מתנות קטנות
ענבל תכננה ללדת בבית חולים ובסוף ילדה בשירותים בבית מאיה היתה בדרך לחדר לידה אבל נועם החליט שמתאים לו להיוולד דווקא בצומת האיירופורט סיטי ורק אורית, שכבר חוותה פעמיים לידה ביתית בשוהם, ילדה את התאומות בבית החולים
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גאילי שיף
מאת גאילי שיף
ענבל, אורית ומאיה הן גם חברות, גם משתייכות לאותה הקהילה וגם אימהות לארבעה וחמישה ילדים בגילאים חופפים. ואם במקרה חסר להן על מה לדבר כשהן נפגשות, הן תמיד יכולות להשוות סיפורי לידה מיוחדים ולא שגרתיים ולהתחרות ביניהן איזה סיפור יותר מפתיע ומסעיר. אבל האמת היא, שהן לא מתרגשות, "מפחיד? ממש לא", "מסעיר? הגזמת", "ללדת בבית, מה הבעיה?". כן, זה עוד דבר שמשותף להן - הן קוליות ברמות על ולוקחות את חווית הלידה בצורה הכי טבעית ונינוחה שאפשר, הלוואי על כולנו.
ילדה את יואב בשירותים בבית
ענבל, בת 37, נשואה לרועי ואם לארבעה ילדים, גרה בשוהם כבר 9 שנים ועובדת במשרד הביטחון בתחום עיבוד המידע. עם ארבעה ילדים וקריירה שכללה גם עבודה במרכז לקידום מעמד האישה בבר אילן, היא שומרת על פאסון רגוע ושליו ולוקחת את החיים בסבבה, כנראה שזו הדרך היחידה לעשות הכל ולהישאר גם שפויה וגם מחויכת.
מזל יש לה שהיא הטיפוס הרגוע, כי מה שקרה לה לפני חצי שנה, היה גורם לרוב הנשים להיכנס להיסטריה. בלילה שבין שישי לשבת התעוררה ענבל, אז בהריון בן למעלה מארבעים שבועות והרגישה צירים. היא חיכתה מעט, עד שהצירים הפכו תכופים יותר ואז העירה את רועי ויחד התחילו להתארגן לקראת הנסיעה לבית החולים.
"מכיוון שזה ההיריון הרביעי שלי וכל ההריונות הקודמים היו ארוכים ועברו במידה זו או אחרת את השבוע ה- 40, לא הייתי לחוצה", מספרת ענבל, "בכל מקרה, כאשר את מגיעה לבית החולים עם צירים, את מסתובבת והולכת וחוזרת ושוכבת במיטה עד שהצירים תכופים יותר ואת מוכנה ללידה, לכן הכוונה שלי היתה לחסוך את השהייה המיותרת והמייגעת בבית החולים להגיע במצב קצת יותר מתקדם ולקראת הלידה. מאחר ואני יודעת שאני לא מעוניינת לקבל אפידורל, לא היה טעם להגיע מוקדם". רק שכוונות לחוד ומציאות לחוד. "נורא רציתי ללדת ביום ראשון, בעיקר כדי להימנע מהברית בשבת. אצל הדתיים, ברית בשבת זו אופרציה לא פשוטה של אירוח של בני משפחה לשבת שלמה, ארגון ארוחות ובלאגן לא נורמלי. למרות התקווה שהלידה תתקדם לאט, הרגשתי שהצירים מתחילים להיות תכופים וידעתי שאסע לבית החולים, אז כפי שסיכמנו מראש, התקשרתי לאמא שלי והיא יצאה אלינו מירושלים". בינתיים, ענבל ורועי ארגנו את התיק ושמו אוכל על הפלטה. רגע לפני שבדקה את המים במיחם, הרגישה את המים יורדים ולא, לא המים של התה אלא המים של התינוק. "ברגע שהמים ירדו, הלידה נכנסה להילוך מאוד גבוה, הצירים נהיו אינטנסיביים והבנתי שדברים מתקדמים במהירות". רועי עוד היה אופטימי, "בואי, נכנס לרכב ונסע לבית החולים", הוא אמר לה. אבל ענבל כבר נכנסה לחדר האמבטיה ופרסה מגבת גדולה על הרצפה ואמרה לרועי שמוטב שיתקשר למד"א, כי לבית החולים- לא יספיקו להגיע.
