לב טהור

לזכרו של ארמונד (עמרם) בן נעים

פורסם בתאריך: 19/08/2015 18:45

נכתב על ידי

גאילי שיף

חברינו ארמונד בן נעים הלך לעולמו בחודש שעבר. בן 58 היה והשאיר אחריו אישה, לבנה, שבעה ילדים וארבעה נכדים. ארמונד שימש כרכז הדת ביישוב במשך שנים ארוכות, עוד מימי ראש המועצה הממונה דב שיש ולמעשה היה עובד המועצה הוותיק ביותר. על אף שהיה איש צנוע ושקט בהליכותיו, ארמונד היה דמות מוכרת ואהובה מאוד ביישוב. טוב ליבו ומאור פניו היו סימן ההיכר שלו ועל כך תושבי שוהם חזרו והזכירו בזמן השבעה בפני המשפחה. תושבים רבים, דתיים וחילוניים כאחד, נכנסו לעמוד הפייסבוק של עיתון אבן שוהם והביעו את תנחומיהם הכנים למשפחה, מכל לב. היה זה דוקא ליבו שהכריעו. אחרי שנים בהן התמודד עם מחלת הלב, בשנה האחרונה התדרדר מצבו והוא נזקק להשתלה. בחודשים האחרונים ארמונד שהה בבית החולים כשהוא ממתין ללב חדש ומשפחתו, מוקפת בחברים רבים ואוהבים, המשיכה לשמור על מורל גבוה, הרבה כח והרבה אמונה. משפחת בן נעים התגייסה לטובת גיוס חתימות לכרטיס אדי ופעלה רבות לשם כך. בשיחה עם לבנה,אשתו של ארמונד ובנם מורן, אנחנו מביאים לכם קצת מעולמו הפנימי של אדם, שנפש טובה היתה בקרבו ורק מילים טובות בפיו ולב טהור פעם בחזהו.
 
עד חצי המלכות
"ארמונד מעולם לא אמר לילדים לחכות לאמא, רק ישב וחיכה לי עד שאשב. הוא לא חינך את הילדים במילים, רק בדוגמא אישית. הילדים ראו אותו, את התנהגותו ולמדו מהם נימוסים, מה זו נתינה ומהי אהבה. בכל 36 שנות נישאנו, הוא מעולם לא ביקש ממני להכין לו דבר, מעולם לא ביקש ממני להגיש לו או לטרוח עבורו. בארוחות משפחתיות, כשבאו אלינו אורחים, תמיד אמר, 'אני אחרון'. אני שואלת את עצמי היום, עד כמה ידעתי להעריך את העובדה שבכל יום, כשקמתי בבוקר, חיכתה לי כוס הקפה על השולחן. הימים חולפים, השגרה שוחקת, אבל המסירות שלו מעולם לא נשחקה. כל יום קפה, עד חצי המלכות בשבילי".
"אבא תמיד ברח מהכבוד. לא ביקש לעצמו דבר, הקטין את עצמו וצמצם את המקום שלו, הכל כדי שלא להטריח אחרים. היה לו משפט קבוע, "אל תפריעו לעצמכם בשבילי". בלוויה שלו, התנועה ביישוב הופסקה. כשיצאנו לכיוון בית העלמין, הכיכרות היו ריקות, כאילו עמדו מלכת, כולם עצרו לכבודו. אמרתי לאבא בלב, 'את הכבוד שלא ביקשת לעצמך, אחרים רוצים לתת לך'".

