מאת: גאילי שיף
 
ד"ר שרי טל, תושבת שוהם וותיקה ואם לשני ילדים בוגרים, היא מומחית בתחום הרפואה הגריאטרית, סגנית מנהל בית החולים קפלן ברחובות ומנהלת בית החולים הגריאטרי הרצפלד. חוץ מזה, היא נבחרה השבוע למרצה מצטיינת בביה"ס לרפואה באוניברסיטה העברית, כך שנראה לנו שראיון עם "אבן שוהם", זה בדיוק מה שהיא זקוקה לו, באמצע יום עבודה עמוס.
"העבודה קשה ורבה מאוד", היא צוחקת, "אבל כשרוצים, מוצאים את הכח להכל. אני אכן תושבת וותיקה בשוהם, למרות שהעבודה האינטנסיבית מקשה עליי למצות את האפשרויות הרבות שהיישוב מציע בהווי ופנאי".
את עובדת שנים ארוכות עם האוכלוסייה המבוגרת, האם את חושבת שאולי הצורך שלך להספיק ולהיות בעשייהאינטנסיבית, מושפעת מהידיעה שהכל נורא זמני, שהשנים הטובות עוברות במהירות?
"אני חושבת שזה יותר עניין של אופי ואישיות. תמיד הייתי רבת פעלים, אבל אין ספק שהעבודה בקרבה כל כך גדולה לאוכלוסייה הקשישה מכניסה לפרופורציות ומעודדת אותי לעשייה. דבר ידוע הוא שאנשים שיש להם תחומי עניין ותעסוקה גם בגיל השלישי, מצליחים לשמור על בריאות וחיוניות גדולים יותר מאלו שנפער חלל ביום יום שלהם ואשר אותו הם מתקשים למלא". 
 

 
טל, שגדלה בתל אביב, בחרה בלימודי הרפואה לאחר התלבטות. "רציתי מאוד ללמוד מקצוע בתחומי המדע ומצד שני ראיתי את עצמי עוסקת בתחום טיפולי, בקשר ישיר עם אנשים. התלבטתי אם ללמוד עבודה סוציאלית, אבל היה חסר לי הפן המדעי והאמנתי שדרך לימודי הרפואה, אוכל לממש את הרצון לעזור ולטפל באנשים גם בהיבט הרגשי-סוציאלי. ההתמחות הסופית שלי בתחום הגריאטריה מממשת את הרצון הזה במלואו".
לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטת תל אביב, פנתה טל להתמחות בבית החולים קפלן בתחום הרפואה הפנימית, שם המשיכה בשאר ההתמחויות שלה ולמעשה, את רוב הקריירה עשתה בבית חולים זה.

רפואה ממיינת
רופא עיניים מתמחה בעיניים, קרדיולוג בודק את הלב שלנו. במה עוסק רופא פנימי?  
"רפואה פנימית היא למעשה התמחות ברפואה כללית. עד גיל 18 הטיפול הוא בתחום רפואת הילדים. מגיל זה ואילך, הטיפול יהיה על ידי רופאי המשפחה שהם בעלי הכשרה גם בתחום הרפואה הפנימית. הרפואה הפנימית היא לב ליבה של הרפואה,היא המבוא והמפתח של המטופל כאשר הוא פונה עם מכאוביו ומבקש לדעת מה האבחנה למחלתו. כאב בטן, למשל, יכול להיות כל דבר על הטווח שבין קלקול קיבה ועד בעיה כירורגית או גידול סרטני. מי שעורך את הבירור ואת האבחנה המבדלת הוא הרופא הפנימי. זו רפואה ממיינת וזו נקודת ההתחלה. אבחון נכון יוביל לטיפול מיטבי ומשם מתחילה ההחלמה. רופא פנימי הוא רופא שיש לו הבנה רחבה מאוד של הבעיות הרפואיות ויכולת לעשות אינטגרציה של הגורמים והאפשרויות הטיפוליות. 
זו התמחות קשה, אני זוכרת ששאלתי את עצמי אם אני ערוכה לכזו דרך קשה ואם לא כדאי ללכת למסלול של התמחות ספציפית ומוגדרת יותר, אבל המשיכה לאינטגרציה של הידע והראייה הרב תחומית של המטופל, הם שהכריעו את הכף".
אגב ההתלבטות שלך - האם לא קשה לנשים, אז כמו גם היום, להיות רופאות? מדובר בשנים ארוכות של לימודיםוהכשרות, התמחויות ותורנויות?
"בזמן שאני למדתי בבית הספר לרפואה, היינו 30 אחוז נשים מסך התלמידים. היום יש כ-50 אחוז נשים ואפילו יותר. מקצוע הרפואה, כפי שאמרת, הוא מאוד סיזיפי והדרך ארוכה. הרבה פעמים גברים נוטים להיות קצרי רוח ומחפשים לעשות כסף בזמן קצר יותר. רפואה זו ריצה למרחק ונכון שהקושי הוא רב, אבל דווקא כאן יש שיפור עם השנים והיום אפשר לעשות התמחות בתנאים נוחים יותר. שעות העבודה יותר מפוקחות ויש הגבלה על מספר התורנויות בחודש. אלה מקלים על הקמת משפחה וקיום חיים מחוץ למקצוע".
האם השינויים הללו תרמו לירידה בכמויות הטעויות שנעשות על ידי רופאים?
"אני מאמינה שכן, על אף שקשה לכמת את הנתונים, מאחר ועם השנים התחולל שינוי באופן ובכלי הביקורת והמדידה. עם זאת, ברור והגיוני לכולם הוא, שעבודה רציפה של 48 שעות גורמת לירידה בכושר הריכוז והיא מתכון לבעיות וטוב שהעניין הזה נפסק".
 
