הבן שלא יחזור

חייו וחידת מותו של אחיעד רובנר

פורסם בתאריך: 10/05/2016 12:16

נכתב על ידי

גאילי שיף

בישוב הצעיר, שזה עתה מלאו לו 20 שנה, כבר גדל דור. כבר היה המחזור הראשון שסיים את לימודיו בתיכון, כבר היתה קבוצת הספורט שהעפילה לליגה הגבוהה, כבר היתה נבחרת האתלטיקה שהשיגה הישגים וכבר היו לנו חללי צה”ל. שניים.
שרית שינאור הי”ד, נרצחה בידי מחבלים בבסיס נצרים ב- 24 באוקטובר 2003. אחיעד רובנר נהרג מירי ב – 5 בספטמבר 2011 בבסיס בבית אל.
אבדנו של אחיעד הותיר חלל עצום בקרב משפחתו וסימן שאלה גדול שריחף מעל נסיבות מותו. ארבע שנים לאחר מכן, הגיעו מסקנות בדיקת מצ”ח ועל אף שהכאב לעולם לא יחלוף, אחיעד יכול סוף סוף לנוח על משכבו בשלום.

מאת: גאילי שיף

עיניה הכחולות הבהירות של יעל מלאות בחיוניות ואופטימיות. היא יפה והליכתה מעידה על כך שהיא בטוחה בעצמה, כדרכם של אלו שזכו במנות גדושות של מזל ויכולות ואפשרויות בלתי מוגבלות. הרושם הזה לא מתערער, אפילו לא במעט, כאשר היא משוחחת איתי ומתוך קולה וחיתוך הדיבור, ניתן להבין כי היא לקוית שמיעה.
לא העובדה שהיא איבדה את השמיעה בשתי האוזניים בגיל צעיר ולא העובדה שמעולם לא למדה את שפת הסימנים ונאלצה להתמודד כלקוית שמיעה בחברה מגיל ילדות, הביסו אותה. גם לא ניתוחי השתל הכושלים שעברה במטרה להיטיב עם השמיעה ואשר לא צלחו, אלו לא הביסו אותה. רק מותו של אחיעד בכורה, הילד האהוב והמוכשר שלה, מלא שמחת חיים ותוכניות לעתיד, ממלא את עיניה דמעות. “הכאב לא שוכך”, היא אומרת, “השנים לא מקהות. ככל שהימים עוברים, הגעגוע והעצב על ההחמצה, על התקוות שנגוזו, על העתיד המבטיח שנגדע באחת, רק הולכים וגדלים”.
את החוסן הנפשי, בזכותו היא מניעה את משפחתה לחיים של שמחה והכרת תודה, היא חבה להוריה. היא נולדה בארצות הברית והיתה בת שנה וחצי כאשר בעקבות מחלת חום גבוה איבדה בבת אחת, כמעט לחלוטין, את שמיעתה.

