על ילדים ואופנועים
מאיזה גיל אפשר לקבל רישיון לאופנוע – 15? 16? טעות. התשובה היא - 8. מופתעים? גם אנחנו, אבל העובדה היא שבמדינת ישראל מותר לילדים מגיל 8 להוציא רישיון לרכיבה ספורטיבית על אופנוע. את המידע המדהים הזה גילינו לאחרונה ועוד גילינו, שהמסלול הספורטיבי היחידי בישראל נמצא ממש לידינו, במושב גינתון. דני אוחנה, מושבניק ורוכב מקצועי מפעיל את בית הספר לרכיבה על אופנועים לילדים. הוא בכלל לא מתרגש מהגיל הצעיר של הרוכבים ומבחינתו, גיל 4 זה הגיל הנכון להתחיל
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
אבן שוהם
לדני אוחנה, מושבניק מגינתון, יש חיידק בגוף. קוראים לו אדרנלין ומגיל צעיר דני לא מתכחש אליו. כבר כילד היה מאוד ספורטיבי ועסק בכמה ענפי ספורט במקביל. החלום להיות כדורגלן הומר בתעודת מאמן כדורגל מטעם ווינגייט ושנים ארוכות של אימון כדורגל בבית הספר לכדורגל במכבים-רעות, בקבוצות הילדים והנוער בלוד ובקבוצת הבוגרים של המועצה האיזורית חבל מודיעין אותה הביא לליגה ב'. לעולם האופנועים התוודע בגיל צעיר ונכבש וכבר בשנת 86' היה אלוף הארץ במוטוקרוס (ספורט אופנועים וטרקטרונים), עוד בתקופה שהמרוצים לא היו חוקיים והתקיימו במחתרת. לצד כל אלו, עיסוקו העיקרי במהלך השנים היה החקלאות ("הייתי החקלאי האחרון במושב גינתון. בשנות האינתיפאדה נאלצתי גם אני לעזוב את החקלאות, מחוסר עובדים והפסדים קשים") ולאחר מכן במוסך אשר בבעלותו ומתמחה באופנועים וטרקטורונים. בעבר הוציא דני טיולי אופנועים לקניה ולגבול אלבניה. היום הוא רוכב על אחד האופנועים אשר ברשותו ונהנה לתור את הארץ באמצעותו.
רישיון רכיבה בגיל 8??
"אכן כן. בשנת 2005 עבר החוק המאפשר רכיבה ספורטיבית מגיל 8. בשנת 2008 הוקמה הרשות לנהיגה ספורטיבית, הכפופה למשרד התרבות והספורט והיא זו שמסדירה את הרישיונות ואוכפת את הביצוע".
זה אומר שילדים בני 8 יכולים לנהוג על הכביש?
"ממש לא. מדובר ברישיון לנהיגה ספורטיבית בלבד והוא מאפשר רכיבה אך ורק במסלולים מאושרים כמתקן רכיבה ספורטיבי על ידי הרשות. בארץ קיים רק מסלול אחד מורשה והוא המסלול שלנו בגינתון".
מה כולל מסלול מורשה?
"המסלול שלנו עומד בתקנים שנקבעו בחוק ועבר את כל האישורים והבדיקות. המסלול שלנו מספק את האופנועים לילדים, כך שהילדים שבאים לרכב אצלנו אינם מחויבים לרכוש אופנועים. אנחנו מספקים גם את ציוד המגן לרכיבה, מדריכים מוסמכים ומורשים על ידי הרשות וביטוח. מסלול מאושר נבנה על פי הכללים, בתוואי מסוים, עם מקפצות בגובה מתאים וקיבל אישור על ידי בוחן מסלולים. המדריכים שלנו הם בעלי תעודת הסמכה. ישנם עוד מסלולים פיראטיים בארץ, אבל להם אין ביטוח והמדריכים שלהם לא יכולים להיות מוסמכים".
יש פרנסה מלהיות רוכב מקצועי?
"פרנסה מעצם ההשתתפות בתחרויות אין, מלבד חסויות. אבל מי שיודע למנף את עצמו, פותח עסק ומנצל את השם והניסיון שלו לעבודה".
מה היתרון בלימוד רכיבת שטח בגיל צעיר?