בשמחה תמיד
"אצלינו במשפחה תמיד היו שמחה והומור. בתקופה האחרונה, מאז שהתאשפז, הבטחנו לעצמינו לשמור על השמחה. פתחנו קבוצת וואטסאפ משפחתית ובכל יום ארמונד היה שולח לנו בדיחה. זה היה תפקידו לשמח אותנו. ארמונד היה איש אופטימי, המבט שלו על העולם היה ממקום של הכרת הטוב. הוא חי בשמחה ועזב את העולם כשאין בליבו על אף אחד. לא חסרים אנשים שמכירים בטוב רק בסוף הדרך, ארמונד נהנה מהחיים ושמח בהם בכל יום".
"אבא היה טכנופוב ידוע. כשהיה בבית החולים, היה מתבדח איתי, 'מורן, פתח לי 2 טוויטר, שים לי 3 פייסבוק'. אבא לא התחבר לכל הרשתות ולתרבות הפייסבוק, אבל היה מבין גדול בנפש האדם. אבא ידע ברגישותו, עם מי לדבר ועל מה. בשיחות האחרונות שלנו הוא דיבר איתי על הדברים שלא רצה לדבר עם אמא. הוא ידע שאמא רגישה וחרדה לו, והיו דברים שחשוב היה לו לומר. כמה שבועות לפני שמצבו התדרדר הוא אמר לי, 'מורן, תכין מסמך. אם המצב מתדרדר ואין תקווה, לא בכל מחיר! אל תשאירו אותי מחובר לצינורות. אני לא רוצה להטריח אף אחד'. זו היתה למעשה הצוואה שלו לגבי הטיפול שהוא ביקש לקבל אם וכאשר מצבו יהיה ללא תקוה. בסופו של דבר, עשינו כבקשתו והעובדה שהוא אמר לי את הדברים, עזרה לנו לקבל את ההחלטה הנכונה".

מים שקטים
"אני נתפסתי תמיד כדמות הדומיננטית יותר בבית - אני מנהלת, אני מקבלת החלטות. האמת היא, שכל דבר שעשינו, עשינו יחד. מעולם לא קיבלתי החלטה בשום נושא מבלי להתייעץ איתו. הוא היה השותף שלי והחבר הכי טוב שלי, הכל עשינו יחד. גם כשהילדים היו מספרים לי סוד, או שהיו מספרים לו סוד, היינו משתפים אחד את השניה, זה היה הקשר בינינו. יחד היינו נוסעים לשוק לערוך קניות, יחד פרקנו וסידרנו את הבית. בתקופה שהוא היה בבית, אחרי האישפוז הראשון, נסענו יחד לקניות. הוא היה כבר חלש, אז הושבתי אותו על כיסא ואני מילאתי את העגלה לידו. זה היה זמן לדיבור ושיחה, כמו לצאת לדייט. זמן פרטי משלנו, לבד. היום, כשאני עושה קניות לבד, אני מרגישה אבודה, איפה החצי השני שלי?"

מלון 5 כוכבים
"לא נסענו הרבה לבתי מלון, אבל הפינוקים היו כל הזמן, 5 כוכבים. הבית היה העולם שלו. בזמן שאנשים אוהבים לנסוע לחופשה קטנה עם חברים, ארמונד לא הרגיש צורך להיות לבד ומאוד אהב להיות עם  המשפחה, עם הילדים. לכל אחד היה קונה את הפירות שאהב, את המאכלים שאהב. אותי היה מפנק בשמלות או במתנות קטנות אחרות ששימחו אותי. המשפחה היתה החיים שלו והוא דאג לפנק כל אחד באופן מיוחד. אני מאוד חברותית, יש לי הרבה חברות, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי".

איזהו עשיר השמח בחלקו
"הייתי אומר לאבא, "תקנה קצת מניות, תשקיע בבורסה, תתחבר!", אבא היה צוחק ואומר לי, "פירות וירקות, ילדים ונכדים – זה מיליון דולר". את הדברים האלו הוא אהב והעריך ומהם לא ידע שובע. היה נוסע לשוק הזה כדי לקנות פירות ולשוק הזה כדי לקנות דגים, לכל אחד מאיתנו קנה במיוחד פירות ומאכלים שאהבנו".
"אומרים, 'איזהו עשיר? השמח בחלקו', ארמונד היה עשיר. גאוות הילדים היתה העושר שלו. בשבוע שעבר הנכד אמר לי, "אוף, אין לי סבלנות לחכות שהמשיח יבוא וסבא יחזור!". הקשר שלו עם הנכדים היה מדהים. הוא רצה שיהיו להם זיכרונות טובים מסבא וסבתא. הוא השקיע בהם המון, היה משתולל ומשתגע איתם בדגדוגים והאהבה הזו טבועה בהם היום ולתמיד".