לחץ? פחד? פאניקה?
"שום דבר מאלה. הייתי רגועה ונינוחה, הבנתי בדיוק מה קורה. בשלב הזה לא היתה שום ברירה, הרגשתי את הלידה מתקדמת והגבתי להתרחשות".
ענבל כרעה על שש וכמה לחיצות אחרי זה, יצא התינוק. בריון קטן במשקל 4 ק"ג.
ככה, פשוט?
"ממש כך. רועי שאל אותי, 'מה לעשות?' ואני אמרתי לו רק לקחת מגבת ולחכות לקבל את התינוק. כשהתינוק יצא, רועי תפס אותו והביא לי אותו. כשמד"א הגיעו לבית שלנו, נרגשים לקראת לידת הבית שתהיה להם במשמרת, הם נאלצו לחזור לאמבולנס ובמקום ערכת היילוד, להביא את ערכת אחרי הלידה. את חבל הטבור הם כבר חתכו וטוב שכך, כי חבל טבור שלא נחתך בסטריליות, גורר אחר כך טיפול אנטיביוטי לתינוק".
לא פחדת מהלידה הספונטנית והלא מאורגנת הזו? בכל זאת, בלי רופאים או אחיות, על רצפת השירותים בבית...?
"בבדיקות המוקדמות שהיו לי, אמרו לי שיתכן והתינוק גדול, אז כן היה לי חשש ועברה לי בראש המחשבה, מה יקרה אם הכתפיים שלו יתקעו? אבל הייתי חייבת לנקות את עצמי ממחשבות כאלו, כי הכל קרה כל כך מהר וידעתי שאני חייבת להיות מחוברת לסיטואציה ולנהל אותה באופן נכון ושקול. אמרתי לעצמי שאם תהיה בעיה, מד"א יוכלו לעזור לנו דרך הטלפון והתרכזתי בלידה עצמה".
יש לך שלוש בנות, בגילאי 4, 6.5 ו-9, איך הן התמודדו עם המתרחש בבית באמצע הלילה?
"מצויין. הן ישנו לאורך כל הזמן וקמו בבוקר, אחרי שכבר נסענו לבית החולים וסבתא שלהן היתה בבית ובישרה להן שנולד להן אח".
איך הצלחת לשמור על השקט כשאת יולדת?!
"הלידה היתה שקטה מאוד ורגועה, הייתי בריכוז עמוק ובמודעות גבוהה למה שקורה בגוף שלי. ממש הרגשתי איך התינוק מסתובב כדי לצאת, הייתי מחוברת לעצמי והרגשתי שאני יודעת לבד איך ללחוץ ומתי להוציא אותו. בת דודתי היא דולה (תומכת לידה) והיא אמרה לי שהלידות המהירות הן הנכונות והטובות ביותר. גם עבורי וגם עבור רועי, הלידה היתה חוויה נהדרת. בכל פעם שאני נזכרת בלידה אני שמחה וגם מבינה את אותן נשים שלא רוצות ללדת בכלל בבית החולים. גם בלידות הקודמות שלי, העדפתי ללדת כמה שיותר טבעי ובלי אפידורל ובסביבה שקטה וריקה ממכשירים, רופאים ואחיות, כמה שפחות".
לידה היא אירוע מאוד כאוב מבחינה פיזית. בהקשר של האפידורל, למה לסבול כשאפשר לעבור את הלידה בפחות כאב?
"לידה היא עסק כואב, אין ספק. אבל יש הרבה דברים שניתן לעשות כדי להקל על הכאבים הללו, כמו אפידורל, תנוחות שונות, עיסויים, מוזיקה, כל מה שעוזר לאישה. היתרון בלידה ללא אפידורל הוא, שברגע שהתינוק יוצא, הכאב מסתיים לגמרי ואת יכולה לקום מהמיטה ולהסתובב. בלידה ללא אפידורל, האישה מודעת יותר לגוף שלה ומרגישה מתי היא צריכה ללחוץ ובדרך כלל לידה טבעית מתקדמת במהירות רבה יותר מלידה עם אפידורל.
