בגיל ארבע, ידעה בתוך תוכה שהיא ילדה ולא ילד. מוזר, אמרתי לה, כשאני הייתי בת ארבע, לא זכורה לי מחשבה בעניין זהות ומגדר. עבורי, היא ענתה, זה היה נוכח כבר אז. היא מתארת חיים שלמים בקונפליקט, שנים ארוכות בהן זהותה נכחה רק בתוך תוכה ולא באה לידי ביטוי, אף לא ברמז.
עד כמה ילד או ילדה בני ארבע מזדהים עם מגדר? עד כמה הם חשים באופן עצמתי את השייכות המינית שלהם? הם לא. זאת אומרת, כל עוד הם מרגישים שהם במגדר הנכון. לכן ברוב המקרים, נושא המגדר יישאר מאופסן אי שם בירכתי התודעה, מחכה לגיל ההתבגרות ולהתעוררות המינית, על מנת להכיר בנוכחותו.  אולם במקרים מסוימים, מתקיימת אצל ילד או ילדה הפרעה מגדרית המעידה על דיסוננס פנימי, קונפליקט שמתקיים בין תודעת המגדר של הילד והנוכחות המגדרית הפיזית שלו.

מה זה אומר לדעת בגיל ארבע שאת בת ולא בן?
"קשה לשים מילים מבוגרות בפה של ילד קטן, אבל התחושה היתה עמוקה ומאוד חד משמעית – פשוט הרגשתי שאני בת ולא הבנתי מה אני עושה בתוך הגוף הזה, של הילד הקטן שהייתי. קשה להגדיר איך נראה קונפליקט של ילד בגיל הרך, אבל ההרגשה מאוד אמיתית. בכל פעם שקראו לי, "אתה", התכווצתי. הרגשתי שאני רוצה שיקראו לי "את". רציתי להיות בת כמו כל הבנות ונורא פחדתי והתביישתי לספר על זה. לא ידעתי בכלל איך לבטא דבר כזה והחריגות של ההרגשה שלי היתה מאוד חזקה ומפחידה. אפשר לומר שהיתה לי ילדות מאוד מבולבלת".
יש הרבה ילדים שאוהבים לשחק במשחקי בנות, אפילו להתלבש בבגדי בנות. זה לא אומר שהם נולדו בטעות כבנות. היום יש מגוון של דרכים להבעה עצמית - אם בתור גבר מאוד סטריאוטיפי או בתור גבר נשי, לא חייבים ללכת לקיצוניות של החלפת מגדר.
"זו דעה מוטעית שיש בנושא הטרנסג'נדריות, לצד הרבה דעות קדומות ולא מבוססות. אין קשר בין הנטייה להיות בן עם מניירות "נשיות", לבין הידיעה שנולדת במגדר הלא נכון. יתרה מזו, אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי ילד מאוד טום בוי. מאוד אהבתי לשחק בכדורגל, לטפס על עצים ולעשות כל מה שבנים עושים. לא הייתי ילד חלשלוש או ילד כאפות, להפך – הייתי מאוד מקובל בחברה, והייתי חלק מכל משחקי הילדות הכי "נורמליים" שיש וככה זה עד היום. בגלל זה ההורים לא היו מודעים בכלל למה שקורה בתוכי. אבל לצד כל זאת, כאשר היה משחק תפקידים, תמיד רציתי להיות הבת. תמיד הרגשתי שאני בת שהיא טום בוי שמשחקת במשחקי בנים, ולא בן. עם הזמן התפתחו אצלי יותר מאפיינים נשיים ועדיין, במשפחה לא הרגישו שאני נמצאת בסערת רגשות כזו".
משפחת מגמי מתגוררת בשוהם. אבא קובי הוא כלכלן, אמא מיכל עובדת במינהלת בי"ח תל השומר. לאליסון שני אחים בוגרים, האחות ????, ויואב, חייל משוחרר ופצוע "צוק איתן", אשר איבד את עינו במלחמה. אליסון היא צעירת הילדים, שגדלה במשפחה עוטפת ומחבקת ובכל זאת, איש לא ידע ואיש לא הבחין במצוקתה.

איך זה ששנים של הסתרה עברו עלייך בטרם מישהו מהמשפחה הקרובה ידע מה מתחולל בתוכך?
