים לקיים קשר”.
אפשר להניח, שזוג מבוגר שכבר הקים משפחה ובנה את הקשר החברי והרגשי שלו, יגיב אחרת לאופציה של פתיחת הנישואים לפוליאמוריה. מה לדעתך הסיכויים, שזוג צעירים שמתחילים את החיים שלהם במודל הזה, יצליח לבנות משפחה ולהישאר ביחד לאורך שנים?
“אין לי דרך לדעת את התשובה, זה מאוד תלוי באישיות שלהם ומאיזה מקום הם מתחילים את הקשר – האם הם באמת מאמינים במודל הפוליאמורי ואז בונים ומחזקים את הקשר שלהם, או שהם סתם רוצים לנהל קשר סמי-מחייב, שיאפשר להם לשכב עם כל מי שהם רוצים. אני מכירה זוגות שהיו פוליאמורים כבר מההתחלה והנישואים שלהם מחזיקים מעמד כבר עשרים שנה, עם ילדים”.
מה ההבדל בין פוליגמיה ופוליאמוריה?
“ההדדיות. פוליגמיה היא סגנון חיים שמתאים יותר לעולם העתיק, כמו שלמה המלך – גבר אחד עם הרבה נשים. המודל הזה מתקיים היום בתרבויות שאנחנו מחשיבים פחות מתקדמות, כשהיחס לנשים בכלל, בא לידי ביטוי בריבוי נשים. בפוליגמיה, נראה גבר אחד עם מספר נשים, כאשר לאישה אסור שיהיה יותר מגבר אחד. הפוליגמיה מחזקת לא רק את האגו הגברי בתוך הבית, אלא היא משליכה על המעמד של הגבר בחברה כולה – גם כאשר היחס בין הגברים והנשים הוא 50%-50%, אם לגברים מסוימים יש מספר נשים, זה אומר ש”חסרות” נשים לנישואין והגברים העשירים והחזקים הם שזוכים בהן, כך שיש כאן עניין היררכי ומעמדי גם יחד. הפוליאמוריה לעומת זאת, היא שוויונית, ושני בני הזוג חופשיים לקיים עוד מערכות יחסים”.

אבולוציה של זוגיות
מה עובר על זוג שהחליט להיות פוליאמורי, מי מלמד אותו איך עושים את זה מבלי לאבד את הזוגיות? האם יש נוסחה מנצחת ומה המעבר הזה עושה לחיים החברתיים והמשפחתיים שלהם? עבור אודי ויסמין משוהם, המעבר היה פשוט משחשבו. “המעגל החברתי שלנו התרחב, זה ברור. נוספו לנו חברים פוליאמוריים, שגילינו שיש לנו שפה משותפת איתם, אבל לא צמצמנו את המעגל החברתי שלנו כאן בשוהם. אנחנו לא מרגישים שאנשים מתרחקים מאיתנו. בסך הכל מדובר בבחירה אישית ולא במחלה מדבקת. לילדים הסברנו ועם הזמן הם התרגלו. הם מכירים את בת הזוג של אבא וכשאמא מכירה מישהו חדש, זה לא מלחיץ אותם בכלל. אנחנו כמובן לא מכירים להם אנשים שאין לנו קשר קבוע איתם, כדי לא לבלבל אותם, אבל הבית מתנהל כבית רגיל, כמו אצל החברים שלהם וההבדלים לא מאוד משמעותיים”.
מה עושים כאשר לאחד מבני הזוג יש מערכת יחסים קבועה ולשני אין? מה עושים בחגים, האם חוגגים במסגרת המשפחה הגרעינית או מצרפים בני זוג קבועים?
“אנחנו שומרים על המשפחתיות הגרעינית שלנו, כי הבנו שזה נכון לילדים שלנו. אבל אנחנו כן מכירים את בני הזוג האחרים ואפילו מיודדים איתם.
כאשר לבעלי יש בעיה עם בת הזוג שלו, הוא מרגיש חופשי להתייעץ איתי ולהפך. ככה אנחנו בחרנו להתנהל. יש כמובן זוגות אחרים, שמעדיפים לשמור על הפרדה מוחלטת ומנהלים קשרים אחרים רק מחוץ לבית”.
“ליחסים לא מונוגמיים בהסכמה, יש הרבה מאוד צורות ביטוי”, אומרת הלוי, “אין דרך אחת ליישם קשר פוליאמורי: יש בני זוג המגדירים את הקשר ביניהם כ”ראשי” ומקיימים בנוסף לו קשרים משניים נוספים. יש שלשות שבהן כל הצלעות שוות, ויש משפחות מרובות משתתפים שחולקות יחד חיים בקומונה גדולה. יש פוליאמורים הטרוסקסואלים, ביסקסואלים או הומוסקסואלים.
הכל מונח על השולחן. יש כאלו שמסכימים, שאם לאחד מהם אין זוגיות נוספת, אז לשניהם לא תהיה. פוליאמוריה נמצאת במו”מ מתמיד וחשוב מאוד שבני הזוג יהיו קשובים לשינויים וישתפו אחד את השני ברגשות שלהם, כי המטרה היא לעשות טוב ובטח שלא לפגוע באנשים שאתם אוהבים”.
האם קיימת בשוהם קהילה של פוליאמוריים ששומרת על קשר?
“לפוליאמוריה יש קהילה שכוללת מפגשים משותפים וקבוצות בפייסבוק, פורום דיונים ושאלות ותשובות, זירה שבה מצטרפים חדשים וחברים וותיקים יכולים להתמודד עם הדילמות והבעיות שעולות במהלך הזמן, מול בני הזוג, הילדים, המשפחה המורחבת והחברה הכללית. בשוהם אין קהילה עצמאית, חלק מהזוגות שייכים לפורמים ארציים”.
כאשר זוג מגיע לטיפול אצל מישהי שמומחית לפוליאמוריה, האם זה לא חורץ מראש את גורל היחסים?
“הייחוד בטיפול שלי הוא לא בנוסחת הפוליאמוריה. המטרה שלי בהנחיית הזוגות היא להביא אותם למקום שטוב להם ונוח להם ולעשות את הבחירות שלהם. לעיתים אנחנו עוברים תהליך ארוך ועמוק, שכולל הרבה מאוד מהחוויות והתחושות שלהם כזוג נשוי והוא לא מצומצם רק לנושא המיני, כי זה בדרך כלל לא רק זה. הרבה פעמים, בני הזוג מחליטים להתנסות בפתיחת היחסים ולא פעם, זה נגמר במונוגמיה”. ■