לאחר מספר שנים כרופאה פנימאית, עברה טל להתמחות בתחום הרפואה הגריאטרית וזמן קצר לאחר סיום התמחותה עמדה בראש מחלקה בבית החולים. 
אנחנו רגילים לראות אנשים זקנים במחלקות הפנימיות בבתי החולים, מדוע אם כן צריך התמחות מיוחדת בגריאטריה?
"נכון שחלק גדול מהחולים המאושפזים במחלקות הפנימיות הם מבוגרים. הסיבה לכך היא העלייה במספרם של הקשישים באוכלוסייה הכללית. אוכלוסייה זו פגיעה יותר ומטבע הדברים התחלואה נפוצה בה.
האסוציאציה הזו בהחלט רווחת, עד כדי כך שאפילו אני, רופאה וכבר מומחית ברפואה פנימית, שאלתי את עצמי, מה עוד יש להתמחות בתחום הגריאטריה? זהו תחום חדש יחסית, שהחל להתפתח לפני כעשרים שנה. היום אני אומרת לסטודנטים שלי, 'גריאטריה זוהי רפואה פנימית +'".
עד כמה ההתמחות בתחום הגריאטריה הביאה לך את הסיפוק אותו חיפשת כאשר התלבטת בין הרפואה לעבודההסוציאלית?
"תחום הגריאטריה משלב בתוכו את הטיפול בפן המדעי, הרפואה, ובפן הבינאישי. השניים שזורים זה בזה בכל תחומי הרפואה, אבל באים לידי ביטוי באופן מובהק בתחום הגריאטרי. התפיסה שלי היא לראות את האדם כמכלול, תפיסה הוליסטית כוללת שמתייחסת לכל האספקטים שמשפיעים על בריאותו של המטופל. במקרה של קשישים, האלמנטים הרגשיים, הנפשיים והמנטליים מאוד משמעותיים לבריאותם הפיזית ורופא שרואה את הקשיש, חייב באמת 'לראות' אותו. אי אפשר להיות רופא טוב לקשישים מבלי שיש לך חמלה".
 
"הקשישים הם אוכלוסייה בודדה. המשותף להרבה מאוד קשישים זו השאלה איך למלא את היום והבעיה מחריפה ככל שהם מוגבלים יותר. זה קיים גם אצל קשישים שמוקפים במשפחה. בני המשפחה עסוקים בטרדות היום יום שלהם והקשישים מוצאים עצמם עם ימים ארוכים וריקים". 
 