כשהוריה של יעל למדו על מצבה החדש של ביתם, הם פנו מיד לחשיבה פרקטית, למדו את הנושא והחליטו כי הם רוצים שביתם תגדל בחברה שומעת. בארצות הברית באותה התקופה, היתה נהוגה הפרדה בין ילדים שומעים לבין ילדים שאינם שומעים. אלו התחנכו בבתי חינוך מיוחדים, למדו את שפת הסימנים ולמעשה היו מנותקים מהחברה הכללית. אביה של יעל, מהנדס אלקטרוניקה שהיה שקוע באותה העת בכתיבת עבודת הדוקטורט שלו, פנה לחפש מקום שבו אפשר יהיה לעשות שילוב אינדיבידואלי בחברה שומעת. הוא גילה שבישראל, בגלל המחסור באמצעים טכנולוגיים באותה התקופה, היה נהוג שילוב. הוריה של יעל לא בזבזו זמן, ארזו את תכולת הבית ואת שלושת הילדים ועלו לישראל.
המשפחה פתחה בחיים חדשים בארץ, כאשר השילוב של יעל עומד לנגד עיניהם. “ההורים אף פעם לא עשו לי שום הנחה בגלל המצב שלי”, היא מספרת, “גרנו בפתח תקווה ולאורך כל השנים, הייתי הלא שומעת היחידה בכיתה. ההורים לא שלחו אותי ללמוד את שפת הסימנים ולימודי קריאת שפתיים לא היו אז. למדתי לבד לקרא שפתיים ולהפיק צלילים והכל  הודות  לעידוד ולפירגון המתמיד של ההורים להשתלב, להצליח, להתמודד”. האושר המשפחתי שהושג בארץ נופץ כאשר בכור ילדי המשפחה, משה, נהרג  בתאונת דרכים בסיני והוא בן 25 שנים בלבד. שנה בלבד לאחר מכן, תקרא יעל לבנה בכורה על שמו, אחי-עד משה.
ההורים לא נתנו למשפחה לקרוס והגישה העוצמתית שלהם עברה לביתם. יעל גדלה להיות נערה מלאת ביטחון עצמי מוקפת בחברים רבים. “מעולם לא נתתי לדבר לפגום  בחיי החברה שלי”. כל כך הרבה ביטחון עצמי היה לילדה, עד כדי כך שהיא לא היססה לפני שניגשה להתקבל למקהלת בית הספר. “בשלב כלשהו החלטתי להתמודד למקהלה. הגעתי למבחנים, נעמדתי בצורה גאה ושרתי את ‘אלי אלי’ של חנה סנש. כמובן שאין לי שום יכולת לשיר, אבל התקבלתי וזאת ללא ספק בגלל הביטחון שהיה לי. במהלך החזרות כבר הבנתי שאין לי מה לתרום למקהלה ובעצמי הבנתי כי מוטב שאשיר ללא קול, אולם זה לא הפריע לי להמשיך להיות חברה בה, עד כדי כך הייתי בטוחה בעצמי”.
באוניברסיטה, יעל בחרה ללמוד לתואר ראשון באמנות, תחום שהיא גילתה בו כישרון. גם כאן, העובדה שרבים מהקורסים נערכים בחושך ובעזרת מצגות, לא ריפתה את ידיה. “אני והחושך לא חברים טובים, זה דבר שאנשים שומעים לא חושבים עליו בכלל. זה היה מאוד מאתגר והמרצים עשו כמיטב יכולתם לעזור. הסתדרתי, כמו תמיד. חברות עזרו לי בסיכומים וככה סיימתי את התואר”.

יעל נישאה פעמיים. בפעם הראשונה, הוליד הקשר את אחיעד ואת אביבית. כשאחיעד היה בן 3.5 התגרשו ההורים ובהמשך נישאה יעל לאבי צימט, שהגיע לקשר עם גל ומאיה, בגילאים תואמים. “הקשר עם האב ביולוגי של אחיעד ואביבית נותק עוד למן שהיו קטנים מאוד ואבי קיבל את ילדיי כאילו היו שלו מבטן ומלידה. הוא היה שם בשבילם, גידל אותם, חינך אותם, אהב אותם והם קיבלו אותו בטבעיות. ארבעת הילדים הסתדרו ביניהם והפכו לאחים ובמשך השנים, נולדו לנו עוד שני ילדים משותפים, תמרה ויואבי”.
איזה מין ילד היה אחיעד?
“אחיעד היה ילד פתוח ומשתף, היה כייף גדול לגדל אותו, היינו מאוד קרובים. הוא היה ילד חם וחברותי, יפה תואר ומוכשר. את לימודיו התיכוניים עשה במחזור השני בישיבת שי פירון והיה תלמיד מעולה בכל מה שהוא אהב ללמוד. כשהיו צריכים לבחור מגמה, הוא מאוד רצה ללמוד קולנוע. הוא פנה לרב פירון והרב הסכים לפתיחת המגמה. אחיעד נרתם למשימה להקמת המגמה ואף סייע באיתור המורה. הוא ניגש לבגרויות במגמת קולנוע וביולוגיה ועשה חיל. היום, מגמת הקולנוע בישיבה קרויה על שמו”.
לאחר שנה בישיבה במעלה גלבוע, אחיעד התגייס לצבא עם הרבה מאוד מוטיבציה. הוא גויס לחטיבה 401 בשריון ומשם המשיך לקורס קצינים. במהלך הזמן בישיבה, אחיעד התחבר לכתיבה וכתב שירים וסיפורים מלאי רגש ודמיון. “היה בו שילוב לא יאומן של גבריות וחברה’מניות עם רגישות וכשרון אמנותי”, אומרת יעל. אחרי מותו, מצאה בחדרו את המחברות שכתב ומילא בקסם ונחשפה לעולמו הפנימי המיוחד.
לאחר הקורס, אחיעד הוצב כקצין שלישות באוגדת איו”ש בבית אל. הוא שירת שם חמישה שבועות, עד שנמצא מת במשרדו כשנשקו האישי לצידו.