נישואין פתוחים? תחשבו על זה שוב

אלה שור, פסיכותרפיסטית, מתמחה בטיפול זוגי ופרטני

כן, מוסד הנישואין הקונבנציונלי פשט את הרגל. הערעור עליו הוא מתמיד וללא ספק הדורות הבאים ינהלו חיים שונים מאלו שאנו הכרנו. האם זה אומר שהפוליאמוריה היא המודל החדש והנכסף?
אנשים פונים לאופציית הנישואין הפתוחים כחלק מהשקפת עולם ליברלית או בתגובה לשחיקה בזוגיות. הפולאמורה כביכול, מאפשרת הרחבה של מערכת היחסים והכללת עוד רבדים של התרגשות וחידוש, שכל כך חסרים במערכת יחסים ארוכת שנים.
אולם, הפוליאמוריה אינה בהכרח פתרון לבעיה. לא פעם היא כמו כדור אקמול – תרופה שמטפלת בסימפטום כלשהו, אבל לא נוגעת בשורש המצוקה.
הבעיה הגדולה בפוליאמוריה היא, שזהו מהלך שאפשר לדעת כיצד הוא מתחיל, אבל לא כיצד הוא מסתיים. הפוליאמוריה נוגעת ביותר מדי נקודות כואבות ורגישות ולא פעם היא מייצרת את התגובה ההפוכה מהרצויה, אבל אז כבר לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור.
כשזוג מגיע לטיפול זוגי במטרה לחזק את הקשר המונוגימי, תהיה עבודה רבה ומשותפת. הזוג יידרש לסוגיות שונות בקשר הבינאישי ביניהם, לשינויים נדרשים, להתאמות מחודשות. בפוליאמוריה לעומת זאת, מדובר בצורך של אינדבידואל ולא בצורך זוגי. כל אחד מבני הזוג יפנה לבחון קשרים אחרים, מחוץ לזוגיות.
מניסיוני כמטפלת זוגית, ברוב המכריע של המקרים, מדובר בצורך ורצון של אחד מבני הזוג, כאשר השני נגרר אחריו. שכנוע? מאוד בעייתי, כמעט ולא ניתן. כמעט תמיד יהיה צד נפגע בסיפור הזה.
גם אם אנחנו יכולים לחלוק את הגוף שלנו עם כמה פרטנרים, את הלב אנחנו נותנים רק לאחד. זהו הטבע האנושי, ששואף לאינטימיות וקרבה ותחושה שאנחנו לא לבד וזו מושגת מול בן או בת זוג יחידים. הקשר הזוגי הוא קשר אינטימי, גם בימים קשים ותקופות של ריחוק. בקשר רב שנים יש משקל להיכרות, לחוויות המשותפות ולזמן הנצבר.
אני בוחנת את המונוגמיה בנפרד מניהול משק בית משותף, יש הבדל בין זוגיות והורות. בהיבטים של זוגיות, השנים הקשות ביותר עבור בני זוג הן בעשור שבא לאחר הולדת הילד הבכור. רוב הגירושין קורים בסביבות גיל ה- 40, כאשר מסתיים פרק בניין הכח ובני הזוג מגלים שמעט מאוד נשאר בניהם.
בימינו, הזוגיות הפכה לזולה מאוד, אנשים מוותרים מהר, מבטלים ומחליפים אותה. ועל אף שהיא משנה את פניה כל הזמן, כמודל היא לא מתבטלת. זוג שלא משקיע בקשר שלו ועוסק בחיפוש חוויות אחרות, מחפש למעשה את הדרך הקלה. אבל גם הזוגיות העתידית שלו צפויה לחוות את אותם הקשיים. זוג שבאמת רוצה לשפר את איכות החיים המשותפת, משקיע בשיח, בעבודה ובהתחשבות הדדית. לכן, התשובה לפוליאמוריה היא, תקשורת.
פוליאמוריה היא אופציה על המדף. היא שם והיא עשויה להיות נכונה בתנאים מסוימים. אבל יש לא מעט אנשים שפונים לדרך הזו, במקום לטפח את הקיים. בסופו של דבר, פוליאמוריה היא בגידה בהסכמה ובגידה, פוגעת.