הניסים של נסיה

נסיה בועז משתייכת לקבוצה המצומצמת של אנשים שניתן לכנות אותם, 'מעוררי השראה'. חייה, מאז היתה ילדה והוצאה מביתה לפנימייה, הם סיפור של ניסים רבים, שזורים האחד בשני. הילדה הבודדה, גדלה לאישה עוצמתית ומצליחה, לא איבדה את הרגש והחמלה ומונעת מכח פנימי אדיר של נתינה לזולת. איפה ישנם עוד אנשים כמו האישה הזו? נקודה למחשבה לקראת החג, שבו כולנו מוזמנים לאחד את האור שבנו, ולהאיר יחד את העולם הזה. אז קבלו שמונה ניסים. הניסים של נסיה.

פורסם בתאריך: 03/12/2015 13:45

נכתב על ידי

אבן שוהם

בן שמן
לכפר הנוער בן שמן היא הגיעה בגיל 8, יחד עם אחיה, לאחר שהוצאו מביתם בעקבות אירוע טראומטי שאירע במשפחתם. ביום אחד, איבדה נסיה את הוריה, את ביתה וסביבתה המוכרת ומילדה בכורה במשפחה בת שלושה ילדים, הפכה לילדה אחת בתוך קבוצה של 40 ילדים חסרי בית, שכפר הנוער היה להם עוגן ומסתור.
פתיחה כזו לסיפור חיים, בדרך כלל מבשרת על המשך כואב, רצוף בקשיי התאקלמות והתמודדויות מאתגרות, נפילות ומשברים. "הנס הראשון שלי", אומרת נסיה, "הוא שהגעתי לבן שמן. הסיפור שלי היה יכול להיות אחר לגמרי, אלמלא קרה לי הנס הזה".
נסיה ואחיה גדלו כילדי פנימייה בכפר הנוער. זו היתה ילדות בבית שמנה 40 ילדים, אם ואב בית וצוות מורים תומך ואוהב, משפחה חלופית.
המשפחה האורגנית, המקורית בחיינו, אמורה להיות אינטימית, קטנה, עוטפת, מחבקת, מגינה. איך שרדת את המעבר למשפחתון מלא בילדים בני אותו הגיל, שכולם הוצאו מבתיהם?
"הנתונים לא קלים וככל שהשנים עוברות ואני מתבגרת, אני מודעת למשמעות של מה זה להיות ילד פנימייה. מה שהציל אותנו - הנס שלי ושל אחי ושל חבריי לקבוצה היה, שהגענו לבן שמן. כפר הנוער קלט אותנו בצורה מדהימה. צוות המורים היה תומך ומעצים, אם ואב הבית היו מדהימים והרעיפו עלינו הרבה מאוד חום ואהבה. למרות מה שטבעי לחשוב, לא גדלתי בתחושה של חסר. הייתה לי ילדות נפלאה, מאושרת מאוד, מלאה בחוויות מדהימות עם חברים וחברות וטבע ולימודים וצחוק ושמחה. זיכרונות הילדות שלי הם של היחד שלנו. לא היתה בדידות בחיי, לא היתה תחושת נטישה".
החיים של נסיה, שכבר בהתחלה העמידו לה אתגרים, לא מתנהלים בראי המשברים, אלא בראי הצמיחה. מבלי להיות מודעת לכך, מתוך כח פנימי שיש בה, היא תמיד רואה את החיובי והטוב ונמשכת לכוחות הללו, במקום שבו רבים היו שוקעים.
מהן התכונות שבזכותם את חושבת שהצלחת לצמוח ולגדול מהמשבר ולהיות אדם בריא בנפשו, בתפיסת עולמו?