אי אפשר לתפוס מה עובר על הורים המקבלים את הבשורה המרה מכל. אין דבר המכין אותך למות ילדך. בלילה שבין שני לשלישי, ב- 5 בספטמבר 2011 נשמעה ירייה בבסיס בבית אל. אל החדר הנעול מבפנים, פרצו החיילים וגילו את הקצין המוערך והאהוב, כשהוא מוטל מת ליד שולחנו. כמה שעות לאחר מכן, נשמעה הדפיקה בדלת ביתם של אבי ויעל.
“באחת בלילה שמענו דפיקות חזקות בדלת. אבי רץ למטה בבהלה ואני עמדתי לרדת במדרגות, כשבפתח עמדו קצין העיר, חובש ורופא. הם שאלו אותו, ‘אתה אבא של אחיעד?’ הוא ענה, ‘כן’, והם אמרו לו שתי מילים, ‘אחיעד מת’. זה היה הרגע שבו החיים נגמרו. לא הבנו איך זה קרה. התמוטטנו. עד היום אני חוזרת לרגעים האלו, הם לא עוזבים אותי”.

אז מה קרה שם בחדר הסגור ומה הביא למותו של אחיעד? מה שנראה היה כמקרה התאבדות, נחקר במשך שנה ארוכה על ידי מצ”ח. משהו לא הסתדר, הפרופיל לא תאם.

“לא האמנתי לרגע שהיה כאן ירי עצמי מכוון, ידעתי כי לא כך הוא”, אומרת יעל, “לא היתה סיבה, לא היו סימנים מעידים, לא היתה התנהלות או סערת רגשות שהיתה מביאה אותו לבצע את המעשה”. חשוב לה ליעל לומר, שאם היתה יודעת בוודאות שכך היה ובנה בחר ליטול את חייו בעצמו, עם כל הכאב והצער, היתה מקבלת את המציאות, היתה מביטה לה ישירות בעיניים ומתמודדת איתה. אבל יותר מדי סימנים ואותות היו שם, שסיפרו על משהו אחר שקרה באותם רגעים בחדר.
“הקשר עם אחיעד היה הדוק מאוד. את סרט הגמר שלו בקולנוע הוא עשה על ניתוח השתל שעברתי, במטרה לשפר את השמיעה שלי ואשר לא צלח. היינו קרובים מאוד והוא הרבה להתייעץ איתנו בכל צעד וצעד, סיפר לנו על חוויותיו ועל מעשיו בצבא, על ההתלבטויות וההחלטות שקיבל. הוא היה בחור שמח ואהוד שאת כל אחד משלושת השלבים בקורס הקצינים הוא סיים בהצטיינות מופת. הוא למד והשקיע שעות רבות אל תוך הלילה בהשתלמות בתפקיד החדש.
בפסח האחרון שלו, כשעוד היה בקורס הקצינים, נסענו עם כל המשפחה לנופש בבולגריה ואחיעד נשאר בבסיס עד סוף החג. יומיים לפני ליל הסדר, הודיעו לו שהוא מקבל שחרור לשביעי של פסח. מיד כשנודע לנו שאחיעד יוצא הביתה, אבי ואני הפכנו את העולם כדי למצא טיסה מהרגע להרגע וחזרנו ארצה כשהילדים נשארים עם שאר המשפחה בחופשה. לא רציתי שהוא יהיה לבד בבית בחג וגם לא עם חברים, עד כדי כך היינו קרובים. הוא בא לאסוף אותנו משדה התעופה ואמר לנו, ‘אני כל כך שמח שבאתם’. זה היה החג האחרון שלנו יחד.
היו לאחיעד תוכניות לטווח ארוך וקצר. הוא תכנן ללמוד קולנוע או ביוטכנולוגיה, שני תחומים שהוא מאוד אהב. בטווח הקצר, הוא היה איתנו בקשר רצוף וביום שנהרג, בזמן שתכננו טיסה לחופשת סקי משפחתית, הוא התקשר לברר מהם התאריכים ומילא בקשה לחופשה מהצבא והיה מבסוט ושמח לקראת הנסיעה”.