 

אין שום זוהר בבדידות
 
מה מייחד את האוכלוסייה הזו?
"המשותף לאוכלוסייה הקשישה הוא שזו אוכלוסייה שאינה מקבלת את הטיפול המיטבי המגיע לה. יש חוסר ברופאים גריאטריים, אולי בגלל שלא כל אחד מעוניין לעבוד עם קשישים שאין להם אופק ועתיד, כמו רפואת משפחה או ילדים. זו אוכלוסייה מוחלשת שאינה משמיעה את קולה, אם בגלל חוסר אונים ואם בגלל שהם אינם יודעים לבטא את המצוקות שלהם באופן ברור. 
דווקא הטיפול בהם צריך להיות אינטנסיבי ומהיר מאוד, כי קל יותר לאבד אותם. אין להם רזרבות במערכות הגוף, היכולת שלהם להתמודד עם וויסות טמפרטורות, זיהומים וכדומה, היא ירודה בהשוואה אנשים צעירים. כאשר אדם מבוגר לא מגיע לשיקום במהירות, הוא עלול לאבד מסה וכח בשרירים ולהישאר מוגבל בניידותו. ברפואה גריאטרית חשיבות האבחון והטיפול המהירים היא קריטית.
הקשישים הם אוכלוסייה בודדה. המשותף להרבה מאוד קשישים זו השאלה איך למלא את היום והבעיה מחריפה ככל שהם מוגבלים יותר. זה קיים גם אצל קשישים שמוקפים במשפחה. בני המשפחה עסוקים בטרדות היום יום שלהם והקשישים מוצאים עצמם עם ימים ארוכים וריקים". 
בדידות זו מחלה?
"בדידות זו מחלה קשה מנשא. ככל שהקשיש מוגבל ופחות עצמאי בנגישות שלו אז הוא בודד יותר וזה כמובן משפיע מאוד על מצבו הבריאותי.
קשיש לא יוצא ליום עבודה, אין לו תינוקות וילדים לגדל או מתבגרים לדאוג להם. חסרות לו מטרות. כאשר אין מטרות ואין יכולת לעמוד במטלות כמו הכנת ארוחת שבת ואירוח, אז המשפחה מוצאת את העיסוקים שלה והם מוצאים עצמם לבד יותר ויותר.
קשישים שאיבדו את בן או בת הזוג שלהם, מושפעים מכך מאוד. לעיתים קרובות מתפתח דיכאון בעיקר בחצי שנה הראשונה לאבדן ותתכן הדרדרות במצב הקשיש שנשאר מאחור. 
קשישים עריריים שאין להם ילדים, לעיתים קרובות מוזנחים יותר וכאשר הם חולים ומוגבלים, זה מאוד עצוב בעיניי. לעומת זאת, יש הרבה קשישים שיש להם חיים טובים והם מוצאים לעצמם חיי חברה ועניין, זה מאוד אינדיבידואלי.
היום אני מנהלת מערכות שונות בתחום הגריאטריה כמנהלת בית החולים הרצפלד (בית החולים הגריאטרי שמסונף לקפלן)ואין קטגוריה שאין כניסה ומעורבות של עובדים סוציאליים במחלקות הללו. אנחנו מלווים את הקשיש ואת המשפחה בהחלטות שהם צריכים לקבל בהקשרים של העתיד של הקשיש -  האם לחזור הביתה או לא? האם לקחת מטפל? אנחנו עוזרים גם בהליכים הבירוקרטיים מול המערכת".
לא תמיד יודעים לאבחן דיכאון אצל קשישים, כיון שהוא בא לידי ביטוי בצורה אחרת מאשר אצל אנשים צעירים. עד כמההתופעה רווחת? 
"דכאון הוא מצב מאוד שכיח באוכלוסייה הזו. מדובר בדרך כלל בדיכאון  מינורי שבא לידי ביטוי בעצב, הפרעות שינה, ירידה בתיאבון, נטייה לבכי ונטייה להסתגרות. לפעמים הם מאבדים טעם ומוטיבציה לפעילויות. 
לאנשים יש נטייה טבעית לקוצר רוח כלפי קשישים. הרבה פעמים ההתייחסות אליהם היא מבטלת, גם אם לא מתוך רוע,כאשר אנחנו פוטרים את המצוקות התלונות הרבות שלהם ב"טוב, זקן הוא חולה, מה לעשות?". יש מה לעשות. רופא בכלל ובמיוחד רופא פנימי, חייב להבין שאי אפשר להתייחס לחולה קלינית נקודתית בלבד. ההתפתחות של תחום הגריאטריה מייצגת את ההבנה הזו ולשם עולם הרפואה הולך וטוב שכך, כי אתם יודעים, כל אחד מאתנו יום אחד יהיה קשיש".
 