"קבלת המציאות. זו תכונה שנטועה בי ומאפשרת לי לקבל ולהשלים עם המציאות ולא לצבור טינה וכעסים ותחושות של, "למה זה קרה לי?". כאשר אדם מצליח להתנקות מהתחושות הללו, הוא פנוי לצמיחה ולשמחה. כמחנכת שהעמידה דורות של נערים ונערות מבתים כמו שלי, תמיד החדרתי בהם את התודעה הזו, של קבלת המציאות – לא להתעכב על הרע, אלא להביט קדימה ולקחת את הלימון בחיים ולהפוך אותו ללימונדה".
נשארנו משפחה
נסיה גדלה בכפר הנוער, שהיה ביתה עד שיצאה לשירות הצבאי. היא נטמעה היטב בכפר, למדה ועבדה במשק, הייתה מעורבת בתפקידי הובלה והנהגה. "הייתי מאוד פעילה מבחינה חברתית ולימודית, הייתי בוועדת קבוצה, במועצת הנוער וגיליתי שהפעילות הזו מתאימה לי ולאישיות שלי".
למרות שבנתה לעצמה חיים חדשים, נסיה נשארה קרובה לאחיה ולאחותה ולבני המשפחה המורחבת. "אחי היה איתי בכפר הנוער כל השנים ואני שימשתי לו אחות בוגרת ודמות הורית. אחותי, שהיתה צעירה מאיתנו, בקושי בת שנה כשעזבנו את הבית, גדלה אצל הדודים. בשבתות ובחגים אחי ואני היינו באים אליהם וכך שמרנו במשך כל השנים על קשר חם והדוק. עד היום אחותי ואני קרובות מאוד. אנחנו לא מתעלמות ומדי פעם יש שיחות שעוסקות במה שהיה ובמה שעברנו, אבל את שלב החפירות הקשה, עברנו מזמן. אנחנו חיות את ההווה שלנו, את המשפחות והילדים כמו כל זוג אחיות. אני עד היום מטפלת באבא שלנו, זו בחירתי והיא מקבלת אותה".
אהבה ממבט ראשון
את לימודיה סיימה בהצטיינות. את הקרדיט היא נותנת לכפר הנוער, "שלא נתן לאף אחד מאיתנו ליפול", היא אומרת. "לא רק אני, כל החברים וכל הילדים בקבוצה שלי, סיימו את הלימודים, המשיכו לשירות צבאי ערכי ולחיים נורמטיביים וטובים. כל אחד מאיתנו הגיע עם תיק לא קל וכולם התמודדו בהצלחה. אנחנו עד היום שומרים על קשר, מדברים ונפגשים באירועים. החיבור בנינו הוא כמו של משפחה, בכל זאת, גדלנו יחד במשך הילדות".

בצבא שירתה כקצינת קישור בשריון, במחזור קצינות ייעודי הראשון בצה"ל. אחרי שנת קבע בצבא, השתחררה ונסעה לטיול הגדול בחו"ל. "טסתי עם חברה לדרום אמריקה וטיילנו במשך כמה חודשים. בצפון ברזיל, בעיירה נידחת, הלכנו שתינו ברחוב ופתאום אני רואה בחור מדהים הולך מולי. אמרתי לחברתי, 'תראי איזה בחור מקסים!', היא שאלה אותי, 'מי מהם?', כי זו היתה חבורה של עשרה בחורים. אבל אני ראיתי רק אותו, בכלל לא ראיתי שהיו איתו אחרים. חלפנו זה על פני זו והמשכנו ללכת. באותו לילה, הלכנו לפאב מקומי, שם פגשתי מכר שלי. דיברנו ואז הוא אמר לי, 'תכירי, זה חבר שלי תומר'. הרמתי את המבט וזה היה הוא. הבחור שראיתי ברחוב. תומר פנה אלי ואמר, 'שבי, לא נפסיד אחד את השניה שוב'. התיישבתי וזהו. אהבה ממבט ראשון. תומר היה הבחור היחידי שמהרגע הראשון ידע עלי הכל, נפתחנו ושוחחנו על הכל ובמשך שבוע וחצי טיילנו יחד, צמודים".