השתלת איברים
"ארמונד היה מועמד להשתלת לב במשך תקופה. בעקבות כך התוודענו למשמעות של הצלת חיים באמצעות תרומת איברים. בכל שנה ישנם 20 ממתינים לתרומת לב, לעומת 10 לבבות שנתרמים ונמצאים מתאימים להשתלה. המודעות הנמוכה וההתנגדות הדתית הם שני מרכיבים העיקריים בפיגור של ישראל בתחום וזה דורש התייחסות והטמעה. האמנתי שארמונד יזכה ללב חדש ועכשיו אמשיך לפעול למען כל אותם אנשים שיזכו לחיים חדשים בזכות תרומה. תרומת איברים מצילה חיים וכל המציל נפש, זהו חסד גדול. זו נתינה בדרגה הכי גבוהה, שלא מחסירה ממך דבר".
"אמא ואנחנו חתומים על כרטיס אדי. מי שחתום על הכרטיס, מקדם גם את הזכאות שלו ושל בני משפחתו מדרגה ראשונה בקבלת תרומות איברים וחשוב שאנשים יידעו את זה. זו נתינה וקבלה בין אנשים וכל אחד מאיתנו או מבני המשפחה והקרובים לנו יכול להיות באחד משני הצדדים – הנותן או המקבל. המודעות למתנת איברים היא חשובה ולקחנו על עצמינו אותה כמשימת חיים".

בין העולמות
"כמה שבועות לפני שנפטר, ארמונד הרגיש לא טוב. היתה לו הפרעת קצב שגרמה לו לדום לב ובמשך חצי שעה ביצעו בו החייאה, עד שחזר. הייתי שם כשזה קרה והרופאים אמרו לי לאסוף את הילדים כי זה עניין של דקות עד שהוא ילך מאיתנו. צלצלתי לילדים והם באו. ארמונד היה מורדם ומונשם בקריסת מערכות במשך שבועיים. לאחר שבועיים הוא התייצב והתעורר".
"בשבוע לאחר שאבא התעורר, הוא היה מעט מבולבל. נע בין ההווה לעבר, כשהוא מדבר איתנו ורגע לאחר מכן הוא עם אחיו ואחיותיו במרוקו, משוחח עם אימו ושומע קולות של ילדים".
"בשבוע הזה ארמונד דיבר הרבה על אמא שלו, על אנשים שאינם עוד, שוחח בדברי תורה. הרגשתי שהוא מתקשר עם עולמות של מעלה. אני מאמינה שהוא עבר חווה רוחנית גדולה".
"אבא תמיד היה מאמין פשוט וישר בהקב"ה, לא האמין במתווכים ורבנים. הוא תמיד היה אומר לי, 'אני מביט אל החלון וזהו, אני כבר איתו'".

הימים האחרונים
"בשבוע האחרון הרופאים אמרו לנו שמצבו של אבא לא ישתפר והוא לא יחזור עוד אל רשימת ההמתנה להשתלה. בזאת הבנו שזה הסוף. למרות שמצבו הפיזי התדרדר, הוא היה צלול וקשוב מאוד בשבוע הזה. התלבטנו האם להשאיר אותו במחלקה הקרדיולוגית ולתת טיפול תומך, או להעביר אותו למחלקה הפנימית, שם יילחמו על חייו בכל האמצעים. החלטנו להשאיר אותו במקום שבו היה, היכן שהצוות מכיר ואוהב אותו והוא ישמע קולות מוכרים. הדברים שאמר לי אז, בשיחה ההיא, הובילו אותנו גם להחלטה הזו. אבא ידע לתת את הצ'אנס וידע להכיר את הגבולות שלו".
"הצוות במחלקה עטף את ארמונד באהבה הכי גדולה שיש. זמן מה לפני כן הוא אמר לי, "לבנה, אני לא רוצה להתייעץ איתך, אלא רק לשתף אותך. יש דבר כזה שנקרא צוואה רפואית. אנחנו ניתן בראש בכל הכח להשתלה, אבל אם זה לא ילך, תכבדי אותי, אל תשאירי אותי שתיל". השיחה הזו היתה קשה לי מאוד. לאחר מכן, שאלתי את עצמי איך זה שלא דיברנו על מה יהיה "אחרי". התשובה שלי היא, שזה לא היה השיח שלנו. השיח שלנו תמיד היה מאוד חיובי. בדרכו, הוא הכין את עצמו והכין אותי לסוף".

