השאנטי שבאך
שוהם נתפסת כחברה בורגנית וקצת "מרובעת". בתווך שבין עובדי ההוראה לעובדי ההיי-טק, בין עובדי בנק למנהלי ההשקעות, פה ושם אפשר לדוג איזה סיפור מעניין, כזה שבולט באווירת החיים העירוניים, שיוצא דופן בחיים הקונבנציונליים שבהם אנחנו מחפשים הרבה משמעות, אבל מה שאנחנו מוצאים זה עוד רהיט יפה או דיל טוב לסופ"ש בפריז. האם אפשר ליהנות מכל העולמות? גם משמעות והשראה וגם 'נורמליות' של החיים בארץ? סיפור חייה של ענת עריף מוכיח שכן
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גאילי שיף
אין שום דבר במוצא של ענת עריף שיכול היה להעיד על הדרך שבחרה בה. הנערה שנולדה וגדלה בבת ים לצד שלוש אחיותיה להורים שעבדו כשכירים, סיימה את לימודיה והתגייסה לצבא, שם שירתה כנחלאית. אולם שלושה חודשים בלבד לאחר השחרור, בניגוד לחבריה ולגמרי לבדה, טסה ענת למזרח הרחוק.
השנה היא 1983 וטרנד טיול "אחרי צבא" במזרח עדיין לא כבש את הארץ. צעירים אחרי צבא דאז, נרשמו ללימודים באוניברסיטה והחלו את המרוץ לחיים – חתונה וילדים וכמובן, קריירה שתאפשר להם לטוס מדי פעם לטיול קטן באירופה הקלאסית. על כן, המהלך שעשתה ענת נתפס בזמנו כחריג ויוצא דופן.
מה גרם לנערה העירונית לעלות על המטוס ולהמריא ליעד הרחוק?
"זה היה החלום הגדול שלי לטייל במזרח", מספרת ענת, "אני אפילו לא יודעת לומר איך זה התחיל אצלי, פשוט היתה לי משיכה למזרח הרחוק שתמיד נראה לי קסום ומיוחד. נכון שלא הכרתי אף אחד שחלק איתי את החלום הזה, אבל זה לא הפריע לי בכלל ומיד כשהשתחררתי, יצאתי לממש אותו. באותה התקופה הודו לא היתה מוכרת כיעד לנסיעות של ישראלים, לא היתה שם אפילו קונסוליה ישראלית. הצטרפתי למטיילים גרמנים, טיילתי איתם ולבד".
כשברשותה דרכון בריטי, תרומת הוריה ילידי עדן שבדרום תימן, טיילה ענת בהודו, נפאל, תאילנד והפיליפינים במשך חצי שנה, לאחריה הגיעה ליפן שם התאהבה בארץ השמש העולה והחליטה להישאר.
כיצד קיבלו הוריך את הדרך הלא שגרתית שאת עושה?
"כשיצאתי לטיול קניתי כרטיס פתוח לשנה, כך שהם ידעו שהאפשרות שאאריך את השהייה שלי קיימת. הם פירגנו לי, למרות הקושי בכך שאני רחוקה מהם ולמרות שהמסלול שלי קיבל תפנית מהמסלול המוכר של חבריי. הם ראו שאני מאושרת והכילו את האושר שלי באהבה. היום אני רואה את הדברים דרך העיניים שלהם, אבל בזמנו לא הייתי מודעת לעובדה שאני חריגה מבין חברי. כדרכם של צעירים, זרמתי בלי פחד והייתי מאוד שלמה עם עצמי".
בשלוש השנים בהן חיה ביפן, ענת למדה טאי-צ'י – אמנות לחימה סינית – ואפילו השתתפה בתחרויות מקומיות, למדה יפנית ועבדה במכירת תמונות ותכשיטים. "הייתי מהראשונים בתחום הזה, שאחרי שנים באו הישראלים והפכו אותו לאמנות בפני עצמה. באותה תקופה, מכירת תמונות ותכשיטים בדוכנים לא היתה תופעה מוכרת והפרנסה באה בקלות יחסית. כך התאפשר לי להמשיך לטייל ולחיות במקום".