"אני חושב שכל אמא שהבן שלה מגיע לגיל הטיפש עשרה חוששת שיגיע היום והוא ירצה לרכב על אופנוע. אני מבין ומסכים שהחשש מוצדק - כאשר בני נוער מוציאים רישיונות, הם לומדים איך להפעיל את הכלי, אבל הם לא מכירים את ההתנהגות של הכביש והשטח והם עולים על הכביש לא מוכנים. כאשר לומדים רכיבה בבית ספר מעשי כמו אצלנו, לומדים את היתרונות של הכלי ואת השימושים הנכונים שלו, נקודות החוזק והחולשה שלו ביחס לשאר כלי הרכב בכביש. הם מקבלים ידע מאוד משמעותי שחסר בלימודי נהיגה היום. כאשר יש ידע, הכרה והערכה של משמעות כלי הרכב, המוטיבציה לעשות שטויות יורדת מיד ואת מקומה תופסת התנהלות אחראית ומודעת".
כמה ילדים צעירים אוחזים כיום ברישיון נהיגה ספורטיבית בארץ?
"אני מעריך שמדובר בכ- 400 ילדים בגילאי 8 עד 14. מכיוון שאנחנו בעלי המסלול היחידי המורשה, כולם עוברים דרכינו את מבחני השליטה".
מה התהליך קבלת רישיון נהיגה ספורטיבי?
"הרישיון מורכב משלושה אלמנטים: מבחן תיאורטי שאותו אפשר לעשות בבית הספר של הרשות, מבחן שליטה שאותו חייב לעשות כל מי שאין לו רישיון ממשרד התחבורה והוא נעשה אצלנו והתנאי השלישי- מינימום שיעורים. כיום המינימום הוא 4 שיעורים בני שעה.
חשוב לציין שלא כל מי שרוכב אצלנו עושה זאת לצורך קבלת רישיון. יש הרבה ילדים שפשוט באים לרכב. אפשר לקחת שיעור אחד, או כמה שרוצים. אנחנו מלמדים בקבוצות של 4-5 רוכבים, הרכיבה מתחילה כבר בחמש הדקות הראשונות של השיעור הראשון, כיף אמיתי".
מעבר לכיף, איזה ערך מוסף יש לרכיבת ילדים ובני נוער?
"הרכיבה מהווה פתרון מצוין גם לילדים עם בעיות קשב וריכוז. הנהיגה מחייבת ומכריחה אותם להתרכז. עברו אצלנו הרבה מאוד תלמידים שסבלו מקשב וריכוז וההורים מעידים על כך שהשיפור בהתנהגות ובהישגים ניכר אצלם מיד גם בבית הספר ובבית".
דני לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. עוד בטרם הוסב המסלול לשימוש ילדים, הוא שירת את שני בניו הגדולים חיים ואליקו, שהלכו בדרכי אביהם ואף התעלו מעליו. השניים היו במשך עשור אלופי הארץ למוטוקרוס – תחרויות אופנועים וטרקטורונים והתחרו בארץ ובחו"ל. בקהילת האופנוענים בארץ הם שם דבר ואין מי שלא מכיר אותם.
מאיפה השיגעון לדבר מגיע?
"אני מניח שזה עניין של אופי ספורטיבי וחובב אתגרים. הורי היו מאוד חרדתיים ודאגו לי ואני חושב שהגוננות שלהם עלי השפיעה על הרצון הפנימי שלי לפרוץ ולאתגר את עצמי, להתחרות ולהצליח. אני זוכר כנער, שאבי בא לראות אותי מתחרה בפעם הראשונה. דווקא באותה הפעם נפלתי ושברתי את הכתף. הוא קיבל את זה מאוד קשה וזו היתה הפעם האחרונה שהוא בא לראות אותי מתחרה. אבא היה מאוד דאגן ולא רצה גם שאשחק כדורגל. הם ניסו למנוע ממני את העיסוק בספורט ואני חושב שזה פגע בקריירה שלי ככדורגלן. הפועל רמת גן רצו לקנות אותי, אבל אבא לא הסכים לשמוע על כך. ההורים שלי נפטרו לפני שנים רבות ואני תמיד הבנתי וכיבדתי אותם. אישית, גדלתי להיות אדם שונה ואת ארבעת ילדיי אני לא מגביל בבחירות שלהם. הפחד לא מנחה אותי בחיים.