שבוע וחצי לאחר שהכירו, נסיה עזבה את דרום אמריקה וטסה לארה"ב. "אני הייתי בסוף הטיול שלי, הוא היה בתחילתו והמשיך עם החברים עוד שלושה חודשים. היה קשה מאוד להשאר בקשר, כי אז לא היו פלאפונים ומיילים ואמצעי תקשורת כאלו. קיבלתי ממנו מכתבים ארוכים שהוא כתב ושלח אלי, לכתובת שבה שהיתי שם. אחרי שלושה חודשים הוא הגיע ועברנו לגור יחד. נשארנו בארצות הברית במשך מספר שנים. התחתנו שם, עבדנו וחזרנו לארץ כשהייתי בחודש השביעי להריוני עם בתי הבכורה".
הייעוד שלי מצא אותי
גרנו בתל אביב, ילדתי את שחר, לא היתה לי תוכנית לחיים, עדיין החלטתי מה אעשה כשאהיה גדולה. כששחר היתה בת חודשיים, הגעתי לפגישת מחזור בבן שמן. שמחתי והתרגשתי לפגוש את החברים והחברות, המורים והצוות המדהים. הם הפתיעו אותי בהצעה, לבוא ולעבוד בכפר כאם בית באחת הקבוצות כמו זו שאני גדלתי בה. אחרי שהתאוששתי מההפתעה, אמרתי לעצמי, 'למה לא?'. זו היתה בעיני הזדמנות לתת בחזרה למקום שקיבלתי בו כל כך הרבה. לא ידעתי שיש לי את זה וזו הנשמה שלי, אם ההצעה הזו לא היתה מגיעה אלי, יתכן והייתי בוחרת בתחום אחר לגמרי.
עברנו לגור בכפר הנוער, בצד השני של הכביש, במתחם מגורי העובדים. זה מעבר מאוד משמעותי, לחצות את הכביש ולהפוך מחניכה לאם בית".
מרגע שנכנסה לעניין, נסיה עשתה את זה בדרך היחידה שהיא יודעת – עד הסוף, עם כל הלב והנשמה. ברגע שפגשה את קבוצת הילדים ידעה שהיא במקום הנכון. בשנה השנייה שלה, קיבלה קבוצת ילדים בכיתה ז' והמשיכה איתם עד שסיימו יב'.
מה היה תפקידך אם בית בכפר?
"כאם בית ליוויתי את הילדים מהבוקר – הערתי אותם, עזרתי להם להתכונן לבית הספר, ארוחת בוקר וסנדוויצ'ים. בשעת הצהרים חיכיתי לילדים בבית הקבוצה, הכנתי להם ארוחת צהרים, שמעתי והקשבתי לחוויות שלהם מיום הלימודים, עזרתי להם להכין שיעורים וביליתי איתם את שעות אחר הצהרים. שישי-שבת היינו תומר ואני, הורים לילדי הקבוצה שנשארו בכפר. זו דרך חיים מאוד אינטנסיבית, מאוד דורשת. לא קל להיות הורים לילד אחד או שניים, כאן את נדרשת להיות אם לארבעים ילדים ולתת לכולם חום ואהבה וחיזוקים ותמיכה. לדאוג להם, שלא ירגישו בודדים, שלא ירגישו עזובים, לעזור בפתרון בעיות, להיות אמא לארבעים ילדים ולתת לכל אחד מהם את ההרגשה שהוא יחיד ומיוחד".
איך גורמים לילדים להרגיש מיוחדים בתוך קבוצה גדולה?
"הגישה החינוכית שלי מהרגע הראשון היתה מאוד ברורה: לתת לילדים הזדמנויות, לתת להם הקשבה, תמיכה ומלא מלא חום. להעמיס עליהם חיבוקים ונשיקות, אהבה בלי גבול ובשום מצב, בשום מצב – לא לתת להם רחמים. רחמים הם אויב החינוך והתפקיד של ההורה הוא לחנך ולקדם את הילד. אני אמפטית אבל לא מזדהה, קשובה אבל לא מרחמת. רק בדרך הזו הצלחתי לקבל אותם מבלי לטבוע, מבלי להיות מוצפת מדי ברגשות ולאבד את הכיוון שלי כהורה, שמנהיג את הקבוצה ומנווט אותה".