יותר יפנית מיפנית
לצד עבודתה במכירות, ענת לימדה שיעורים פרטיים באנגלית ליפנים אשר היו מעוניינים לפתח את כישורי השפה שלהם לצורך עבודה במערב. "זו היתה תקופה בה היו מעט זרים ביפן ולכן הבולטות שלנו היתה גדולה והאפשרות להרוויח הרבה כסף מעיסוקים כמו לימוד אנגלית, היתה גבוהה ושיחקה לטובתנו".
עד כמה היפנים שונים מאיתנו הישראלים, מה מאפיין אותם?
"היפנים הם אנשים מדהימים. מאוד שקטים ורגועים. יש להם ביטחון עצמי, אדיבות ועדינות נפש. כל ההתנהלות שלהם היא מאוד מאופקת, החל מהשפה, שמדוברת בטונים נמוכים ושקטים, ודרך סולם ערכי ברור שמאפיין את ההתנהלות שלהם. המשפחתיות היא לאו דווקא חזקה בהוויה היפנית. חלוקת התפקידים במשפחה היפנית העירונית היתה מאוד ברורה – האמא היא העוגן שמחזיק את הבית, האב עובד רוב שעות היום והקשר בינו לבין הילדים בסיסי בלבד. הם לא אנשים חמים מטבעם ובכך שונים מהבית הישראלי המוכר לנו. בניגוד אלינו, ביפן אין הרבה ילדים במשפחה, אך למרות העדר החום, הם אנשים מאוד לויאליים ונאמנים לבני משפחתם, ליושר ולערכים שלהם.
זכור לי שפעם נסעתי למקום מרוחק ושכחתי את הארנק שלי במשאית שתפסנו איתה טרמפ. הנהג, שידע מה היעד שלנו, שלח את הארנק שלי למקום שאליו נסענו וכשהגעתי, הארנק חיכה לי שם. זו התנהגות מאוד אופיינית ליפנים".
כיצד התייחסו היפנים, הידועים כחברה חד לאומית הומוגנית מאוד, אל הזרים שהתגוררו בה?
"גרתי בטוקיו שהיא ה'ניו יורק' של יפן. זו העיר הכי קוסמופוליטית ביפן וגם בה יש כמובן רוב יפני ברור. עבור היפנים ישנם רק שני סוגים של אנשים: יפנים וג'אייגינג – זרים. כל הזרים בעיניהם, חד הם. המפגש שלהם עם הזרות שלנו היה מיוחד עבורם והיחס שלהם כלפינו היה אדיב מאוד ומכבד ובכל מקום הרגשנו רצויים. עם זאת, ההבדלים התרבותיים באו לידי ביטוי לא פעם. היפנים מאוד שבלוניים ולא ספונטניים. לקבוע איתם מפגש חברתי זו אופרציה רשמית מאוד, שכוללת רישום ביומן וכמובן שזה עומד בסתירה לטבע הישראלי הזורם והמהיר שלנו.
כאשר גרתי ביפן, היתה איתי קבוצה קטנה של ישראלים והתגוררנו יחד באותו בניין, בדירות ששכרנו. בשלב כלשהו גם אחותי הגדולה ובעלה הגיעו ליפן והצטרפו, כך שהיתה לי משפחה קטנה. התקופה ביפן זכורה לי כתקופה מדהימה ומאושרת.
במהלך השהות שלנו, השתתפתנו בתוכנית טלוויזיה מקומית של 'גלגל המזל', כאשר הקריטריון שבזכותו נכנסנו לתוכנית היה העובדה שאנחנו זרים. שיחקנו וזכינו בשישה כרטיסי טיסה לאי הדרומי באוקינאווה לנופש שכלל כלל מלון ושאר פינוקים וזו היתה חוויה חד פעמית".
בתור בחורה צעירה ביפן, איך התרשמת מהגברים היפנים?
