פשוט שריונר: לא פחות - הרבה יותר! ראיון ספונטני עם דוד ותומר הורושובסקי

דוד ותומר, תושבי שוהם, התגייסו לאותו חיל ולאותה חטיבה, במרחק דור. עד כמה הילת האב השפיעה על הבן? עד כמה בחירה טובה של האחד, הובילה לבחירה של האחר? ואיך כל אחד מהם בא לידי ביטוי עצמאי, בתוך הביחד הזה שנקרא אבא ובן? מאת: גאילי שיף

פורסם בתאריך: 10/05/2016 12:54

נכתב על ידי

גאילי שיף

גאוות יחידה
תושב שוהם דוד הורושובסקי, נושא מספר תארים: הוא רופא, הוא טייס, הוא קצין וגם ג’נטלמן, חלומה של כל אם יהודייה. זו האישיות המקדמת והאמונה כי המאמץ משתלם, שהניעו אותו להישגיות והמוכנות להשקיע ולהתמיד, שבזכותם הגשים את המטרות והחלומות שלו.
לשריון הגיע במקרה, כמו שהרבה דברים טובים קורים בחיים. “היה לי חלום להיות טיס”, מספר דוד, “אבל הבדיקות הרפואיות העלו חשש לבעיה שמנעה ממני את הגיוס. לימים, התברר כי מדובר בחשש שווא, אבל אני כבר הייתי בדרכי לבקו”ם להתגייס לשריון. היה לי חבר טוב שמאוד הערכתי והערצתי והוא פנה לשריון והמליץ לי להצטרף. אמרתי לעצמי, אם הוא הולך לשריון, זה בוודאי מקום טוב. אותו חבר נהרג בתאונת אימונים, לאחר ששירת כקצין מצטיין ועבר את מלחמת לבנון”.
דוד פנה למסלול המהיר לפיקוד ונשלח לחטיבה 188, סיים את קורס הקצינים והמשיך כמ”מ בגדוד 74. “החזקנו את הקו בלבנון וברמת הגולן, המשכתי לתפקיד מפקד בקורס מפקדי טנקים, ומשם לקורס מ”פ. במשך השנים המשכתי לעשות מילואים בשריון”.
מה המשמעות והייחוד של חיל השריון?
“חיל השריון הוא חיל מכריע. בסופו של דבר, כשבוחנים את ההיסטוריה של מלחמות ישראל, מי שניצח את המלחמות זה השריון. הוא שבלם את הסורים במלחמת יום כיפור ובמלחמת ששת הימים זה החיל ש’עשה’ את המלחמה. גם היום, אין מתחרה לכח האש, למיגון והניידות של הטנק.
לחטיבה 188 שבה שירתי, יש סיפור גבורה לא רגיל, שנחשף במלואו רק שנים רבות לאחר שהתרחש. זה היה ביום כיפור, כאשר בקרב בלתי נתפס, החטיבה הושמדה כמעט לחלוטין. החיילים נלחמו ושילמו את מחיר חייהם בעבור בלימה של ארמיה שלמה ברמת הגולן. מי שקטף את התהילה היתה חטיבה 7 של השריון, אבל עם השנים נחשף סיפור הקרב והחטיבה זכתה להיות מוזכרת בדברי ימי המדינה במקום והכבוד המגיעים לה”.