עוד בפעם הראשונה שילדתי רציתי לחוות לידה טבעית, אבל הלידה היתה מורכבת ומצאתי את עצמי מחוברת למוניטור, חמצן ומה לא. היתה לידת מלקחיים וקיבלתי בה גם זריקת אפידורל. הרגשתי יותר כמו חולה מאשר יולדת והחוויה הזו חיזקה את התחושה שלי שזה לא בשבילי".
אם כך, אז למה לא ללכת עד הסוף עם לידה ביתית מלכתחילה?
"אני לא פוסלת את הכיוון הזה עבור מי שזה מתאים לה. אני מאמינה שאחוזי ההסתבכויות במהלך הלידה של בתי החולים לא בהכרח יותר טובים מלידות בית. בבית החולים לוקחים הרבה ריזיקות כאשר במטרה להמנע מבעיות מתערבים בלידה וזה לכשעצמו לעיתים גם יוצר בעיות. הכרתי ואני מכירה נשים שילדו בלידת בית וזה נראה לי מבורך. לעצמי העדפתי את הלידה בבית החולים, בעיקר כדי שלא יפריעו לי. רציתי ללדת בסביבה נקייה ללא רעשים מסביב, בשקט שלי. לא זקוקה למוזיקה או נרות או קטורת או כל בני הבית סביבי".
ועכשיו, אחרי שחווית לידה ביתית, אם תהיה לך לידה נוספת, מה המקום האידאלי מבחינתך ללדת?
"ישנם מרכזי לידה לנשים, שהם אינם בתי חולים אלא מרכז ייעודי רק נושא הלידה. אני חושבת שהייתי שוקלת ללכת למרכז כזה, כי זה אמצע הדרך מבחינתי בין לידה קונבנציונלית בבית החולים ללידה טבעית באווירה ביתית. לאחר הלידה הזו, כאשר הגענו עם האמבולנס לבית החולים, נכנסתי ל'מערכת' והבנתי שגם לסגל הכי נחמד בבית החולים יש אג'נדה משלו וההבדל בין השקט שאפף אותנו במהלך הלידה בבית ואחריה לבין הטרטורים של השאלות והבירורים בבית החולים, הטיפולים והבדיקות, היה בולט".
מה היו התגובות של הסביבה הקרובה, החברים בשוהם?
"כולם היו בשוק, שאלו כמובן אם לא נבהלתי ואיך רועי לא התעלף. גם לנו לקח לנו זמן להתאושש מהחוויה אבל בסופו של דבר, כפי שאמרתי, היא נותרה אצלנו כזיכרון נפלא וחיובי ורועי מציע עכשיו את שירותיו כמיילד לשנות הפנסיה שלו, אז בכלל שווה לנו".
ילדה את אורי ואת דני בסלון, בבית
אורית לבית משפחת רוזנפלד, נולדה בגוש עציון למשפחה ממוצא אמריקאי- שילוב שמבטיח אישיות סופר מגניבה וגזעית. המתנחלת הדתייה מהגוש התחתנה עם צחי, החילוני מרמת אביב וביחד הם חיים בשוהם ומנהלים אורח חיים דתי ולא בהגדרה.
טוב, תגדירי.
"אין מה להגדיר, צחי בא מבית חילוני ואני באתי מבית דתי. החלטנו לקיים בית דתי שכולל שבת כהלכתה, כשרות וחינוך דתי. עם זאת, צחי לא מגדיר עצמו כדתי ולכן אני לא מחפשת את ההגדרות בשבילו. ברגע שנולדים ילדים, אנחנו נדרשים להרבה מאוד החלטות שנוגעות בנושאים הללו ואנחנו נמצאים בתהליך הסתגלות מתמיד. אני מתפללת קבועה בבית הכנסת ואנחנו קשורים לקהילה של קשת בשוהם וטוב לנו כך".