"הדחקתי. מצד אחד פחדתי מאוד לגלות את החריגות שלי אפילו בפני משפחתי וזה נותר סוד כמוס שהכביד עליי לאורך שנים. מצד שני, הייתי נשית והצדדים הללו הופיעו לעיתים באופן טבעי אצלי, ללא שליטה. במהלך הזמן, החברה הבהירה לי בכל הדרכים שההתנהגויות ההלו לא תקינות, לא נורמליות והמסר לדיכוי הנשיות עבר אלי והוטמע. חייתי עם הסוד האפל שלי, מבלי שידעתי לקרא לדברים בשמם. מבחינתי, הייתי היחידה בעולם והבדידות הזו היא הדבר הכי קשה שיש".
האם הנושא המגדרי היה משהו שחשבת עליו כל הזמן או רק לעיתים?
"כל יום ויום, לאורך שנים. מגיל 6 הפנמתי שיש לי בעיה ואני זוכרת שקיוותי מאוד שהבעיה הזו תעבור לבד. המשכתי בשגרת החיים, שיחקתי כדורגל, הייתי חברה של בנים, הייתי ספורטיבית ומקובלת בחברת הבנים והתפללתי בליבי שההרגשה הזו של השונות, תעבור לבד ואהיה ככולם".
מתי גילית שאת לא לבד?
"כשהייתי בבית הספר היסודי, שמעתי את אמא ואחותי מדברות על דנה אינטרנשיונל. הן אמרו שהיא נולדה כזכר וכך ברגע אחד של הכרה, הבנתי שאני לא לבד. זה היה גילוי מפחיד, כי פתאום זה כבר לא היה בגדר מחשבה פנימית בתוכי, אלא זה היה דבר אמיתי. וכשזה אמיתי, אז גם יש תגובות של החברה וראיתי איך מתייחסים לסיפור הזה. עכשיו שיכולתי לקשור את עצמי לתופעה ולקהילה קיימים, אז גם הרגשתי את היחס של החברה כלפינו, עוד לפני שידעו שאני אחת "מהם". זה גילוי מפחיד מאוד וזה מנע ממני לעשות את הצעד ולספר להורים מה עובר עליי".
מתי הגיע הרגע שבו נחשפת בפני ההורים והחברה?
"בגיל 14 עברתי משבר קשה מאוד. ההתבגרות הפיזית התחילה והבהילה אותי. התחלתי לקבל מראה שידעתי שאני מנותקת ממנו ולא רוצה בו, זה כבר היה משהו שלא יכולתי להכיל ומתוך המצוקה הזו הגעתי למסקנה שימי העמדת הפנים וההסתרה עברו ואני חייבת לשתף ולהיעזר בהורים. לקחתי את אמא לשיחה ואמרתי לה בצורה הכי כנה וישירה  – אמא, אני מרגישה שנולדתי בגוף הלא נכון".
איך ההורים הגיבו לבשורה?
"אמא היתה הראשונה שסיפרתי לה. היא היתה בהלם אבל התעשתה מהר והעבירה לי מסר מיידי שהיא מבינה אותי ושהיא איתי. גם אבא היה מאוד מופתע, זה נפל עליו משום מקום והוא ישר אמר לי שהוא אוהב אותי, שהם איתי ונתמודד ביחד. לא יכולתי לבקש יותר מזה. ציפיתי לקושי והלם ובכי ומה לא, הרי הפלתי פצצה על ההורים שלי, שבכלל לא דמיינו שהבן שלהם יבוא ויגיד להם כזה דבר. למרות הכל, הם שידרו לי אהבה ותמיכה ובשלב הראשון, זה כל מה שצריך. ידעתי להעריך את זה והיום, כשאני מכירה סיפורים של בני נוער אחרים שלא קיבלו את אותו היחס מההורים, אני ממש מודה להם שהם כאלו מכילים ומדהימים".
ואחרי ההלם הראשוני, איך המשכתם משם?
"אבא ואמא אמרו לי שהם מקבלים אותי ואוהבים אותי, אבל היה להם חשוב לוודא שזו לא איזושהי התבלבלות או גחמה קיצונית של גיל הנעורים. ברור לי שהם  קיוו בסתר ליבם שאני אגלה שבעצם לא התכוונתי לזה ואולי אפילו שאני גיי. הם עמדו על כך שנעבור איזושהו תהליך משותף עם גורמים מקצועיים, כדי להבין הכל יותר טוב. גם לי התהליך הזה תרם הרבה, כי זו הפעם הראשונה שיכולתי לדבר על מה שעובר עליי ומה שעבר עליי כל חיי ולשתף את ההורים בחוויית החיים שלי".