איך הנתינה האינטנסיבית הזו מתסדרת עם חיי משפחה של זוג צעיר? איך שומרים על הפרטיות, על הרומנטיקה, על התא המשפחתי הקטן?
"אי אפשר לעשות את התפקיד הזה לבד, כי זה אורח חיים שדורש הרבה מאוד מהמשפחה ואי אפשר לנתק בין הקריירה לחיים הפרטיים במקרה זה. לא הייתי יכולה לעשות את העבודה הזו אם תומר היקר לא היה איתי מאה אחוז בעניין. זכיתי לחיות עם האיש הכי רחב לב ונדיב שישנו. הוא קיבל את הילדים בצורה מדהימה, אירח אותם והשקיע בהם, גם על חשבון הפרטיות שלנו. הבית שלנו תמיד היה פתוח, הדלת לא נסגרה אף פעם וככה חיינו עשרים שנה, בכפר, צמודים לילדים.
עד היום אנחנו בקשר עם הבוגרים שלנו, שכבר סיימו צבא ותומר מקפיד להעסיק בעסק שלו בוגרים של הכפר, עד כדי כך הוא מעורב בחיים שלהם".
משפחה כן בוחרים!
אוסי ונסיה חברות כבר עשרים שנה. נפגשו בכפר הנוער, עבדו זו לצד זו ונפשם נקשרה. לפני 16 שנים, כאשר אוסי התלבטה האם להביא לעולם ילד כאם יחידה, נסיה ותומר היו שם לצידה. "הזמן עשה את שלו, השעון הביולוגי תקתק ואוסי רצתה להיות אמא צעירה, אבל החשש שלה היה מובן. אמרנו לה ככה, חד וברור – אל תהססי, תעשי ילד ואנחנו נעזור לך לגדל אותו!".
וכך היה. אוסי הביאה לעולם את בנה וב- 15 השנים האחרונות, נסיה ותומר שותפים בגידולו. "אנחנו כמו זוג גרוש, אבל חברות בלב ובנפש", היא צוחקת, "הבן של אוסי נמצא אצלינו פעמיים בשבוע, תומר ואני הדודים שלו והילדים שלנו הם האחים שלו. הוא ילד מדהים שזכה ליהנות מכל העולמות. הוא מכניס אור לחיים שלנו ובזכותו אוסי ואני תמיד אומרות – משפחה כן בוחרים!".
עקביות בחינוך
נסיה עוסקת בתחום החינוך כבר קרוב לשלושים שנה. נכנסה ל'עסק' במקרה וגילתה שהוא בעצמותיה. הגישה החינוכית שלה היתה סדורה ומגובשת כבר מהרגע הראשון. "כשהתחלתי את העבודה בכפר, עדיין לא למדתי חינוך. נכנסתי עם האינטואיציות שלי וגיליתי שלא מדובר בתחושות ונטיות, אלא שבתוכי חבויה תפיסת עולם מאוד מגובשת בכל הנוגע לחינוך נוער".
אותן תכונות אופי, שהיו לה לעזר כאשר התמודדה בתוך המערכת כילדה בודדה ואפשרו לה להתעלות מעל הכאב ולא ליפול לרחמיים עצמיים, היו שם כשהגיעה לכפר והפעם כדמות חינוכית. "החכמה היא להפריד בין הרגשות והעקרונות – אני חמה מאוד ואוהבת, אבל אני דבקה בחוקים לאורך כל הדרך. עקביות היא מילת המפתח בחינוך – כאשר קובעים כלל, או מגדירים התנהגות מצופה מילד, צריך לעמוד מאחורי הדברים ולגבות אותם כל הזמן. אם החינוך גמיש – גם ההתנהגות של הילד תהיה גמישה".