"היפנים מאוד נחמדים ואדיבים, אבל אני לא יצאתי עם בחורים מקומיים. למרות יצר הנדודים והרצון להכיר ולהתנסות בתרבויות אחרות, תמיד הייתי מחוברת להוויה הישראלית שלי והעדפתי את הבחורים הישראלים. במהלך השהות שלי ביפן, הגעתי לביקור משפחתי בארץ ופגשתי את האקס שלי מהצבא. האהבה ניצתה שנית והוא חזר איתי ליפן שם חיינו יחד עוד חצי שנה. לאחר שנפרדנו, הוא חזר ארצה וזמן לא רב לאחר מכן, גם אני חזרתי לישראל".
Big In Japan
כאשר חזרה ארצה, היתה כבר בת 24, עצמאית ומורגלת בחיים חופשיים. ענת שכרה דירה בתל אביב, נרשמה להשלמת בגרויות וחיפשה עבודה. היות והיה בידיה יתרון של ידיעת השפה היפנית, לא עבר זמן רב והיא מצאה עבודה באגודה לידידות בלשכת המסחר ישראל-יפן, שם ניהלה את האגודה, אירגנה אירועי תרבות ומפגשי משלחות בין הארצות.
במקביל לעבודתה, המשיכה בלימודי יפנית עסקית ובשלב כלשהו נוצר הקשר עם הבורסה ליהלומים שבאותה התקופה החלה לחזק את הקשר עם השוק היפני.
"קיבלתי הצעה לעבוד בתור מנהלת שיווק ומכירות לשוק היפני אצל אחת החברות הגדולות בבורסה והחלטתי ללכת על זה. זו היתה תחילת הקשר של השווקים בין המדינות והיתה כאן הזדמנות מעניינת להיות חלק מהבנייה הזו. כך התחלתי קריירה שנמשכה לאורך עשור כיהלומנית מול השוק היפני. זו היתה נישה חדשה ובניתי אותה בעצמי. יצרתי קשרים עם חברות מקומיות ביפן באמצעות השימוש בשפה היפנית שבפי, טסתי לסגור עסקאות ביפן ועד מהרה, עוד בטרם הייתי בת 28, הפכתי לאשת עסקים שמתניידת במחלקת העסקים, מתגוררת במלונות יוקרה ומסתובבת בחליפות עם מזוודה מלאה יהלומים".
מה קרה לתוכניות הלימודים הגבוהים והבגרויות שהשלמת?
"אחרי שנתיים של עבודה מאומצת ופיתוח הקריירה, כבר לא נזקקתי להשלמת הבגרויות. היתה בידי קריירה שפיתחתי בעמל וידעתי שיש לי כלי ייחודי בדמות הכרת השפה האוריינטלית הקשה הזו, שנותן לי יתרון עצום בעבודה".
למרות ההצלחה הרבה, אחרי שנתיים של עבודה בבורסה, החליטה ענת לעזוב הכל ולחזור להודו.
הפעם את כבר לא נערה אחרי צבא, הפעם כבר יש לך הישגים שקשה לוותר עליהם – איך העזת לעזוב הכל ופשוט ללכת?
"כנראה שחוסר הפחד שחשתי בתור צעירה, הוא לא רק עניין של גיל אצלי, אלא פשוט אופי. לאורך השנים קיבלתי תמיד החלטות שבאו מבפנים, מתוך צורך או אמת שלי ולא חששתי אף פעם שאני עלולה להפסיד משהו. תמיד הייתי מאוד שלמה עם עצמי, זה מנע את המחשבות שמעכבות וגורמות לאנשים להמנע מלעשות דברים שהם באמת מאוד רוצים".
מה היתה המטרה בפעם הזו שבה חזרת להודו?
"הפעם חזרתי כדי להתפתח רוחנית. בשנים שהייתי בארץ, קראתי הרבה מאוד ספרות בנושאי הרוח והושפעתי מאוד מהספר שעסק בטנטרה והבנה אלוהית. הלכתי בעקבותיו ובעקבות החיבור למדיטציות שתרגלתי באותן שנים ורציתי לשכלל את הידע שלי ולפתח את הלימודים הרוחניים שלי במקום המתאים ביותר לכך. הודו היתה היעד.