איך ההורים הגיבו לגילוי של מה שעברת במשך שנים?
"הם היו מאוד מופתעים ואני בטוחה שכאב להם לגלות כמה סבלתי במשך הזמן. לא היה להם מושג מה עברתי בילדות והם התייסרו בתחושות של "איך לא ידענו". הסברתי להם שהסתרתי את הרגשות שלי טוב טוב והעובדה שמעבר לזה היו לי חיים טובים והייתי מוקפת חברים, עזרה לי בהסתרה".
יש משהו מאוד כובש באליסון. העדינות שלה מגיעה מבפנים, היא אמיתית וכנה, היא חזקה ואמיצה וישרה ועשתה את הבלתי יאמן כמעט – היא הצליחה לעבור תהליך כל כך יוצא דופן וחריג, כשהיא שומרת על מעמדה החברתי, על ציונים גבוהים וממשיכה לטפח כשרון ציור, כולל תערוכה מציוריה שהוצגה ביישוב. סיפורה המעניין משך אליה כתבים ויוצרים דוקומנטריים ברמה הארצית, שביקשו ממנה להשתתף ולהתראיין בסרטים שונים, אך היא סירבה לכולם. למרות זאת, כאשר יצרנו איתה קשר, בסמוך לאירועי מצעד הגאווה והרצח הנורא שהתרחש שם, היא הסכימה להיפגש. למפגש הגיעה מלווה באביה, איתו הקשר קרוב וחם. במהלך השיחה שאלתי אותה, עד כמה היא מאמינה שהקשר עם ההורים והגב החזק שהיא מקבלת בבית נותן לה כוחות. "זה מאוד ברור לי שבלעדי הקבלה המוחלטת שלהם, לא הייתי מי שאני היום. בנקודת המפנה, הרגע שבו בישרתי להם את הבשורה והפלתי עליהם פצצת עשר טון, זה היה יכול ללכת לכיוון אחר לגמרי. אם לא היו לי הורים אוהבים ומקבלים, מי יודע לאן הבלבול שהרגשתי, המצוקה שסגרה עלי – לאן הם היו מובילים אותי. זכיתי וזו גם הסיבה שהסכמתי לראיון הזה. סירבתי לכל ההצעות שקיבלתי, בעיקר כי אני עדיין צעירה ולא רציתי להפוך לקוריוז, אבל כאן בבית, אני מרגישה שיש לי שליחות ומסר להעביר: שהאהבה היא כח עצום, שיכול לרומם ולחזק ילדים ואני מקווה שכל הורה וכל מורה וכל חבר או חברה יידעו להכיל ולקבל גם את האחר ולתת לו את הלגיטימציה להיות מי שהוא. אי אפשר להפריז בתיאור הקושי בחיים חצויים ולא שלמים, לאף אחד לא מגיע לחיות כך. התהליך הוא קשה ומורכב, אבל כשמוקפים באהבה, הכל אפשרי".
האם לאורך התהליך שעברתם, עלו בך ספקות והיו לך התלבטויות לגבי הזהות שלך?
"ממש לא. התהליך המשותף שעברנו, הביא את ההורים שלי להבנה של מה זו זהות מגדרית שגויה, איך מתמודדים ומקבלים את הילד שלך ומשלימים עם המציאות החדשה הזו. עבורי, זו היתה תקופה – לא של סיום ספקות, אלא של גיבוש עצמי – מי אני רוצה להיות כבת אדם, מה המקום שאני רוצה לקחת בחברה. ברגע שאני על סף היציאה מתוך המקום הפרטי והסגור שהייתי בו מבחינת הזהות המגדרית, שבו עסקתי רק בכך שאני אישה, עכשיו ניצבתי בפני השאלה – איזו אישה אני? איזה אדם אני אהיה בראיה רחבה יותר ובטווח רחוק יותר?".
מתי חשפת את עצמך בפני האחים, המשפחה המורחבת והחברים בבית הספר?