לאסתר אישתי ולי יש שלושה בנים ובת. חיים, הבכור שלנו (38) היה אלוף הארץ למוטוקרוס ומשמש מדריך בבית הספר. ריקי הבת (36) היא בעלת צהרון במושב, אבל אם היתה יכולה היתה גם נהגת מכוניות מירוץ ואליקו (26) הוא כוכב בתחום המוטוקרוס בארץ, אוחז בתארי אליפות ומתחרה בתחרויות בינ"ל. הצעיר שלנו, ניצן, השתחרר עכשיו מהצבא. למרות שהוא רוכב אופנועים, הוא לא מגלה עניין בתחום ואני לא לוחץ עליו. יש לנו כמה נכדים, כולם רוכבים כבר ולא תצליחי להתקיל את בן ה-6 בפרט טריוויה בנושא מוטוקורס שהוא לא יודע, כולל שמות רוכבים בחו"ל".
איך אשתך מתמודדת עם התחביב המשפחתי הלא שגרתי?
"אסתר מאוד חזקה נפשית וכמוני, לא מאמינה שהפחד צריך לשלוט בנו. מה שכן, היא דואגת לחנך את הילדים לבטיחות ויסודיות בכל תחום בחיים. "מה שעושים", היא אומרת, "עושים עד הסוף", אין אצלה חצי עבודה. לכן היא דואגת שהם יהיו מוכנים, יכירו את החומר ויהיו בכושר מתאים לפני כל פעילות. אני יכול להעיד על עצמי שנפצעתי יותר בכדורגל מאשר באופנועים. כאשר עוסקים בענפי ספורט ומיישמים את הוראות הבטיחות מעל הכל, הסיכונים קטנים וזה המוטו שלנו. אנחנו מאמינים בהשתדלות שלנו לשמור על נפשנו ובמכתוב. האמונה הזו נותנת לנו שקט נפשי".
מה דעתך על תרבות הנהיגה בארץ בכלל?
"גרועה מאוד באופן כללי. הנהג הישראלי מאופיין בחוסר פירגון וחוסר סובלנות. הכשל מתחיל לדעתי בדרך הלימודים. אני סבור שאין מספיק דגש על התאוריה של הנהיגה. לומדים כאן איך מפעילים רכב, אבל לא לומדים על הסביבה של הרכב – הנהגים האחרים, התנהגויות הכביש הראויות, הולכי הרגל, רוכבי הדו-גלגליים, תשומת לב לכל מה שקורה על הכביש. פה בארץ כל אחד נוהג איפה שבא לו, איפה שפנוי לו. בעולם זה לא כך, לכל אחד יש נתיב ומי שרוצה לעבור נתיב, לא שובר ימינה ברגע אחד, אלא מאותת, בודק את הכביש ופונה תוך התחשבות בכלל הנתונים. אני חושב שהנהיגה בארץ מבטאת את האופי חסר הסבלנות, הלחוץ והתחרותי שלנו.
הייתי חלק מהצוות שכתב את הכללים והתקנות של רשות הספורט שאושרו ואני משמש היום כבוחן כלים תחרותיים של משרד הספורט וכמנהל מקצועי להוצאת רישיונות ספורטיביים, כך שאני מצוי היטב בכל נושא הרישוי ואם הייתי אחראי על לימודי הנהיגה בארץ בכלל, הייתי מורה על הקניית יסודות לימודי הנהיגה והדרך כבר בגיל הרך".
מה באשר לתאונות רכב VS דו גלגליים, מי אשם?
"בלמעלה מ 60% מתאונות הדו גלגליים מי שאשם זה הרכב. עם זאת, גם נהגי האופנועים הישראליים, כמו נהגי הרכב, מרשים לעצמם לקחת יותר סיכונים ומסכנים את עצמם ואחרים".
מה דעתך על תופעת האופניים החשמליים שפשתה בארץ בשנים האחרונות?
"אסון בעיניי. ילד שרוכב על אופניים חשמליים לא למד שום תאוריה ולא עבר שום מבחן שבו הפגין ידע לגבי חוקי הכביש. אין שום מקום בעולם שיש בו כמויות כאלו של אופניים חשמליים, זה לא נורמלי. גם הולנד שהיא מדינה של אופניים, לא נמצא שם אופניים חשמליים. אנשים מפדלים, לא מתעצלים. אני לא מאשים את הילדים, אף אחד לא לימד אותם אין משתלבים בתנועת כביש, זה המחדל. הכביש נועד לרכבים בלבד ומי שעולה עליו חייב להיות מורשה".