עזבתי הכל – דירה, רכב, בן זוג, קריירה. ידעתי היטב שאני עוזבת הרבה ויש לי מה להפסיד. אלו היו השנים החזקות ביותר של הענף ועדיין - הרגשתי מאוד שלמה ורגועה עם ההחלטה הזו".
את יכולה להגדיר את החסר שהיה לך ושהוביל אותך למסע הנוסף להודו?
"לא היה חסר לי שום דבר חומרי, אבל חלה אצלי התפתחות רוחנית והיה לי צורך לממש אותה. אמנות הטאי-צ'י שבה עסקתי עוד ביפן, זו מדיטציה בתנועה. התנועה משרתת את השקט הנפשי שמושג דרכה ואני רציתי להמשיך ולהעמיק את הלימוד הזה בדרכים נוספות. הייתי בתקופה שבה מערכות יחסים עם בני זוג נראו לי כמו עניין מאוד מסובך והיתה חסרה לי האהבה הזורמת והעמוקה יותר שרציתי להשיג".
בהודו הגיעה לאשראם בפונה, בטרם המקום הפך פופולרי וממוסחר. "בתקופה הזו האשראם פעל כמרכז רוחני מדהים ואותנטי מאוד. הכרתי שם אנשים מכל העולם וגם שם התחברתי לישראלים ששהו במקום. המסע בהודו, שהחל בפונה, הוביל אותי הלאה למורים וסדנאות בכל רחבי הארץ. עברתי דרך הרבה מאוד מורים, כולל שהות בטיבט, שם עשיתי ריסרטים מדהימים ובמשך שלוש שנים הוספתי לעצמי הרבה דעת בתחום הרוחני. מעולם, אף לא לרגע אחד, לא הרגשתי שאני מפסידה משהו. להיפך, הרגשתי שאני מרוויחה".
אהבה ממבט ראשון
היא שבה הביתה לאחר שלוש שנים. אז כבר הייתה בת שלושים ורצתה משפחה וזוגיות. במשך שנתיים עבדה בעבודות מזדמנות ואחריהן חזרה לענף היהלומים. הפעם קיבלה עבודה אצל נשיא הבורסה דאז, משה שניצר.
"חזרתי לעבודה מול השוק ביפן והכל חזר לקדמותו – הכסף, ההצלחה, הקריירה. עוד בשנה הראשונה לעבודתי זכיתי בתעודת יצואן מצטיין. נהניתי מאוד מהעבודה בבורסה ומהעבודה במשרד של שניצר".
באותה תקופה הכירה ענת את שי עריף, יוצא קיבוץ מסילות וטייס בחיל האוויר שאחרי שבע שנים כטייס בצבא קבע, החליט לצאת לשנת שבתון בהודו. נשמע מוכר?
גם שי עשה מהלך לא צפוי בכך שהוא עזב קריירה מאוד מוצלחת ונחשבת והלך אל הלוא נודע.
"נכון. שי יצא לשנת שבתון אחת, שנמשכה ארבע שנים. הוא הגיע לאותם המקומות שבהם עברתי בסיבוב השני שלי בהודו, בפער של שנה אחרי. לכל מקום שאליו הגיע, הוא שמע את שמי, כי הייתי שם ואנשים הכירו אותי כישראלית. אפשר לומר שהוא הכיר אותי עוד הרבה לפני שנפגשנו. אחרי ארבע שנים בהודו, שי הגיע לביקור של חודשיים בישראל ואז, בבית של חבר משותף שגם הוא טייל הרבה בהודו, הכרנו. זו היתה אהבה ממבט ראשון. ראיתי אותו ובאותה שניה ידעתי שזה האיש שלי. שמעתי עליו בארץ מחברים משותפים, הוא שמע עלי בהודו וכשנפגשנו זה פשוט קרה. כבר באותו ערב הוא אמר לי, 'בואי להודו, נתחתן!'.