תפאורה לפרידה
"ביום חמישי התעוררתי לצידו בבית החולים וראיתי שהוא ער ומסתכל עליי. התארגנתי והתפללתי ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות. הוא ביקש קפה עם חלב, יצאתי והכנתי לנו שתי כוסות קפה. אמרתי לו, "אתה יודע ארמונד, זה ימות המשיח! פעם ראשונה בארבעים שנים שאנחנו מכירים, שאתה מרשה לי להכין לך קפה". הוא סימן לי להתקרב אליו וישבתי לידו. ישבנו יחד, ככה ושתינו קפה. זו היתה התפאורה הפרטית שלנו. תמיד אחרי שהצהרון נגמר והילדים היו הולכים הביתה, היינו יושבים יחד עם כוס קפה או תה ומסכמים ביחד את היום. מדברים על מה שעשינו ומה נעשה. באותו בוקר, ישבנו וליטפתי לו את היד, דברנו על הילדים, הזכרתי לו את הילדים מהצהרון, סיפרתי לו על כל מי שמסר לו ד"ש ביישוב ואמרתי לו, זה כל כך מחמם את הלב. כשהאחות והאח נכנסו לחדר לקראת ביקור רופאים, אמרתי לארמונד, "ג'נוב (אהובי), אני יוצאת לרגע, נעמה ואלכסיי איתך". הוא ענה לי, "אם תשמעי צעקות זה לא ממני, זה מהם!" צחקנו כולנו, יצאתי מהחדר והוא נדם מיד. זו היתה העזיבה שלו, בשקט ובאצילות, מבלי להפחיד אותי. זו היתה התפאורה המושלמת לפרידה שלנו".

הלב של ארמונד
"היה לארמונד קשה להפרד מהלב שלו. זה הלב שאיתו הגיע ממרוקו לישראל, שאיתו התחתן והביא ילדים לעולם. הלב של ארמונד היה מלא בהכרת הטוב. כשחברתנו היתה אומרת לו, "ארמונד, אני מתפללת עליך, תתפלל גם אתה על עצמך", הוא היה עונה לה, "תתפללי לרפואה בשבילי, אל תתפללי שאני אקבל לב, כי זה אומר שלמישהו אחר יהיה רע". הוא לא רצה להבנות מהאסון של אדם אחר ולא הסכים לקחת שום דבר שלא הגיע לו. ההשתלה היתה דבר שחיכינו לו מבלי לייחל לו".
כרטיס אדי
"תרומת איברים היא נושא חשוב ולא מדובר מספיק. יש הרבה מאוד פחד סביב זה, הדמיון הולך רחוק. ככל שהמידע יהיה ברור יותר, אנשים יבינו את התהליך ואת החשיבות שלו.  אני חושבת שדוקא מהמקום של האמונה, הבשורה חייבת לצאת. אלוהים נתן לנו כלים לעזור לנו ולאחרים.
ארמונד אמר, "זה חשוב. לא לי! אל תראי רק את טובתי, זה חשוב לכל עם ישראל". ארמונד עצמו חתם על הכרטיס וכולנו, גם המשפחה המורחבת, חתמנו. בשבעה שעשינו בבית הכנסת, היה שולחן עם כרטיסים ואנשים חתמו וגם באירוע לציון השלושים נעשה זאת. הסיפור של ארמונד הוא לא רק סיפור על טרגדיה משפחתית אחת. אפשר ללמוד ממנו לאן החיים לוקחים אותנו וכמה הכל דינמי. זו המשמעות האמיתית של "ואהבת לרעך כמוך", כפשוטו. מה שאני רוצה לעצמי, אתן לאחרים ולא אחסיר".

העיקר הדרך
"בסופו של דבר, המסר של ארמונד הוא, שהדרך היא החשובה. לאורך כל הזמן הוא חזר ואמר, שההשתלה היא לא האישיו, אלא הדרך אליה. "תראי מה זה מוציא מאנשים", הוא היה אומר לי, "מהחברים בקהילה, מהילדים שלנו, מהרופאים". בכל התקופה הזו, שהוא היה מאושפז, התחזקנו מאוד כמשפחה. התגבשנו עוד יותר עם הילדים, למדנו כמה כח יש לביחד שלנו. גדלנו וצמחנו והתפתחנו מאוד בשנה הזו. חווינו את כל הטוב שיש למשפחה ולאנשי היישוב בתמיכה שלהם בנו, בתשומת הלב. ארמונד התמוגג מכל הטוב שנגלה בפניו. הוא היה איש טוב שחי חיים מאושרים ונפטר מאושר".
 