כשהיתה בת 25, ילדה את רוני, ביתה הבכורה. "תמיד ידעתי שאני רוצה "לידה טבעית" והמשמעות של זה בעניי התמצתה בלידה בלי אפידורל. עשתי קורס הכנה ללידה והתאמנתי על הנשימות והגעתי ללידה באיכילוב לחדר לידה "טיבעי" שבסופו של דבר התגלה כחדר עם מיטה רגילה במקום מיטת בית חולים ואמבטיה מקולקלת בחדר כדי שאפשר יהיה ללדת בתוך המים, אם היא רק היתה תקינה".
מה חוץ מהאיבזור או המראה של החדר אכזב אותך?
"האכזבה היתה בעיקר מהגישה של בית החולים, המערכת. היתה לי לידה ארוכה מאוד והמיילדת לא שיתפה איתי פעולה. היא מאוד לחצה עלי לעשות זריקת אפידורל, כולל כל האמירות הנלוות כדוגמת – 'עזבי זה קשה', 'לא תצליחי', 'למה לך?'. זה נורא ביאס אותי שברגעים האלו לא קיבלתי חיזוקים ועידוד, אלא דוקא תחושה שאני בוחרת בחירות לא נכונות והחוויה של הלידה לא היתה טובה עבורי".
מבית החולים יצאה אורית כשהיא אוחזת את ביתה הבכורה המקסימה רוני ואת התובנה שהיא לא מעוניינת לחזור על חווית הלידה במתכונת זו. עדיין לא היה לה כיוון, טרם ידעה אילו אפשרויות יש בידיה ואפילו לא הספיקה לעבד את המידע ואת התחושות עם צחי, הרי רק לפני רגע ילדה, אבל בתוכה נצרבה כבר ההכרה, שהוא שהיה – לא יהיה.
"בזמן ההיריון הבא שלי, בכל פעם שחשבתי על הלידה ועל בית החולים, הרגשתי שזה ממש עושה לי רע. לא ידעתי אילו אפשרויות יש בכלל בידי, אבל הייתי נחושה לברר אם יש דרך אחרת. מתוך החיפוש הזה, נפתחה בפני אפשרות לידת הבית".
אפשרות קצת מפחידה, לא?
"במפתיע- לא. לא נרתעתי ולא פחדתי, הרגשתי שזה הדבר הכי טבעי והכי ברור שיכול להיות. לאמיתו של דבר, זו נראתה לי אופציה פחות מפחידה מלחזור לבית החולים".
מי שלא הרגיש שלידה ביתית היא האופציה "הכי טבעית וברורה" זה דוקא צחי, שכמו רובינו הרגיש בטוח רק בבית החולים.
"צחי לא 'זרם' עם הקונספט של לידה טבעית וחשש מהאחריות שהיא מטילה על כתפינו כזוג צעיר וכהורים וממה שעלול לקרות. הרבה "ומה אם—?" עברו לו בראש והיה לו קושי להתחבר למקום הזה, שאני נמצאתי בו כבר תקופה".
אפשר בהחלט להבין את צחי, את לא חושבת שיכול להיות משהו חסר אחריות בלידה ביתית - לא מפוקחת, רחוק מסביבת בית החולים במקרה של מצוקה?
"הסטטיסטיקה היא שבהריון בריא, אין אחוזי הצלחה פחותים ללידות בית מאשר לידות בית חולים, זו עובדה. בלידות אפידורל למשל, יש סיכוי גבוה יותר להסתבכויות ומכאן להתערבויות רפואיות, חלקן מיותרות. וודאי שיש מצבים שבהם מראש עדיף ללכת לבית חולים: למשל כשיש צניחה של חבל הטבור וכן כל הריון שמוגדר 'הריון בסיכון', אז באמת עדיף לפנות לבית החולים. במקרים כאלו, מיילדת הבית לא תיקח את הלידה ובעצמה תפנה את היולדת לבית החולים".
אחרי שבועות של חילוקי דעות עזים, הגיעו בני הזוג להסכמה שהם ייפגשו עם המיילדת הביתית וישמעו ממנה על התהליך. לאחר הפגישה, אמר צחי לאורית שהוא נותן לה את המנדט להחליט בנושא הזה ואורית הלכה עם הבטן שלה וקבעה עם המיילדת הביתית.