וכך היה. שלושה חודשים לאחר שהכירו, התחתנו. "אני תמיד אומרת שהתחתנו מאהבה והכרנו אחרי החתונה", אומרת ענת. הם מכירים כך, כבר 19 שנים ובת אחת.
"התחתנו בקיץ בקיבוץ מסילות, אחרי שהוא חזר ארצה. עוד לפני החתונה, הסיפור שלנו התגלגל לערוץ 2 שהתעניינו בסיפור אודות הטייס שעזב הכל והלך להודו לעשות מדיטציות. כשהם שמעו שהוא הולך להתחתן, זה בכלל שיגע אותם ואכן הופענו בתוכנית של מני פאר ושם הודענו שאנחנו מתחתנים. הכל היה מאוד מהיר והיו הרבה חברים שלמדו על החתונה מהטלוויזיה".
לאחר החתונה בארץ, טסו השניים להודו, שם ערכו טקס חתונה קטן עם החברים המשותפים הרבים שהכירו במהלך הטיולים במקום.
האמונה והרוחניות הן מרכיבים מאוד משמעותיים בחיים שלכם. יש משהו קצת מיסטי בכך שהגעתם לאותם המקומות וכל אחד עשה את אותה הדרך בזמן אחר.
"נכון. שי ואני מגיעים מרקע מאוד שונה - אני עירונית ממשפחה מסורתית והוא קיבוצניק ממשפחה אנטי דתית. עם השנים, כל אחד מאתנו עשה דרך פרטית מאוד ונפגשנו באותו מקום רוחני וזה ממשיך להיות הציר המרכזי בחיים שלנו".
"אור האהבה המרפאה"
לפני 16 שנים, כשהיתה בת 36, ילדה ענת את ליבי שלהם. עד ללידתה של ליבי, המשיכה ענת בעבודתה בבורסה, אולם לאחר הלידה החליטה להתמסר לגידולה של ביתה. "נשארתי עם ליבי בבית במשך שלוש שנים, כולל תרגול עקרון הרצף שהיום, אגב, נראה לי קצת מוגזם. במקביל, המשכתי בלימודים בתחומי העניין שלי, שיאצו, רייקי וטכניקות ריפוי שונות. הגעתי למקום בחיים שלי שבו הייתי מוכנה לשלב הבא, שהוא שלב של ריפוי ומיצוי המטען שצברתי במשך שנים רבות והתכנס בתוכי. הגיע הזמן לטפח את היכולות הללו ורכשתי כלים מעשיים לריפוי".
כיום ענת מטפלת באנשים בקליניקה שלה בשוהם באמצעים המשלבים בין טכניקה לריפוי קוסמי: פרחי באך, הילינג, דמיון מודרך, שיאצו. כל אלו הם כלים בידיה לריפוי, אמצעים להעברת "אנרגיית אור האהבה המרפאה". מעבר לקליניקה הפרטית, ענת עובדת בקופת חולים כללית במודיעין, שם היא מטפלת בפרחי באך - תמציות פרחים מאזנות ומשחררות חסמים. הטיפול שלה מוגדר כגישה הוליסטית, זו גישה כוללת שרואה את האדם ומטפלת בגוף ונפש גם יחד.
"אור האהבה המרפאה"?
"בהחלט. המחט אינה זו שמרפאה אותנו. פעמים רבות התרופות הקונבנציונליות מטפלות בסימפטומים ועוזרות באלחוש כאב. הנכון הוא לזהות את הכאב ולהבין ממה הוא נובע ולטפל במהות הבעיה".
ומהי אותה 'אהבה' שאת מתייחסת אליה?