ובכל זאת, יעל היתה מודעת לקושי שהעיב על אחיעד. אחיעד הגיע מרקע של לוחם ועבר לתפקיד של שליש, שוני מהותי ביותר ותפקיד שונה בתכלית השינוי. “הוא היה מאוד לחוץ מהתפקיד, סיפר לי שהוא לא מספיק ללמוד את החומר ולכן נאלץ להישאר ללמוד בלילות. החפיפה שעשו לו היתה קצרה ולא היה מספיק כח אדם כדי לסייע לו במילוי כל המשימות. בכל פעם שהוא היה חוזר הביתה, היה שקוע בטלפונים והתעסקויות הקשורות לתפקיד. הוא היה מאוד מחובר לחיילים ומחויב לרווחתם. מתוך אכפתיות, לא הסכים לעשות עבודה שהיא פחות ממושלמת”.
לאחר מותו, פנו ההורים ושוחחו עם חיילים ששירתו עם אחיעד וביקשו לשמוע הכל אודות התקופה האחרונה בחייו. “כל מי שדיברנו איתו חזר ואמר שהוא לא מאמין ולא יכול להיות שאחיעד בכוונה נטל את חייו. סימני השאלה לגבי נסיבות המוות לא נתנו לנו מנוח”.

אחת העדויות המרכזיות בפרשה היתה של קצינה, שהיתה האחרונה לשוחח עם אחיעד. בשעה רבע לעשר בלילה אחיעד התקשר ממשרדו לאותה קצינה שהכיר בקורס ואשר הוצבה בבסיס שיזפון. במהלך השיחה הקצינה חשה כי משהו לא טוב קורה לאחיעד וכל השיחה התנהלה ונשמעה מוזרה מאוד. “הקול שלו נחלש, הוא התחיל לדבר ג’בריש, אי אפשר היה להבין מה הוא אומר. היא שאלה אותו, ‘אחיעד, הכל בסדר?’ והוא ענה לה, ‘אני לא יכול לקום מהכיסא’. היא שאלה אותו איפה הוא ואמרה לו, ‘קום מהכיסא!’ הוא ענה לה שהוא קשור לנשק והמשיך למלמל דברים מוזרים. היא אמרה לו שהיא סוגרת את הטלפון וקוראת לעזרה וכך היא עשתה, אבל בטרם הספיקו החיילים להגיע אליו, נשמעה הירייה”. העדות הזו היתה עוגן בהבנה שאחיעד התמודד עם מצב כלשהו שמנע ממנו את שיקול הדעת. אבל רק שיחת אגב, שנה וחצי לאחר מותו, הביאה לנקודת המפנה בחקירת המקרה.

“שנה אחרי שאחיעד נהרג, קיבלנו את דו”ח חקירת מצ”ח. זה היה דו”ח עב כרס, אבל בסופו של דבר, הם לא הצליחו להגיע לממצא סופי. לקחתי את התיק וביקשתי מעורך הדין עודד סבוראי שיעבור עליו, אולי ימצא משהו שנעלם מעינינו. באחת הפגישות שלנו, אגב שיחה, הוא העיר בהקשר כלשהו שנודע לו רק עכשיו שבתל השומר יש מעבדת שינה. אמרתי לו, ‘בוודאי שיש מעבדת שינה, אחיעד אמור היה ללכת לשם’. העו”ד שאל אותי, ‘לשם מה הוא היה צריך מעבדת שינה?’ סיפרתי לו שלאחיעד היתה בעיה של הליכה מתוך שינה. זה הופיע לראשונה כשהיה ילד קטן - הוא קם בלילה מתוך שינה, בעיניים פקוחות, ירד במדרגות, פתח את הדלת ויצא החוצה. יום אחרי כן, החלפנו את מנעול הדלת כדי שהוא לא יוכל לצאת מהבית. פחדנו, כי ראינו שהוא הולך מתוך שינה. התופעה הזו חזרה על עצמה במהלך השנים מדי פעם, אבל החמירה בצבא, כתוצאה מהלחץ והמחסור בשינה והוא פנה לרופא וקיבל הפנייה למעבדה. זה מה שידעתי באותה העת, אבל לא קישרתי בין הדברים”.
ככל שהעמיקו בבדיקה, נתגלתה להם העוצמה של התופעה. דו”ח מצ”ח שהחזיקו בידיהם, הכיל עדויות של חיילים על כך שאחיעד נהג לישון שעות ספורות בלבד ביממה לאורך השבועות האחרונים. מתוך העדויות עלה, כי הוא ביקש תמיד להיות בקומה התחתונה במיטת הקומתיים, מחשש שיפול מהמיטה בלילה, שהיה מדבר וצועק מתוך שינה, שהיה קם ומתלבש, יוצא וחוזר ומבצע פעולות מורכבות ומלאות, כשהוא לא זוכר דבר וחצי דבר מכל אלו בבוקר. החיילים האחרים פנו אליו לא פעם בבקרים וסיפרו לו על האירועים הליליים הללו ועל כך שהוא לא מאפשר להם לישון. בעקבות זאת, אחיעד פנה לרופא הבסיס וקיבל ממנו הפנייה למעבדת שינה. כל העדויות הללו היו בתיק, עכשיו הפאזל החל להתחבר.