איך נערכים ללידה ביתית, בשונה מלידה רגילה?
"לקראת לידה ביתית קיבלתי רשימת ציוד אותה רכשתי כמו, בריכה מתנפחת, מזרונים מיוחדים. לא הייתי צריכה לארגן לעצמי מזוודה לבית החולים, אבל בחרנו בכובד ראש את הסלון-מטבח כחדר הלידה, כשהשיקול שהנחה אותנו הוא שבחלל הזה יש המרחב הדרוש ללידה".
ואחרי כל ההכנות, כשהגיע הרגע....הצלחת להיות רגועה?
"בשעות אחר הצהרים התחלתי להרגיש את הצירים וההורים שלי באו לקחת את רוני אליהם ואנחנו נשארנו בבית וקראנו למיילדת. החוויה היתה מדהימה. את רוב הצירים העברתי בתנוחות נוחות, הרבה תשומת לב מהמיילדת וצחי שעבד קשה בלוגיסטיקה של הלידה. הלידה כולה ארכה שלוש וחצי שעות. בצירי הלחץ צעקתי אבל למזלי אף שכן לא הופיע בדלת. בסופו של דבר ילדתי על כיסא לידה שהביאה המיילדת - שתי דחיפות והוא היה בחוץ".
ואיך היתה ההתאוששות, הרגע שאחרי?
"אחרי הלידה שכבתי על הספה שלי, בבית שלי, הנקתי את אורי קצת ואז העברתי אותו לצחי ואני עליתי להתקלח בחדר שינה שלנו. כשחזרתי, הסלון היה כבר מסודר ואנחנו ישבנו לנו בכייף עם התינוק. לא הלכנו לבית החולים איתו בכלל. המיילדת ורופאת ילדים הגיעו בימים שאחרי הלידה לבדוק אותו וזהו זה.
בלידה טבעית ההתאוששות היא מהירה יותר ויש באווירה של הבית גורם מאוד מרגיע ונינוח לעומת ההמולה וסדר היום של בית החולים, שכיולדת את מחוייבת לו. בסביבה הביתית את קשובה רק לגוף שלך וכשאת מקשיבה לגוף- את שומעת אותו. הכוחות שלך לא מבוזבזים במקומות הלא נכונים".
עבורך, ביחס ללידה הראשונה, נשמע שמדובר בחוויה מתקנת.
"ממש כך. זו היתה חוויה מתקנת לקבל את היחס הממוקד של מיילדת אחת רק אלי, במקום מיילדת על כמה לידות במקביל כפי שקורה בבית החולים. וזה היה כל כך ברור ובולט, שבלידה הבאה לא עלתה בכלל השאלה- גם לא אצל צחי. הלכנו על לידה ביתית נוספת בביטחון רב".
את יכולה להבין מדוע נשים מעדיפות ללדת בבית החולים?
"הדבר הכי נוח בבית החולים הוא שלוקחים ממך את האחריות. ברגעים הקשים הללו של חוסר האונים, יש מישהו שיודע מה לעשות, מישהו שמקבל החלטות במקומך וזה מוריד הרבה לחץ. אני לא רציתי את זה. לא רציתי שיגידו לי מה לעשות, שיחליטו לי מתי לקחת את התינוק. חיפשתי את האחריות הזו".
הלידה הבאה, היתה של דני - אותה מיילדת, אותו סלון-מטבח, רק בריכה חדשה. הפעם אורית השתכללה והזמינה את אחותה שתהיה נוכחת ותסייע בכל הלוגיסטיקה, הכל כדי שצחי יהיה פנוי יותר להיות לגמרי איתה. הלידה התקדמה במהירות וכשהמיילדת הגיעה, אורית כבר היתה בבריכה.
"הפעם הלידה התקדמה במהירות ובאחת לפנות בוקר, כבר הייתי אחרי מקלחת ואחרי שישבנו לנו בכייף עם התינוקת. ארגנו קצת את הבית והלכנו לישון. תענוג".
זה באמת נשמע כמו חלום של לידה, אבל הלידה הרביעית של אורית, כבר התרחשה בבית החולים.