"כח עליון. אפשר לקרא לזה אלוהים, אפשר גם לא להאמין בזה. כל מה שדרוש הוא, להיות פתוחים למחשבה שיש כח עליון. אני לא מבקשת לגרום לאנשים להאמין, אבל אני מסייעת לאנשים להיפתח להיכרות עם העובדה הזו, שיש דברים שהם מחוץ לנו. ברגע שאנשים מסירים את החסמים וההתנגדויות שלהם, הם יכולים להיעזר בטכניקות הריפוי שאני מציעה להם".
את מאמינה בכח עליון, האם זה עניין דתי עבורך?
"אני חילונית מסורתית באורח חיי והזהות היהודית שלי היא חזקה, דרך החיבור לנושא האמת והאלוהי. התחברתי לקונספט של השינוי, שהוא בסיסי בקבלה ומשמש לי כבסיס בחיי הפרטיים ובטיפול. אני לא חושבת שהעומק של המסרים חייב לבוא לידי ביטוי טוטאלי בהתנהגויות מסוימות. האמונה היא העיקר. מעבר לזה, אין קשר בין אורח החיים של המטופלים שלי והאמונות שלהם להצלחת הטיפול שלהם".
מהו התנאי הראשוני לריפוי?
"הכרה בצורך לעבור שינוי. הצמיחה באה משינוי ורק מי שמגיע להכרה הזו, הדרך לריפוי נפתחת בפניו".
תני דוגמא למקרה שבו לטיפול ההוליסטי היה ערך מוסף על פני הטיפול הקונבנציונלי.
"מאחר וריפוי אמיתי חייב להיות גם תודעתי, הוא מחייב שינוי פנימי שהמטופל עושה בחייו והוא זה שמסייע להתגברות על הבעיות שהוא סובל מהן. הגיע אלי אדם שסבל משיעול כרוני. הוא עבר את כל הבדיקות ולא נמצאה הסיבה הקלינית לבעיה. השיעול גרם לו לסבל ופגיעה באיכות החיים והוא הגיע אלי כאשר היה על סף ייאוש. כבר מההתחלה היה לי ברור שלבעיה שלו אין מוצר מדף – לא קונבנציונלי וגם לא הוליסטי. אמרתי לו, 'השיעול הזה הוא שלך. בא נראה מה הקשר בינך לבין התופעה הזו שאתה חווה'. ישבנו וניתחנו את העניין – מתי ואיך זה התחיל, אילו אירועים היו בחייו בתקופה הזו, אילו מחשבות העסיקו אותו. תחושת ה"אין לי מה להפסיד" היא זו שהביאה אותו אלי ולאו דוקא אמונה ברפואה הוליסטית. אבל המקום הזה אפשר את הפתיחות ומשם עבדנו. ערכתי לו איבחון בשיטת ראי הנפש וזה הוביל אותי למסקנה שהוא חווה מצוקה רגשית לאורך זמן בקשר שלו מול אנשים. היו בו המון כעסים ורגשות שהוא לא ידע כיצד לתעל. לכל איבר בגוף שלנו יש משמעות והגרון זו צ'אקרת הביטוי שלנו וברור היה שדברים רבים שקשורים לביטוי העצמי שלו נחסמו ולא נאמרו. על ידי עבודה מודעת וטיפול בפרחי באך, שחררנו את החסימה הזו והוא הפסיק להשתעל. הריפוי היה מוחלט והשינוי בא לידי ביטוי בתקשורת שלו עם אנשים, כך שהוא היטיב גם את איכות חייו באופן כולל".
בהודו האחרון ענת חזרה להודו, הפעם ללא שי. "נסעתי עם חברת ילדות שלי לטיול 50 פלוס כזה. במשך שלושה שבועות טיילנו בכל המקומות המתויירים בהודו שלא הייתי בהם מעולם. זו היתה חוויה משגעת, נהניתי מאוד להיות תיירת חדשה במקום מוכר. הודו התפתחה מאוד והכל נעשה יותר תיירותי, אבל הקסם נשאר".
האם את ושי ממשיכים בדרך הרוחנית המשותפת שלכם?