בעקבות המידע החדש, מצ"ח פתחו בחקירה נוספת. שנתיים לאחר מכן, התקבלה הפסיקה האחרונה, "תאונת נשק מתוך שינה". אחיעד סבל מ"פרסומניה", שנת חלום במצב של עירות חלקית. הסובלים מפרסומניה, יכולים לעשות פעולות שלמות כמו נהיגה, בישול ושיחה, כאשר הם עושים זאת בעיניים פקוחות- מתוך שינה. “תדירות הופעת התופעה משתנה במהלך החיים והיא מושפעת בעיקר ממצב של חוסר שינה וגם ממתח ועומס נפשי. ככל שהאדם נמצא בחוסר שינה, כך תהיה התופעה מורכבת יותר מבאותן השעות המועטות שבהן הוא ישן”, אומר ד”ר ברוך אלעד, מהמומחים הגדולים בארץ לבעיות שינה. עכשיו, הובנה השיחה של אחיעד עם הקצינה סמוך למותו, בדיעבד התברר כי התנהלה תוך כדי שינה.
“חוסר המודעות הוא שהרג את אחיעד”, אומרת יעל, “ה”אילו” מלווה אותי כל הזמן - אילו הצבא היה מודע למחסור החמור בשינה של אחיעד, אילו היו מקשיבים למה שהחיילים אמרו, אילו, אילו ואילו”.
את הכאב על לכתו של אחיעד יעל לא שומרת לעצמה, הבית פתוח להתמודדות. “קיבלנו החלטה שלא להסגר בכאב. אנחנו ממשיכים את החיים בשביל הילדים, בשביל המשפחה. שנה וחצי אחרי מותו, פיניתי את החדר שלו. זה היה תהליך קשה שלי מול אחיעד, פרידה שלא הייתי מוכנה אליה. נתתי לילדים לקחת מהחדר כל מה שהם רוצים, שמרנו את הדברים האישיים שלו ותרמנו את השאר. אחיעד מוזכר בבית הרבה ובצורה טבעית, אין חשש להזכיר אותו, להפך– אני שמחה שהוא נשאר חלק מהמשפחה”. כחלק מתהליך השיקום העצמי, יעל חזרה לחיבור הטבעי שלה לאמנות ופיתחה ביחד עם שותפתה, חדוה, את ‘Artish’, מותג יצירה לילדים.
‏Artish הוא למעשה ערכות יצירה שונות ומגוונות, המכילות את כל הדרוש ליצירה, החל מצבעים ודבקים ועד חומרי העץ והבד. כל ערכה בנויה סביב נושא אמנותי ותרבותי, כאשר בכל ערכה יש שתי יצירות בנושא מסוים. הערך המוסף של היצירות הוא בידע התרבותי הנלווה לעשייה היצירתית, בהתאמה לכל גיל.
מוצר הדגל של החברה הוא “הבית של Artish, תיבת יצירה ומשחק לכל המשפחה ולכל גיל, שבה מרכיבים, מעצבים ומקשטים בית מודולרי המורכב מ-8 חדרים שונים. לאחר ההרכבה והקישוט של הבית אפשר להמשיך לשחק בו לאורך זמן. המארז כולל את כל החומרים להרכבת היצירה ולקישוט שלה וכן 7 דמויות של Artish וחבריו, המשתלבות במשחק בחדרים השונים.
הצלחת העסק היא השחרור של יעל והיא זו שנותנת לה את תחושת ההמשכיות. “אחיעד היה מאוד יצירתי ואני מרגישה שהוא איתי כל הזמן. החיבור הזה חשוב לי ואני ניתלת בו. בסופו של דבר, כולנו ממשיכים הלאה: האחים והאחיות של אחיעד, החברים שלו שמתחילים להתחתן ולהקים משפחות ואני יודעת שאחיעד שלי לנצח יהיה בן 21. זה כואב לי בכל רגע ורגע ויחד עם זה, אנחנו ממשיכים לחייך, לחיות ולהרגיש את הטעם של החיים".