"מה המשמעות לאדם שחי עד גיל 90, אם בעשור האחרון לחייו הוא חולה ומוגבל? המטרה שלנו היא להאריך את תוחלת החיים הבריאה כשהיעד שלנו הוא לצמצמם את השנים הקשות בסוף חייו של האדם".
 
אם כבר מדברים על היום הזה – חוקרים מדברים על כך שקרוב היום שבו אוכלוסיית הקשישים תהיה גדולה יותרמאוכלוסיית הילדים בעולם. עד כמה קרוב היום הזה?
"כרגע אוכלוסיית הקשישים היא  10% מכלל האוכלוסייה. באירופה, שם הילודה קטנה יותר, האחוז גבוה יותר. אם היינו רגילים לראות את המבנה הגילאי של האוכלוסייה כפירמידה שבבסיסה הצעירים ובקדקודה הקשישים, הרי שהפירמידה משנה את צורתה לריבוע. תוחלת החיים עולה כל הזמן ובישראל אנחנו במקום השני אחרי יפן, 83 שנים עבור גברים ובמקום ה- 16 בעולם עבור נשים, 85 שנה והמספרים צפויים לעלות.
השאלה היא גם כיצד אנחנו מגדירים 'קשישים': לאנשים בני 65 אנחנו קוראים 'קשישים צעירים' (yang old). מגיל 75-85אנחנו קוראים להם זקנים (old) ומעל גיל 85, קשישים מאוד (very old). האבחנה הזו היא מאוד חשובה, ככל שיש יותר אנשים בגילאים המבוגרים ואגב כך, שכבת ה'קשישים מאוד' היא השכבה שגדלה במהירות רבה יותר מכל שכבות הגיל האחרות בעולם".
פרופ' דוד פסיג, עתידן בעל שם עולמי, אמר בהרצאתו בשוהם, כי תוחלת החיים תעלה עד כדי כך, שכבר בדור הילדיםשלנו, אנשים יחיו עד 120 שנה.
"זו המגמה העולמית, לצד הקיטון במספר הילדים בעולם המערבי וזה בהחלט מדאיג מהרבה מאוד סיבות – כלכלית, לאומית,חברתית, סוציאלית וכו. 
מה שמעסיק אותי בתחומי הוא איכות החיים. מה המשמעות לאדם שחי עד גיל 90, אם בעשור האחרון לחייו הוא חולה אנוש? המטרה שלנו היא להאריך את תוחלת החיים הבריאה כשהיעד הוא לצמצמם למינימום את השנים הקשות בסוף חייו של האדם".
 
"לצערי, טרם למדנו איך לדחות או לעכב את הזקנה. כל האנטי-אייג'ינג זו אחיזת עיניים שיווקית ותו לא. המפתח הוא רפואה מונעת"
 
Use it or loss it
 
איך אפשר לעכב את הזקנה?
"לצערי, טרם למדנו איך לדחות או לעכב את הזקנה. כל האנטי-אייג'ינג זו אחיזת עיניים שיווקית ותו לא. עדיין, אפשר לעשות הרבה מאוד כדי להזדקן באופן בריא יותר ובאיכות חיים גבוהה יותר".
בכל זאת, תני לנו כמה עצות כיצד אנחנו יכולים לשמור על המראה שלנו ולשפר את המצב הבריאותי שלנו?
"המפתח לכל מה שביקשת הוא רפואה מונעת. אלו הן מילות הקסם. 
זה מתחיל כבר מגיל ילדות, בהתרגלות לחיים נכונים ובניית רזרבות לעתיד. בגיל ההתבגרות ובהמשך אנחנו יודעים שתזונה נכונה ופעילות גופנית יש להם השלכות גדולות לעתיד. חשוב לבנות את היכולות הללו בגילאים הצעירים, כי בגילאי 40-50,מה שאפשר לעשות זה לעכב שינויים ולהאט את האובדנים, ופחות לבנות את היכולות".
מה כן אפשר לעשות בגיל הבוגר כדי להאט את האובדים ולשפר את הבריאות שלנו?
"בנושא התזונה יש הרבה מאוד מידע ומעט מאוד ידע. כוונתי היא, שאנחנו מכירים הרבה מאוד מאכלים בריאים ומזונות לא בריאים ואפילו מזיקים, אבל עדיין יש מקום רב למחקר והגדלת הידע בתחום שילוב המזונות, משמעות האכילה בשעות או בסדר מסוים ועוד.
מה שכן ידוע לנו הוא שהתזונה הים תיכונית היא מאוזנת ובריאה במיוחד. הבסיס שלה מרובה ירקות טריים, שמן זית, אכילת דגים על בסיס כמעט יום יומי, מיעוט אכילת בשר – פעם או פעמיים בשבוע בלבד, בדגש על בשר רזה. הימנעות משומן רווי וממלח. אם תאכלו כמו היוונים, אולי תאריכו ימים כמוהם". 
נוסף על כך ולצד הפעילות הגופנית, גם לפעילות קוגניטיבית יש משמעות  בשמירה על בריאות והחיוניות. העיקרון, Use it or loss it אומר, שמה שאיננו משתמשים בו, סופו להתנוון. מי שפעיל יותר מבחינה מנטלית, בגילאים המבוגרים יותר, גם אם הוא חווה ירידה ביכולות, היא מתאחרת ביחס למי שפחות מתרגל את מוחו". 
 