פרידה / נורית ינון
ארמונד המתוק בעל לב הזהב לא זכה לקבל לב חדש.
לא זכינו אנחנו שיתקיים בו
״לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי״, הפסוק שהיה שגור על פה כל החודשים האחרונים. 
 
כשביקש שאבוא לצלם כשיודיעו על ההשתלה (״ברגע שנדע נתקשר״), לא גילה לי שהכין שלט גדול ועליו כתוב ״תיכף אשוב״. ארמונד, מלא  כתמיד הומור ורוח טובה, תיכנן, כך סיפרו האחיות ללבנה, להחזיק את השלט בדרך לחדר הניתוח. 
בליל שבועות, עם מאות אנשים ונשים שהתכנסו ללמוד על השתלות לב, כי תורה היא וצריכים אנו ללמוד, 
לא הייתה מחלוקת בין הדוברים. בדרך כלל זה מתכון לפאנל משעמם. אבל בכל זאת היה חשמל באויר. רגעים שתורה וחיים מתלכדים. פרופ׳ ברבש, פרופ׳ הלפרין קדרי, ד״ר משאלי יחד עם לבנה ואיתי הפכו לשמות פרטיים. כולם הגיעו מאהבה לארמונד, שכנים מודאגים באותו ישוב. 
כשד״ר משאלי אמר לקראת הסוף שבע״ה נתכנס שוב לסעודת הודיה לאחר ההשתלה, יכולתי לדמיין את זה באמת קורה. כל כך קשה להשלים עם המציאות שטפחה על פנינו. אם ארמונד הוא לב הזהב אז ההגדרה של לבנה היא ״כתפיים״ אמרתי באותו ערב. כל כך רחבות. 
הרבה אמרו לי שחתמו על כרטיס אדי אחרי כך. אבל מיום שלבנה סיפרה לי שלמעשה ארמונד יצא מרשימת ההמתנה להשתלה, שאיחרנו את המועד, כל הזמן איני יכולה להפסיק לחשוב איך נוכל לאמר ביושר ש״ידינו לא שפכו את הדם״. אני לא יודעת לחשב מחשבות בורא עולם. קוצב השנים. 
אבל יש עוולות בידי אדם, והקשות שבהם הם אלו שנעשות בשם ה׳. אזרחי מדינת ישראל, שבה אחוזי תרומת איברים הם בתחתית הסקאלה ביחס לכל יתר המדינות המערביות, אינם יכולים לאמר ביושר ״ידנו לא שפכו את הדם״. כל אחד ואחת, ודאי מנהיגי הציבור, בפרט אלו הטוענים לדבר בשם מצוות ה׳, לא יכולים להמשיך לאפשר לדיעה הרווחת, שיש לכאורה בעיה לתרום איברים להתקיים, שכן זו הסיבה העיקרית לנתון תרמת האיברים הנמוך בישראל. כי איך נאמר ״ידינו לא שפכו את הדם״.  
בשבת האחרונה, פרשת ואתחנן, קראנו את עשרת הדיברות. לא תרצח. וגם לא יהיה לך אלוהים אחרים. אולי אלוהים אחרים הם אלו שמאפשרים לנו לא לראות את האחר. 
כשסיפרתי לילדים הם נזכרו בסיפורים המפחידים שארמונד היה מספר במסיבות הפיג'מות בצהרון שהיה לכל כך הרבה ילדים בשוהם בית חם. זה אף פעם לא באמת היה מפחיד, הם הסבירו לי, תמיד כולם היו צוחקים. ארמונד שקשה היה לתפוס אותו, גם בביקורים בתל השומר, בלי בבת צחוק. 
לב הזהב שלו נדם ואנחנו צריכים לחשוב מה מוטל עלינו לעשות כדי שסטטיסטיקת ההמתנה לתרומת איברים בישראל תשתנה. תחתמו על כרטיס אדי, ואל תתבלבלו ברגעים הקשים.
כבר מתגעגעת לרוח הטובה והלב הטהור שהיו לך, שכל הזמן נשקפים מלבנה והילדים.