תשע שנים היא שימשה אם בית ואחר כך עברה ללמד בבית הספר בכפר. היתה מורה, רכזת שכבה ורכזת חטיבה עליונה. במקביל לעבודה וגידול ילדיה, נסיה למדה חינוך וסיימה תואר ראשון וקיבלה תעודת הוראה באנגלית. כשהכיוון הוא תמיד בשאיפה למעלה, להתקדם ולהתעצם, עם השנים, סיימה גם תואר שני בניהול חינוך ובהמשך יצאה לקורס מנהלי בתי ספר, לאחריו נגשה למכרז ניהול לבית ספר תיכון נעמ"ת בהוד השרון.
145 הניסים שלי
אחרי שלושה עשורים בכפר הנוער – עשר שנים כתלמידה ועשרים שנה כמורה, נסיה נגשה למכרז ניהול תיכון. כשבחנה את המכרזים למשרות ניהול, צדה עינה בית ספר תיכון, שתלמידיו הם נושרי מסודות חינוך ומיד הגישה מועמדותה. "רציתי מאוד לזכות במכרז אחד – וזה התיכון אותו אני מנהלת היום", היא אומרת, "היתה לי הרגשה שזה תפקיד התפור למידותי. כמו בהרבה מקרים בחיים שלי, היתה איזושהי התנהלות קארמית, איזושהי אינטואיציה שהובילה אותי למקום הנכון. החיבור היה מיידי, עוד לפני שכף רגלי דרכה במקום".
בתיכון אותו מנהלת נסיה, לומדים 145 תלמידים, בשמונה כיתות י'-יב'. כל התלמידים בבית הספר, נשרו ממוסדות חינוך שונים, לאחר שלא השתלבו בתיכונים אחרים. לכאן הגיעו, כמוצא אחרון ואת הסיכוי הזה, נסיה לא תתן להם לפספס. "הסיבות לנשירה של התלמידים מבתי הספר הן מגוונות, החל מקשיים בבית, דרך ילדים שסובלים מבעיות קשב וריכוז, לקויות למידה כבדות או בעיות חברתיות שונות. זה לא נוער עבריין, לא מדובר בילדים עם בעיות התנהגות של סמים או אלימות, פשוט ילדים שזקוקים לגישה חינוכית אחרת, שיכולה להכיל אותם מצד אחד, ולהכניס אותם למשמעת לימודים מצד שני".
חודש אחרי שהחלה לנהל את בית הספר, קיבלה בשורת איוב – בית הספר ייסגר בסוף השנה. בית הספר של נעמ"ת פעל ללא סמל מוסד עירוני והעריה החליטה לפנות אותו כדי לפתוח במקומו בית ספר עירוני. כשהיא בקושי חודש בתפקיד, יצאה נסיה למאבק להמשך קיום המוסד הלימודי.
"זו מכה קשה מאוד לתלמידי התיכון. אם לא המוסד הזה, הסיכוי שלהם לסיים 12 שנות לימוד כמעט ולא קיים. לא יכולנו להשלים עם המהלך הזה והתגייסנו, הצוות ואני למלחמה עיקשת. ההחלטה היתה כמעט בלתי הפיכה, היה דרוש כאן נס".
נסיה, שכבר יודעת שהניסים נמצאים בתוכה, נרתמה בכל הכח: היא ישבה עם עוזר שר החינוך, עם ראש העיר, ארגנה צעדת מחאה עם התלמידים, ניהלה דף מאבק בפייסבוק וגייסה אנשי חינוך ומובילי דעת קהל לעזרה. "הלחץ עשה את שלו וביקור ראש העיר במקום, הביא להבנת משמעות בית הספר לעתיד הנערים והנערות הלומדים בו. לאחר תקופה לא קלה, מלאה בחשש ומתח, קיבלנו מהעירייה הודעה: אנחנו כאן ונשארים".