"ההריון הרביעי שלי היה עם תאומים וזה הריון שמוגדר כהריון בסיכון וכמובן שהיכן שיש סיכון שיודעים עליו מראש, אין ספק שלא לוקחים אותו ועשיתי את דרכי לבית החולים כמו ילדה טובה".
האם הלידה הרביעית בבית החולים היתה שונה מזו הראשונה ועד כמה היתה שונה מהלידות הביתיות שהיו בתווך?
"הפעם לקחתי איתי את המיילדת שלי ללידה ובטח זה היה חלק מהעובדה שהחוויה היתה טובה יותר. גם הפעם ילדתי כמובן בלי אפידורל והלידה היתה ארוכה יותר וכאובה יותר, אבל שלא נשכח- לידת תאומים, קושי כפול. באתי מוכנה יותר, עם ביטחון והיכרות שלי עם עצמי ועם הגוף שלי בנסיבות של לידה. הכנסתי את עצמי ל'זון' משלי, יצרתי לעצמי את האווירה שלי, שרתי לעצמי וניתקתי את עצמי מהסביבה שאני נמצאת בה. בסוף ילדתי בתנוחת כריעה בנוכחות המיילדת שלי בלבד, כי המיילדת של בית החולים בדיוק יצאה מהחדר, כך שזה היה לא שונה ממה שרציתי לכתחילה.
אחרי שאריאל יצאה, הרופא אמר לי, 'תעשי מה שאת יודעת לעשות' וזה בדיוק מה שעשיתי. עוד לחיצה אחת וטל יצאה".
שנה וחצי אחרי לידת התאומות המתוקות, אורית כבר חזרה לעבודתה כפסיכולוגית שיקומית. בעבודתה, עם אנשים שעברו טראומה/אירוע פיזי או נפשי משמעותי היא מסייעת להם להשתקם ולהחזיר את ה'איכות' ל'חיים'. בעבודתה, היא פוגשת אנשים עם הפרעות אכילה, קשיים רגשיים, ילדים ובני נוער ואוכלוסיית מבוגרים, כולל בגיל השלישי.
איך החוויות האישיות שלך בתחום הלידה השפיעו על התקשורת שלך עם המטופלים?
"אין ספק שהעובדה שלא וויתרתי לעצמי, שלקחתי את האחריות, גם אם זה אומר לעשות מעשה לא קונבנציונלי- חיזק אותי מאוד בעיני עצמי ומשליך גם על הקשר שלי עם המטופלים ועל ה'זכות' שלי לדרוש מהם לקחת את החיים בידיים ולדרוש מעצמם איכות חיים טובה יותר וראויה יותר, כפי שמגיע להם".
מה המסר שלך לנשים שחושבות על לידה טבעית, לבני הזוג והמשפחה החוששים ולמערכת שנוטעת פחדים מפני הלידות הביתיות?
"המסר שלי הוא שאישה יודעת ללדת לבד, באופן טבעי. לא צריך לפחד לקחת את האחריות, תאמיני בעצמך".
מאיה פייגן
ילדה את נועם באוטו
מאיה ויונתן פייגן, זוג מקסים, מגדלים בשוהם את ארבעת ילדיהם. מאיה שעלתה מקנדה, הכירה את יונתן, עולה חדש מאנגליה, בסעודת שבת אצל חברים חודש אחרי שהגיעה ארצה. עשרה חודשים לאחר מכן כבר היו נשואים ושנה לאחר שעלו לארץ בנפרד, כבר גרו יחד בשוהם. מאז הם איתנו 11 שנים. שלוש הבנות הגדולות, מיטל (9.5), ליאל (7) ועדן (5.5), לומדות בבית הספר אבן חן במסלול קשת. "גם אני וגם יונתן עלינו ארצה, כי רצינו לחיות בתוך העם שלנו ולהתחבר לתרבות הישראלית", אומרת מאיה, "מבחינתי, רק בדרך של שיתוף בין האוכלוסיות השונות בארץ נגיע לשלום והבנה בין חלקי העם, זו הציונות עבורנו".
את הבנות הגדולות מאיה ילדה בבית החולים, "אבל תמיד בלי אפידורל".