מה הפתרון לדעתך?
"הפתרון חייב להיות ברישוי והגבלת מהירות האופניים ובאכיפה של החוק וככל שיקדימו לעשות כך ייטב".
אם המשיכה לספורט המוטורי היא עניין של צורך בריגוש ובמתח, האם ועד כמה צריך להזין אותו?
"מי שאוהב כל סוג של ספורט, חייב ללמוד אותו. להכיר את היתרונות והחסרונות. אנחנו שמים דגש על הצטיידות מתאימה בכל אמצעי המיגון, על לימוד מאופק ונכון. לכל אחד יש את האופי שלו והוא בא לידי ביטוי בנהיגה – חיים מטבעו תמיד היה מחושב יותר, פחות לקח סיכונים ואליקו מרשה לעצמו לדחוק את הגבולות שלו. בכל מקרה, שניהם למדו בראש ובראשונה נהיגה בטוחה ולכן כל סיכון הוא מחושב מראש".
וודאי חווית גם אתה בעצמך, או דרך אחרים, אירועים טראומטיים בתחום.
"יש לי חבר שהשתתף בראלי הפרעונים במצרים לפני כעשרים שנה. ביום האחרון לתחרות, בעקבות עייפות חוסר ריכוז הוא התרסק ושבר את הגב ומאז הוא משותק ובכיסא גלגלים. עד היום הוא נוהג במכונית מירוץ שטח ולא מצטער לרגע על כלום. היה לי חבר יווני, שהיה אלוף יוון במשך הרבה מאוד שנים. לפני שנתיים, באחת מאליפויות הבלקנים הוא נהג בטרקטורון ובסיבוב נשבר לו גלגל והוא התהפך ונהרג. אלו הן תאונות נדירות ועלולות לקרות לכל ספורטאי בכל ענף וגם להולך רגל במעבר חציה. אני זוכר מקרה שבו אליקו השתתף באליפות אירופה ביוון. הוא היה בן 15 ובמדידת הזמנים באצטדיון הוא עף ונחת בצורה מפחידה. פחדתי מאוד ודאגתי לו. הוא ריסק את הקרסול ויצא מהתחרות. אחרי חודשיים הוא חזר לרכיבה ושנתיים לאחר מכן חזר לאותו מסלול וזכה במקום העשירי הכללי".
ובכל זאת, הפחד קיים גם כשמנסים להתכחש לו.
"וודאי, אי אפשר לחיות ללא פחד. רק מתוך מודעות, אתה לוקח בחשבון את כל האפשרויות ומקטין סיכונים. עם זאת, אסור שהפחד ינחה אותנו. ככל שהגיל צעיר יותר, יש יכולת פיזית גבוהה יותר ודחיקה של הפחד. זה מגיע לשיא בגיל 16-28 ומשם זה יורד. בספורט שלנו רואים זאת היטב, כשהייתי בן עשרים עשיתי דברים שבגיל 35 כבר לא מיהרתי לעשות. אני רואה את זה אצל הבנים שלי. הגיל מביא איתו בגרות, אחריות ורתיעות מסיכונים. לכן חשוב בגיל הצעיר לפתח את ההתנהלות המבוקרת והאחראית בנהיגה".
מה אתה אומר להורים שמהססים אם לאפשר לילדים שלהם לרכב בגיל צעיר?
"כמי שעסק בספורט כל חייו וכספורטאי בעצמי, אני אומר להם שמי שיש לו עיסוק שממלא את עולמו, לא פנוי לתעסוקה שלילית. ספורט זה דבר שמפתח משמעת עצמית, כניסה למסגרת מחייבת ומפתחת אישיות בוגרת".
השבוע סיים דני את המחזור הראשון של קייטנת הרוכבים. 18 ילדים וילדה אחת בגילאי 8-13, בשתי קבוצות וארבעה מדריכים, נהנו מפעילות אתגרית ורכיבה יום יומית. "כל ילד מקבל את האופנוע שלו ואנחנו לומדים ורוכבים במשך היום כולו. בילינו כל יום בבריכה עד 15:30, כולל ארוחת בוקר וצהרים והיה מדהים. באוגוסט אני מתחיל עוד מחזור של 12 ילדים, בקייטנה היחידה לאופנועים בכל המזרח התיכון".
תגובות
עלי | 22:12 04.07.24