דרכי, בדרכי אבי
תומר הוא חייל קרבי, בן 21, חודשיים לפני השחרור. כמו כל נער, גם תומר יכול היה לכוף את עצמו מפני צילו של אביו - ללכת בדרכיו מתוך הערצה או פחד, או לברוח רחוק ככל האפשר, מאותן הסיבות. אבל תומר בחר בדרך השלישית והיא, לעשות את הבחירה הבלתי תלויה.
תומר גדל בשוהם ועם סיום הלימודים בתיכון המקומי, פנה לשנה נוספת במכינה הקדם צבאית בקיבוץ כפר הנשיא. למכינה נרשם במטרה להגיע לצבא מוכן יותר, כדי להיות בטוח בבחירה שלו.
מה תרמה לך השנה במכינה?
“הלכתי למכינה כי חיפשתי את עצמי ורציתי להחליט לאן אני רוצה ללכת. המכינה נתנה לי את הכלים לפיתוח והעצמה אישית שהייתי צריך כדי להיות בטוח שאני הולך למקום הנכון. מעבר לזה, במכינה למדתי המון בתחומי הצבא, הפוליטיקה, היסטוריה, כלכלה והיסטוריה של המדינה. למדנו להכיר את הצבא, לחיות בקבוצה. זו חוויה מאוד שונה מכל מה שהכרתי ועשיתי לפני כן בבית הספר. זו היתה השנה המלאה והטובה ביותר בחיי”.
מה חשבת שתעשה בצבא כשהתחלת את המכינה, לעומת מה שבחרת בסופו של דבר?
“כשהתחלתי, כמו רוב המתגייסים, חשבתי על קורס טיס, על סיירות, על חובלים. הייתי שקוע במיונים קדם צבאיים. אבל היו לי בראש המילים של אבא, שאמר לי שיש הרבה מאוד ערך בשריון, בפיקוד על צוות מצומצם, על המגע הישיר הזה. בתוך כל השיחות עם החברים ובתוך התהליכים שכולם עוברים, הייתי צריך למצא את הקול האישי שלי, שיאמר לי מה הכיוון הנכון לי. המכינה איפשרה לי לזקק את הציפיות שלי מהצבא – ללכת לכיוון של פיקוד, להוביל, להיות בראש. לקראת סוף המכינה, החלטתי שאני לא מחפש את התהילה שסביב קורס טיס וכל הסיירות – אני רוצה לעשות את מה שנכון לי וללכת למקום שבו אני אתרום וגם אתרם בעצמי. בחרתי ללכת לשריון”.
בעצם, בחרת ללכת בדרכי אביך.
“אני הולך בדרך שלי, מתוך הבחירה שלי ושמח שזה גם מסלול שאבא עשה ויודע שזה מסלול מצוין. הגעתי לאיזון ושילוב נכון בין הרצון שלי וההכוונה של אבא וזה מה שחיפשתי, להיות שלם עם עצמי”.
מה היתרון בשריון על פני מקומות אחרים ששקלת?
“למדתי על עצמי שמתאים לי לפקד על צוות קטן ולהיות חלק מקבוצה לא גדולה מדי של אנשים. הקרבה הזו מחזקת קשרים ומביאה להתמודדויות משמעותיות שרציתי לחוות. לא קל להיות סגור בתוך טנק עם עוד שלושה אנשים. זו דורש הסתגלות, התפשרות, התחשבות, עזרה הדדית”.
תומר התגייס במסלול ישיר לפיקוד וסיים 8 חודשי מסלול ועוד 4 חודשי קורס מפקדי טנקים, כאשר החל מבצע “צוק איתן”. “סיימתי את קורס המפקדים בדיוק כשהמבצע התחיל. הייתי בגדוד 198 ונכנסנו לעזה. זו היתה חוויה מאוד חזקה, אחרי כל מה שלמדנו בקורס, חווינו את העוצמה של צה”ל והרגשנו את הכוח של הצבא שלנו. עברנו שם חוויות קשות שלא ידעתי שאני מוכן אליהן. הייתי עם הצוות של מגלן שקרס עליהם בית החולים והמראות שראינו לא היו קלים. התבגרתי שם, זה בטוח”.
עד כמה השירות בשריון דומה ושונה ממה ששמעת מאביך?
“הדמיון הוא בעיקר בהרגשה ובתחושה של החיל. שמעתי מאבא המון על הדינמיקה שבתוך הסגל, על ההוואי בשריון וכשהגעתי לשם, זה הרגיש לי קצת כמו לבוא הביתה. מהבחינה הזו, אבא תיאר לי את המהות של השירות בשריון”.
מה עבורך הוא הערך המוסף בשירות בשריון?
“אחד הדברים הבולטים לחיוב בחיל הוא, שהרב גוניות של צה”ל באה לידי ביטוי כאן בצורה מובהקת. הכרתי הרבה אנשים שלא הייתי מכיר אילולא הגעתי לכאן. אצלנו בפלוגת גולן בחטיבה 188, יש אחוות לוחמים, מרימים אחד את השני כשצריך והאנשים והרוח שלהם עושים את החיל”.