למה בלי אפידורל, מתוך רצון ללדת לידה טבעית?
"האמת היא שבעיקר מתוך הפחד. חששתי מכאבי הגב שאני סובלת מהם ושמחמירים בעקבות הזריקה, חששתי מההתאוששות הארוכה ומכך שלידות אפידורליות הן בדרך כלל ארוכות יותר. הנושא של לידה טבעית לא עמד על הפרק מבחינתנו. הנוכחות של הצוות הרפואי היתה חשובה לנו, רצינו להיות בטוחים ולא היינו מרגישים ביטחון בלידה ביתית".
עם שלוש בנות בבית, ההיריון הפעם היה קצת שונה. "הפעם הזאת היתה שונה, לא רק בגלל נסיבות הלידה המפתיעות. היו לי שלוש בנות גדולות יחסית בבית שעקבו והיו שותפות מלאות לכל מה שעובר עלי והרגשתי כאילו כל המשפחה בהריון".
הפעם הזאת, מאיה התכוננה מראש ללידה אחרת. לא לידת בית או משהו כזה, ממש לא. 'אחרת' במובן שהיא היתה נחושה בדעתה להעניק לעצמה חווית לידה שונה מזו שחוותה בפעמים הקודמות.
מה כל כך נורא בלידה רגילה בבית החולים?
"הלידות הקודמות שלי היו מאוד כאובות. בכיתי, צעקתי, התחושה בבית החולים לא היתה עוטפת ורגישה מספיק ויצאתי בתחושה שנשים רבות חשות, ש'לידה זה דבר כואב ולא נעים ואין מה לעשות'. החלטתי לנסות ולשפר עבורי את התהליך שאני עומדת לעבור. עשינו קורס לידה שנקרא Hypno-birthing"" שעושה שימוש במדיטציות, כניסה לאיזה מקום נפשי של שקט, כשהמטרה היא לשלוט בכאב, להכיר בו ולנהל אותו, במקום להתכווץ מרוב פחד. את הקורס עשינו ביפו וזו לכשעצמה היתה חוויה מעניינת ומחברת ותכננתי להשתמש בטכניקות הללו בלידה הרגילה בבית החולים".
וכך, לפני חודש, בלילה גשום וקריר, התעוררה מאיה משנתה באחת לפנות בוקר. "התעוררתי, אבל לא הייתי בטוחה אם אלו צירים או סתם תנועות מוגברות. חיכיתי מעט ובסביבות השעה שלוש לפנות בוקר החלטתי שהגיעה העת לנסוע לבית החולים". הפייגנים הכינו סנדוויצ'ים לבנות לבית הספר, מאיה ערכה סידורים אחרונים והתקשרה לחברתה ליאורה סילברמן, שהגיעה בתוך חמש דקות לביתם כדי להיות עם הבנות כאשר הן מתעוררות בבוקר.
"ליאורה הגיעה, הסתכלה עלי ואמרה, "את לא תגיעי לבית החולים!", אבל אני הייתי אופטימית, לא העליתי על דעתי בכלל אופציה כזו".
כבר כשיצאו לכיוון בית החולים מאיה הרגישה שהדרך ארוכה, ארוכה מדי. "היה לי מאוד קשה לשבת ברכב, הצירים היו תכופים וכשעברנו את בית עריף, המים ירדו ואיך אומרים, הבנתי שלתל השומר כבר לא נגיע". יונתן החנה את הרכב בתחנת האוטובוס בסמוך לאיירפורט סיטי והתקשר למד"א.
"מד"א הדריכו אותנו להדליק את החימום ברכב, כדי שלתינוק יהיה חם וביקשו מיונתן לבדוק, האם 'רואים את הראש של התינוק'. יונתן בדק וענה להם, 'לא רואים כלום'. ברגע שהוא אמר את המשפט הזה, לחצתי והתינוק היה בחוץ".
איזה פחד!
"מזלי הוא שיונתן אדם מאוד רגוע. הוא הופתע מאוד, אבל לא נכנס ללחץ וזה עבד לטובתנו".
מה עם כל הנשימות, המדיטציה וההכנות...במקום לידה חיובית ורגועה, קיבלת לידה טראומטית?