"כמה חודשים אחרי שסיפרתי להורים שלי ואחרי שעשינו את כל הבדיקות והשיחות וגם הם השתכנעו שזהות המגדרית שלי מאוד ברורה לי ולא תשתנה, הגיע הזמן לספר לאחים. אחותי קיבלה את זה יותר בקלות, עם אחי היה קשה יותר. עם הזמן, גם איתו זה הסתדר והיום הם שניהם תומכים בי מאוד. מבחינה חברתית, למרות שכל השנים הייתי מאוד מוחצנת וחברותית ואפילו הסתובבתי עם "הערסים", כאשר התחלתי את התהליך עם ההורים, הייתי זקוקה לזמן עם עצמי והתכנסתי וקצת התרחקתי מהחברים. ככל שהחודשים נקפו, התחלתי יותר להיפתח ולהתקרב לבנות. מבחינת החברה, השינוי היה הדרגתי ולכן שנתיים לאחר מכן, כשיצאתי מהארון, הם כבר פחות הופתעו".
שנתיים אחרי שסיפרת להורים שלך עוד היית בארון?
"כן. אם הייתי יוצאת מהארון בגיל 15, היה לי קשה יותר. היה לי חשוב לעבור גם את התהליך של השינוי החיצוני לפני שאספר להם. במהלך הזמן סיפרתי לכמה חברות טובות, הן קיבלו את זה מעולה וזה נתן לי כח להמשיך".
איך עשית את המהלך של היציאה מהארון בסופו של דבר?
"דרך פוסט בפייסבוק. אחרי ששיתפתי חברות וחברים קרובים, פשוט העליתי פוסט ואמרתי את מה שרבים אולי כבר ניחשו לבד. באותו זמן הייתי כבר הרבה יותר נשית, גם בלבוש, בשיער הארוך, בשפת הגוף. ההודעה הזו "סידרה" לאנשים את הזהות שלי, שלא היתה ברורה להם עד אז".

אחד ממאה
החברים והחברות לשכבה קיבלו את אליסון בפתיחות ובהבנה. הפוסט שהעלתה קיבל תגובות חיוביות ותומכות והיא נהנתה מקליטה רכה בזהותה החדשה. אבל לא הכל היה כל כך וורוד. "באותה תקופה שבה עברתי את השינוי במראה החיצוני", היא מספרת, "היה לי מראה אנדרוגיני. הייתי בן-בת כזה ואנשים לא ממש ידעו איך לפנות אלי. זרים היו שואלים אותי, "אתה בן או בת?", לא הייתי עונה ובכל מקרה, לא נכנסתי לעימותים. ילדים בשכונה שהכירו אותי, היו צועקים לי 'בן בת', 'גבר אישה', 'ליידי בוי'. נפגעתי מאוד מההשפלות הללו, כאב לי שאני חשופה בפני הרוע של האנשים שהשתלחו בי. הרגשתי שאני סוג של בדיחה ומה שחיזק אותי היה הביטחון שקיבלתי בבית. גם אחרי שיצאתי מהארון היו הערות מרושעות של ילדים משכבות אחרות בתיכון, לא נשברתי כי ידעתי מי אני והייתי שלמה עם עצמי.  בכיתה שלי אני מניחה שהיו התלחשויות, אבל ציפיתי לזה, זה טבעי. אלי בכל אופן, לא הגיעו עלבונות מבני הכיתה אלא רק הרבה תמיכה".
האם היה הבדל בין איך שבנים ובנות קיבלו אותך?
"לא היה שום הבדל. רוב אלו שסיפרתי להם אמרו, 'ידענו, כל הכבוד'. בלי הרבה שאלות. הם כולם אמרו שהם גאים בי וכשביקשתי שיפנו אלי כבת, הם כיבדו ומאז אני עוד אחת מהבנות. אני עדיין שומרת על קשרים קרובים עם החברים הבנים שלי ויוצאת איתם הרבה".
מי שעוד קיבלו את הבשורה בשיווין נפש היו חניכיה של אליסון בתנועת הנוער העובד. "השנה הראשונה שלי בהדרכה היתה עוד לפני השינוי. את השינוי עשיתי בשנתי השנייה בהדרכה. לקחתי את הילדים לשיחה, סיפרתי להם וביקשתי שיפנו אלי בלשון נקבה מעתה והצגתי את השם החדש שלי בפניהם. הם קיבלו את זה בטבעיות, בלי הרבה שאלות".