"בגיל המעבר, יש ירידה בהורמון המין אצל שני המינים, אבל אצל נשים הירידה היא חדה יותר. חמש שנים לאחר הפסקת המחזור, קצב אבדן מסת העצם מואץ במיוחד. המדרגה הזו לא קיימת אצל הגברים, קצב הירידה אצלם הוא קבוע ומתון יותר". 
 
 
עד כמה אורח החיים משפיע על תוחלת ואיכות החיים ועד כמה הכל גנטי?
"שאלה טובה והתשובה עליה היא משולבת. באופן מאוד כולל אפשר לומר כך: הגנטיקה קובעת את אורך החיים שלנו, אבל אורח החיים שלנו קובע את איכות החיים שלנו.
מחקרים גילו למשל, שמספר מקרי סרטן השד והפרוסטטה, שני סוגי הסרטן שכיחים מאוד במערב, כמעט ואינם קיימים ביפן.האם זה עניין גנטי? מסתבר שיפנים שעברו לגור במערב, אחרי פרק זמן של כעשרים שנה, השוו את סטטיסטיקת התחלואה לבני המקום. בעבר, לעולים מתימן כמעט ולא היו בעיות סכרת או מחלות לב. עכשיו הם חלק שווה בסטטיסטיקה שלנו. מפה לומדים שיש הרבה דברים שהם בידינו ובשליטתנו וקשורים להרגלי חיים, תזונה, זיהום אוויר ועוד.  
אני יכולה למנות כאן ועכשיו עשר מחלות קשות, אשר מי ששומר על אורח חיים בריא ועוסק בפעילות גופנית נמצא חד משמעית בסיכון מופחת ללקות בהן. זה בידינו".
תחום התמחות נוסף שלך הוא האוסטאופורוזיס ואת מנהלת את המרפאה הזו בבית החולים קפלן. מדוע זה שנשיםנוטות לסבול יותר מהמחלה?
"העצמות שלנו נוטות להידלדל עם השנים ועל כן גם להישבר. מה ששומר עלינו הוא הרזרבות שצברנו בעשורים שקדמו. עיבוי העצם מגיע לשיא בגיל 25. נשים בדרך כלל מגיעות לשיא נמוך יותר מאשר גברים בגיל הזה ועל כן נשארות להן פחות רזרבות לעתיד. 
בגיל המעבר, יש ירידה בהורמון המין אצל שני המינים, אבל אצל נשים הירידה היא חדה יותר. חמש שנים לאחר הפסקת המחזור, קצב אבדן מסת העצם מואץ במיוחד. המדרגה הזו לא קיימת אצל הגברים, הקצב אצלם הוא קבוע ומתון יותר.תזונה עשירה בסידן וויטמין D, בשילוב עם פעילות גופנית, חשובה לבריאות העצם ולהתמודדות עם המצב".
בתור מי שרואה את ההתבגרות וההזדקנות מקרוב, האם הפקת לקחים לתקופת הפנסיה שבה קצב החיים משתנה?
"אני מניחה שמודעות לאורח חיים נכון ולאיבוד מחוסר שימוש גדלה יותר אצל המטפלים בתחום, אך אודה שאין לי עדיין בשלב זה תוכנית סדורה לפנסיה. להערכתי גיל הפנסיה ילך ויעלה ככל שתוחלת החיים ואיכות החיים עולים וכבר היום מקובל באירופה לראות אנשים בני 70 מתרוצצים ועושים עסקים כך שאולי גם אני יכולה לדחות את התוכניות בכמה שנים".