"במהלך הנסיעה התחלתי את הנשימות, כפי שלמדתי בקורס ובזכות זה, הלידה היתה פשוט קלילה. במקום ההרגשה כאילו הגוף שלי נקרע, כפי שחשתי בלידות הקודמות, הרגשתי תחושה של הקלה. אני מאמינה שהטכניקות שתרגלתי עשו את ההבדל. עבדתי עם הגוף במקום בהתנגדות לו. עברתי לידה קלה, נעימה, באווירה אינטימית ורגועה. כל מה שקיוותי וציפיתי".
לאחר הלידה יונתן מיהר לתפוס את התינוק ומאיה עטפה אותו בסוודר גדול שלבשה. במשך 7 דקות, עד שאמבולנס הגיע, ישבו מאיה ויונתן עם התינוק ועיכלו את מה שעברו. "אמרנו לעצמינו, רגע, מה היה פה? היינו קצת בהלם אבל בעיקר בהיי. היתה שמחה גדולה, הרגשה של אושר ושלווה. היה משהו סוריאליסטי בכך שישבנו לנו ברכב, האוויר היה נקי אחרי הגשם, הכל היה חשוך ושקט ואנחנו ככה, עם התינוק החדש שלנו, בלי מכשירים מצפצפים, בלי בדיקות פולשניות, רק אנחנו, בכייף שלנו. מושלם".
חובשי האמבולנס חתכו את חבל הטבור ופינו את מאיה ונועם לבית החולים. שם, מאיה קיבלה תזכורת לכל מה שחששה ממנו.
"מרגע שהגענו לבית החולים, הרגשתי שאני עוברת מסע מפרך של לידה מחדש- חיכיתי הרבה זמן לחדר לידה, אחר כך עד שהעבירו אותי להתאוששות ועד שנכנסנו לחדר. חוויית בית החולים היא לא חיובית ובטח לא בהשוואה ללידה הקסומה בדיעבד שעברנו".
איך את מסכמת את הלידה הלא שגרתית הזו?
"בסופו של דבר, זו היתה מתנה. לא תכננתי ללדת כך, אבל יצא שעברנו משהו מדהים וגם לא סבלתי מבית החולים. אני ממש שמחה שזה מה שקרה. אין ספק, שאם היית שואלת אותי לפני שנה, איך הייתי מרגישה לו הייתי יולדת לבד, בצד הדרך, באמצע הלילה – הייתי וודאי אומרת שזה לא יכול לקרות לנו, אנחנו אנשים סופר מאורגנים ומתוכננים, אבל החיים חזקים מהתכנונים ובסופו של דבר הכל יצא לטובה".
מתוך ההתנסות הזו ומתוך הכירות עם האופציה המוכרת והרגילה- היית שוקלת לידה ביתית בעתיד?
"על אף שהיום אני מבינה הרבה יותר נשים שמעדיפות ללדת בבית ואני רואה בכך יותר דברים חיובים, עדיין, אני מאמינה שהייתי יולדת בבית חולים".
מה היית מציעה לעשות כדי לשפר את חווית הלידה עבור נשים בבתי החולים?
"הלידה בבית החולים היא לא חוויה נעימה לאישה וישנם מרכזי לידה לנשים, שם היחס והגישה שונים בתכלית. הבעיה היא, שהלידה במסגרת כזו היא יקרה מאוד. הלוואי והיתה לכולן נגישות ללדת כך, זה מה שהייתי מאחלת לרפואת הנשים בארץ".
עבר כבר חודש, מאיה נהנית מחופשת הלידה ויונתן חזר לעבודתו כמהנדס אווירודינמיקה בתעשייה האווירית. "כייף לי עם נועם ונעים לי שהיתה לנו לידה כל כך טובה. כשעצרנו, עצר לידינו מישהו ושאל אם אנחנו צריכים עזרה. גם בימים אלו אפשר למצא אנשים טובים בצד הדרך זה הוסיף להרגשה הטובה. הידיעה, שבארץ תמיד יהיה מי שיושיט יד, בשביל זה אנחנו כאן".
תגובות
לארה | 01:05 16.07.23