העבודה כמנהלת מאתגרת מאוד, התיכון צריך לאזן בין היותו בית לחינוך פורמלי המכווין את התלמידים ללימודי בגרות, לבין שיטות לימוד בלתי פורמליות הנדרשות מאופי תלמידיו. בעבודתה, היא נעזרת ונתמכת באינטואיציות הפנימיות שלה, שמוכיחות את עצמן פעם אחר פעם.
"אני מרגישה את הנוער ברמות מאוד עמוקות, יודעת מה עובר בנפש של המתבגרים, יודעת מה מניע אותם ואיך לגשת אליהם. אני מניחה שהחושים שלי התחדדו מאוד בזכות העובדה שמגיל ילדות הייתי עצמאית לגמרי, לא תלויה באף אחד ושורדת לבדי".
אחת ההחלטות החשובות שנסיה קיבלה עם כניסתה לתפקיד היתה, להגיש את כל התלמידים לבגרות. "בעבר, היו בבית הספר כיתות בגרותיות וכיתות לא בגרותיות. שיניתי את זה. אני לא יכולה להסתכל לילד בעיניים ולומר לו, 'אתה רק 12 שנות לימוד'. מבחינתי, כל הילדים יכולים וצריכים למקסם את הסיכוי שלהם בחיים. התפקיד שלנו כצוות הוא לעטוף אותם וללוות אותם כל הדרך למעלה ולשדר להם, שהם יכולים להגיע הכי רחוק".
את הבוקר שלה, נסיה מתחילה בשעה 06:30, במשרד. קמה כל בוקר, כאילו זה היום הראשון ללימודים. מגיעה באנרגיות גבוהות לעבודה. "הנס שלי בקריירה הוא, שלמרות שאני בתחום ההוראה כבר עשרים שנה, כל יום הוא כמו היום הראשון מבחינת ההתלהבות והלהט שלי. ההוראה היא מקצוע מאוד קשה ומאוד שוחק, אבל אני כולי בהתרגשות שמתחדשת בלי הפסקה".
החיים לצד תומר
הגענו לנס השמיני, אבל ללא ספק המשמעותי עבור נסיה. כאשר השיחה נוגעת בתומר, היא מפליגה בתשבחות ולא שוכחת לומר, שכל המילים לא יספיקו לתאר את הנס הזה.

"תומר הוא נס חיי. אנחנו נשואים כבר 25 שנה וחוץ מהיותו איש מקסים רגיש ונדיב, בן זוג ואב נהדר, הוא איש כל כך טוב, שבזכותו העולם הזה נעשה קצת יותר אנושי. תומר היה בחור רגיל ונחמד, מבית חם ונורמלי ומהרגע הראשון הוא קיבל אותי, עם הסיפור האישי שלי ולא נרתע לרגע. הוא התחבר לצורך שלי להחזיר מעט מהטוב שקיבלתי מבן שמן ועבר לגור איתי במקום, כשהמגורים הללו חייבו דרך חיים שונה מאוד משל משפחה 'רגילה'. לא רק שהוא קיבל את זה, הוא גם הפך לדמות מובילה, כשהוא מארח ותומך, מחזק ומלווה את הילדים בדרכם אל העצמאות. תומר מעסיק בוגרים שלנו בעסק שלו, הם מתארחים אצלינו לפרקי זמן כשהם זקוקים למקום לגור בו, לארוחות שבת, כשהם לבד ולשיחות ארוכות אל תוך הלילה, כשהם זקוקים לאוזן קשבת. יש לו זמן לכולם, יש לו חיוך ענקי לכל אחד מהם ויש לו סבלנות אלי ולכל העיסוקים שלי, כשהוא תמיד מעודד אותי ומחזק אותי.