במקביל ליציאתה מהארון בפני החברים, אליסון יצרה קשר עם המרכז הגאה של בני הנוער בתל אביב והכירה גם בנים ובנות כמותה. "אחד מכל מאה בני אדם, מרגיש/ה לא שייך/כת למגדר שלו/ה ברמה זו או אחרת וזה כולל גם אנשים שבסופו של דבר לא מגדירים עצמם כזכר או נקבה בכלל. התופעה הזו היא רחבה משידעתי ובכל מקרה ישנה התמודדות אחרת ויחס אחר של החברה לאותו אדם. הכרתי בשנים האחרונות בני נוער שהתדרדרו למקומות אפלים בגלל שהמשפחה שלהם דחתה אותם והיחס של החברה כלפיהם היה תוקפני. זה עצוב וחבל, כי לכולנו מגיע לחיות חיים טובים, שבהם אנחנו שלמים עם עצמינו חיצונית ופנימית".
מלבד החברים, גם המורים בתיכון שוהם קיבלו את אליסון בחיבוק גדול. "סיפרתי למחנכת שלי והיא קיבלה אותי עם הרבה רגישות. כמו רבים אחרים, היא הרגישה בזה עוד לפני שסיפרתי. אנחנו מאוד קרובות והיא תומכת בי מאוד. בית הספר הוא סביבה תומכת עבורי, מקום בטוח". עדיין, יש מי שמציק ולא מרפה. "עדיין יש אנשים שמטרידים אותי מדי פעם בטלפון, גם אנשים שאני לא מכירה אישית וזה מאוד פוגע בי", אבל היום, בניגוד לפעם, אליסון לא נשברת ולא נותנת לשוליים הקיצוניים להכתיב לה את הרגשתה.

על הרצף
על רצף הזהויות המגדריות, רבים חושבים שהטרנסג'נדרים הם צעד אחד, דרגה אחת אחרי הומוסקסואליות. לאמיתו של דבר, מדובר בשתי תופעות שונות בתכלית.
בעוד ההומוסקסואלים הם אנשים בעלי מגדר ברור (גברים או נשים) שנשמשכים לבני אותו מגדר, הטרנסג'נדרים הם אנשים שמרגישים שנולדו במגדר הלא נכון.
תתארי לי מה המשמעות של הפער בין הגוף והנפש, בין הפיזיולוגיה והתודעה של המגדר אצל אנשים טרנסג'נדרים?
"אני מתייחסת למונחים בן ובת באופן שונה ממה שבדרך כלל נוטים להתייחס למונחים הללו – אני מגדירה את הזכר והנקבה כנתונים פיזיולוגיים, כאשר ה"בן" וה"בת" הם למעשה מצבים תודעתיים. אצל רוב האנשים יש הלימה וחיבור בין המצב הפיזיולוגי לבין התודעה, לכן זה לא ממש משנה אם נקרא לך "'בת" או "נקבה". עבורי ועבור אנשים שכמותי, כאן נמצא הכל. הקונפליקט בין התודעה המגדרית שלי כבת והנתון הזכרי שאיתו נולדתי".
כך שלמעשה, טרסנג'נדר יכול להיות בן שאוהב בנים או בן שאוהב בנות?
"בדיוק. הטרנסג'נדריות מביאה אותי לזהות המגדרית האמיתית של האדם. במקרה שלי, אני אישה. אני יכולה להיות אישה הטרוסקסואלית או לסבית. אני יכולה להמשך לנשים או לגברים כמו כל אחת אחרת, לפי הסטטיסטיקה".
בכל זאת, קהילת הלהט"ב כוללת גם את בני הנוער ההומואים והטרנסים?
"יש קשר בין חברי הקהילה, יש התמודדויות משותפות, למרות שלהיות טרנסג'נדר זה יותר קשה בישראל היום. יש יותר דעות קדומות, הרבה בורות בנושא. אנשים חושבים שטראנסיות מסתובבות עם נוצות ונראות כמו דארג קווין. למעשה, אלו אנשים נורמליים שחיים חיים רגילים לחלוטין ונראים רגיל לגמרי.  ילדים בשוהם פנו אלי אחרי שיצאתי מהארון וסיפרו לי על ההתמודדויות שלהם והרצון שלהם לצאת מהארון גם. יש בשוהם בני נוער הומו-לסביים, אפילו כמה עשרות. אני הטרנסג'נדר היחידה למיטב ידיעתי".