"בהחלט. שי הוא טייס בחברת ישראייר כבר שנים ארוכות, אבל אנחנו במקביל ממשיכים בתהליכי התפתחות רוחניים ובמשך 15 שנים היינו קרובים למורה רוחנית שליוותה אותנו בדרך של התפתחות אישית. שי מחובר מאוד להוויה הרוחנית וביחד אנחנו עורכים סדנא לטיפול בפחדי טיסה, שהם פחדים נפוצים ומוכרים. בנינו את הסדנא הזו כסדרה של עשרה מפגשים כאשר חמישה הם טיפול בנושא הפחד עם פרחי באך ודמיון מודרך והחמישה האחרים הם עזרה מנטלית ועליהם שי אחראי, כשהוא נותן מענה מרוכז ומובנה לכל המידע וההכנה הנפשית בנושא הזה".
מה לגבי המסעות בעולם, האם את רואה אתכם יוצאים לעוד טיול ארוך של כמה שנים?
"אנחנו מטיילים בחו"ל, אבל שבעתי מסעות, הם אינם חסרים לי עוד. מצאתי את עצמי, מצאתי את הכלים שרציתי להתחבר אליהם וכיום כל שדרוש לי נמצא כאן ואני עדיין לא מיציתי את האפשרויות שיש לי בהישג יד".
האם חינכתם את בתכם ליבי להכרות עם תורות המזרח ומדיטציות?
"ליבי היא תלמידי במגמת מוזיקה וסוציולוגיה בתיכון שוהם. היא זמרת מוכשרת, שרה ומופיעה. היא פעילה חברתית, מדריכה בצופים וחיה חיים רגילים לחלוטין. היא מתחברת בדרכה לנושאים שלנו ואנחנו לא לוחצים. כשהיא היתה צעירה יותר, היא ביקשה שאלמד אותה לעשות מדיטציות. לא הסכמתי. אמרתי לה שתחכה עד שתגיע לגיל 18. רציתי להשאיר הכל פתוח, כדי שהיא תוכל לבחור כבוגרת את דרכה. ליבי היא אינדיבידואל ושונה מאתנו. היא מאוד אוהבת להיות במיינסטרים, שם טוב ונוח לה. כשהיא היתה בכיתה ב', לקחנו אותה לבית הספר הדמוקרטי, אבל היא זו שהעדיפה את החינוך המוסדי הרגיל. תמיד היו לה בחירות מאוד ברורות ומנומקות וזרמנו איתה, כי זה הכיוון שלה. העובדה הזו משמחת אותנו מאוד - ליבי ילדה מלאת שמחת חיים וחברותית וברור שטוב לה במקום שבו היא נמצאת וזו כל המטרה".
כמי שהגיעה למקומות גבוהים, אשמח לשמוע כמה תובנות שלך שקשורות למה שכולנו מחפשים – האושר.
"החוויה של האושר היא תולדה של קבלה עצמית ומימוש עצמי. האושר בא לידי ביטוי באופנים שונים בתקופות גיל שונות. אושר של בני הנעורים הוא דבר אחד ואושר של אנשים בוגרים הוא דבר אחר. בראיה לאחור אני מרגישה שהיום אני מאושרת יותר משהייתי לפני עשרים ושלושים שנה. אני שלמה עם עצמי יותר והצלחתי לממש הרבה מהיעדים שלי, לכן אני מאושרת.
הדבר שמאיים ומעיב יותר מכל על האושר שלנו, הוא הסטרס. הלחץ והמצוקה שמלווים אותנו הם אלו שפוגעים בנו נפשית ופיזית יותר מכל. המרוץ של החיים מכריע את הטובים ביותר ולסטרס המתמשך יש המון תופעות לוואי וסימפטומים, ישירים ועקיפים וזה חבל.
המסר שלי הוא, שבניגוד להרגשה הרווחת – יש זמן. אין סיבה ואין לאן לרוץ, קחו את הזמן לעשות ולחוות את החיים באמת ואל תחששו כל הזמן ממה שאם אולי מפסידים. תתמקדו במה שאתם מרוויחים".
תגובות
לארה | 00:22 19.07.23