כשהייתי בת ארבעים נולדה לנו פז, אחות קטנה לשחר ולאביתר. בכך ביססנו לנו משפחה חמה ורעשנית שמתנהלת בטורים גבוהים וככה אנחנו אוהבים את זה. שחר הגדולה הולכת בדרכי, סיימה שירות צבאי כקצינת ת"ש ועכשיו מטיילת בעולם. אביתר המקסים כאביו סיים שנת מכינה ומשרת ביחידה מובחרת  ופז הקטנה, נס מתוק שלנו, לומדת בבית הספר צוקים והיא מלאת שמחת חיים וממלאה את ביתנו אור".
לפני ארבע שנים, עברה המשפחה לגור בשוהם. "הילדים בגרו והיינו זקוקים לבית גדול יותר. החלטנו לעבור לגור בשוהם וכייף לנו כאן. בפעם הראשונה בחיים שלנו אנחנו חווים בית שקט יותר, דלת שנסגרת – אלו דברים חדשים לנו. אבל לא לדאוג, אנחנו ממשיכים לארח ולהיות בית ומקלט עבור הילדים הרבים שגידלנו כל השנים".
 
הניסים שעוד מחכים לי
כל כך הרבה ניסים קרו לנסיה. הילדה שהגיעה מרקע כל כך קשה, הפכה להיות אישה עצמאית, מובילה, חזקה ונחושה, שלא איבדה את הרגישות ולא מהססת לפזר את החום והאהבה לכל עבר. מוקפת בני משפחה, חברים, ילדים שגידלה, אנשים שנעזרים בה, היא שומרת על רוגע נפשי וסבלנות אין קץ.
את השם נסיה, שנדמה כאילו בחרה אותו במיוחד עבור עצמה, היא קיבלה בלידתה. "אם זה לא היה השם המקורי שלי, הייתי צריכה לשנות את שמי לנסיה מתישהו", היא אומרת, "אבל לאמיתו של דבר, זה השם איתו נולדתי ואין סיפור מיוחד סביב השם הזה, לא קרה שום נס בלידתי או משהו כזה. כנראה שהיתה כאן איזושהי נבואה שהגשימה את עצמה, כי אני באמת חשה שניסים רבים קרו ועוד יקרו לי".
נראה לי שהנס שלך הוא, שהצלחת איכשהו ליצור יממה שארוכה יותר מ 24 שעות. אחרת, איך את מספיקה הכל ובכזה רוגע?
"הגעתי לאן שהגעתי בחיים, כי הדלתות נפתחו בפני. לא ריחמתי על עצמי ולא ביקשתי שיעשו עבורי ובזכות זה, דברים טובים הגיעו אלי. אני באמת חושבת שכאשר אדם לוקח אחריות על עצמו ומזמן אליו את הטוב, דברים טובים יגיעו לפתחו. למרות נתוני הפתיחה שלי, אני מרגישה ששפר עלי גורלי, שפגשתי אנשים טובים בדרך, שעזרו לי להתגבר על הכל ולעמוד על הרגליים. יש בי הערכה ואהבה למשפחה המורחבת שלנו, שלא עזבה אותנו והקריבה המון כדי שנוכל לבנות את עצמנו מחדש. התשובה שלי לכל זה, היא לתת בחזרה. באותו מקום, באותה זירה. לכן הילדים שגידלתי הם כל כך חשובים לי, לכן התלמידים שלי הם בראש מעייני. אני חושבת עליהם כל הזמן, הולכת לישון עם הבעיות שלהם וקמה באמצע הלילה עם הארה ופתרון. זה הנס שלי, שהשלמתי עם המציאות ויצרתי אותה מחדש".
אילו עוד ניסים היית רוצה שיקרו לך?
"החלום שלי הוא שאוכל להקים מקום כזה, כמו בן שמן, שיהיה שלי ובראייה שלי. הייתי רוצה להצמיח עוד דורות של ילדים שייצאו מהאופל אל האור ואם הכל ימשיך כמו עד עכשיו, אז גם זה יקרה".
אמן.