העתיד מחכה לי 
בעוד שנה, כאשר תסיים את לימודיה, תצא אליסון מהמקום הבטוח והנוח בתיכון, תעזוב את הסביבה המחבקת של הבית ותתרחק מהקרבה המחזקת של חבריה. היעד הוא שירות צבאי מלא, הקושי  - צפוי. "הגיוס הוא האתגר הבא שלי. המערכת לא פשוטה עם אנשים כמוני ואני נערכת להתמודדות, בתקווה שהכל יסתדר. אני מאוד רוצה להתגייס לשירות תורם וחיובי, כי יש לי הרבה מה לתת".
בגיל 17, אליסון עושה צעדים ראשונים בחייה כאישה ולראשונה בחייה, שלמה עם עצמה ודרכה. האם גם הסביבה שלמה עם החלטתה? מעבר לקבלה והכלה, האם החברה הישראלית באמת מוכנה לשילוב אמיתי של קהילת הטרנסג'נדרים? לאליסון אין אשליות. "בשונה מהומוסקסואלים, שמקומם בחברה בטוח יותר ומקובל יותר, לטרנסים יש כרגע הרבה יותר קשיים. בנוגע אלי, אמנם בשנה האחרונה אף אחד ברחוב לא מתבלבל, אף אחד לא פונה אלי כגבר, כי יש לי מראה מאוד נשי וזה כייף ונעים. למרות זאת, אני מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי יותר. אני מאוד משקיעה במראה שלי, מטופחת ומתוקתקת".
האם את מאמינה באהבה? מאמינה שזה יקרה לך?
"אין סיבה שלא. אני רואה עצמי כאישה ובעתיד אשמח מאוד להיות בזוגיות עם גבר ולחיות חיים מלאים בכל המובנים וזה כולל כמובן משפחה".
את רואה את עצמך חיה עם גבר שהוא טרנס בעצמו או "סיס" כמו שקוראים לגבר שנולד ביולוגית גבר?
"לא משנה לי. אנשים רואים אותי כאישה ואני כמובן לא אסתיר דבר ומי שיתאים לו, אז יופי ומי שלא, אז לא. תתפלאי כמה גברים חיים עם נשים טרנסיות וזה בכלל לא משנה להם. הם מכירים אותן כנשים ואין מבחינתם הבדל".
איך היית מגדירה את עצמך היום, אחרי שיצאת מהארון ועשית את הצעד הזה וכולם כולם יודעים. האם את מרגישה באיזשהו מקום חשופה מדי? האם העובדה שכל כך הרבה אנשים יודעים שעברת כזה שינוי, מגביל אותך באיזשהו מקום ?
"אני לא אגיד שאני לא מודעת לקושי ומתעלמת מהמגבלות, אבל השינוי הזה עשה לי כל כך טוב, שזה גובר על הכל. אני אדם שמח יותר היום, מחייכת יותר, מאושרת באמת. היציאה מהאורן הוציאה אותי לחופשי. תמיד הייתי נורא בודדה והיום אני חופשיה. מי שלא עבר משבר זהות, לא יוכל להבין את האושר וההקלה בכך שסוף סוף את יכולה להיות מי שאת".
מה חשוב לך שידע כל מי שקורא את הכתבה ונתקל לראשונה בטרנסג'נדר? מה את רוצה שאנשים יידעו, שהם לא יודעים היום?
"שמה שמגדיר מגדר זו רק ההרגשה הפנימית. אין קריטריונים, אין רשימת דרישות והמראה החיצוני לא תמיד קובע. אמנם ברוב המקרים יש קשר והלימה בין איך שאדם נראה והזהות שלו וזה מעולה, אבל יש מקרים שבהם יש ניגוד בין המראה וההרגשה. מה שקובע זו התחושה שלי ובהתאם לזה גם עברתי את השינוי. המגדר שלי הוא ההגדרה של הזהות שלי ולא ההגדרה של המשיכה המינית שלי. אין קשר בכלל בין הדברים ואני לא הומו. העדיפות הראשונה של כל טרנסג'נדר היא רק להיות מי שהוא".
את לא חוששת מספק, מלקום יום אחד ולגלות באיחור שבעצם עשית טעות?
"אף פעם לא. אני מה שאני, בדיוק כפי שאת מי שאת".