העתיד וזה שכבר כאן
עם תום שירותו הצבאי, דוד פנה ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב. עם סיום הלימודים, החל להתמחות בגינקולוגיה בבית החולים תל השומר, אבל חלום ישן נושן העיר אותו ולא נתן לו מנוח. “תמיד רציתי להיות טייס ובמהלך לימודי הרפואה, הוצאתי רישיון טיס אזרחי, כתחביב. ככל שמצאתי את עצמי שוקע בעבודה כרופא, הבנתי שאני עומד לוותר על החלום, אבל החלום לא וויתר עלי והמשיך להציק, עד שלקחתי חל”ט, התקבלתי לארקיע ו...מאז הכל היסטוריה. למחלקה הגינקולוגית כבר לא חזרתי. המשכתי בארקיע עוד חמש שנים ועברתי לאל על, שם אני מטיס מטוסים כבר 15 שנה”.
לא קשה לוותר על מקצוע כל כך יוקרתי ומוערך כמו רפואה?
“לא וויתרתי על הרפואה, עשיתי הסבה לרפואה תעופתית והיום אני בודק את המועמדים לקורס טיס בצבא ואת כל צוותי האוויר במילואים, כך שיש כאן סגירת מעגל”.
האם רוב הטייסים באל על הם טייסים צבאיים בעברם?
“בישראל, בשונה משאר מדינות העולם, רוב רובם של הטייסים הם יוצאי חיל האוויר וישנם כמה עשרות טייסים שהגיעו מהתעופה האזרחית. מבחינת החומר האנושי באל על, מדובר בקבוצה יוצאת מן הכלל של הטובים שבטובים והתחרותיות לא קלה, כך שהטיס מניע אותנו כל הזמן להיות במיטבנו”.
האם קרה לך פעם שצעקו בטיסה, “יש רופא במטוס”?
“כן, בוודאי. היו מקרים בהם לא היה רופא במטוס ונאלצתי לצאת לטפל בנוסעים, אבל אני תמיד אומר, שבמטוס שיש בו יהודים תמיד יהיה רופא וזה מוכיח את עצמו. זה מקל עלי מאוד, כי סה”כ, בתור טייס, יש לי עבודה לעשות”.
תומר עומד על סף סיום השירות, מה לדעתך היתה התרומה הגדולה של הבחירה בחיל השריון עבורו?
“יש לי שלושה בנים, תומר הוא הבכור. רוח הדברים בבית היא להיות לוחם ומפקד. לעשות את המקסימום שאתה יכול כדי לתרום למדינה ובתוך כך, לשכלל את עצמך. אדם שהיה מפקד, שקיבל החלטות, שנגע באנשים – אלו הם דברים שבונים אישיות. הבחירה שלו ללכת לשריון שימחה אותי כמובן, אבל הייתי גאה בו בכל מצב”.

עכשיו שהשחרור מעבר לאופק, תומר כבר מתכנן את היום שאחרי. כמו כולם, הוא רוצה לקחת את הזמן להבין מה הוא רוצה בעתיד.
יש לך תוכניות אחרי השחרור?
“אני מתכנן לטוס לצרפת, לפגוש משפחה ואחרי זה פסיכומטרי ובטח אמצא עבודה, הכל לקראת הטיול הגדול, שאני עדיין לא יודע לאיפה יהיה”.
ומה לגבי תוכניות לאחרי ה”אחרי השחרור”, חושב ללכת לרפואה או טיס כמו אבא?
“רפואה פחות מדבר אלי, טיס יותר. לפני הכל, הייתי רוצה להתנסות בנהיגת מרוצים מקצועית”.
עם איזה מטען אתה יוצא מהצבא?
“מעבר לערכים של שמירה ותרומה למדינה, אני יוצא עם חברים לחיים. בשריון, גם החיילים וגם המפקדים נשארים לאורך השירות בחיל וזה הופך את כולם למשפחה. האנשים שהייתי איתם הם כבר משפחה, עשינו הכל יחד, עברנו הכל יחד, זו לגמרי חברות לתמיד”. ■

שאלון ספונטני
דוד

צבע - כחול
מוזיקה – שנות ה-80'.
מוטו בחיים – לעשות הכי טוב שאפשר, השאר יסתדר לבד.
מה מרגיע אותך – ספורט.
אלוהים – אתאיסט.
משפחה – הדבר הכי חשוב.

שאלון ספונטני
תומר

צבע - כחול
מוזיקה – שומע מכל הסוגים.
מוטו בחיים – למה להפסיק לחלום כשמתעוררים? באנגלית זה נשמע יותר טוב.
מה מרגיע אותך – השקט. ההבנה שאני במקום טוב ואין מה לפחד.
אלוהים – לא.
משפחה – מאוד קרוב למשפחה, מאוד חשוב לי.