נופלים, קמים, חוזרים לחיים, גאילי שיף
לא סתם אנחנו מברכים האחד את השני בברכת “מזל טוב” בימי הולדת ובשמחות. למה לא נברך בהצלחה, בריאות, אושר, עושר, הישגים? התשובה היא, שעם כל היכולות ולמרות כל ההישגים, צריך בעיקר מזל בחיים. לפסי מונק היה הכל: בן זוג אהוב, ילדים מקסימים וקריירה משגשגת. אבל כשכאב ברגלו של בנה בן ה-14 התגלה כגידול סרטני אלים, לא היה טעם בכל הטוב שהשיגה בחייה, המזל היה לרעתה. שש שנים אחרי, פסי היא אותו אדם, אבל שונה. עדיין יפה ומוצלחת, אמא אוהבת לילדיה המקסימים ורעיה לאישהּ האהוב. את החור שנפער בה, אי אפשר למלא, אבל היא לא שוקעת, אלא קמה מהשכול ומקימה אחרים איתה. ראיון עם אישה אמיצה ומעוררת הערצה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גאילי שיף
קשה להאמין שהאישה היפה הזו בת 46. היא נראית כמו אישה בשנות ה-20, יפה ורעננה, פניה קורנות, רזה ולבושה בצו האופנה. היא רואת חשבון מצליחה, סמנ”כלית הכספים של חברת הגיחון, תאגיד המים החזק והגדול בישראל. היא גרה בגימזו, רוכבת על אופני שטח ואני מכירה הרבה נשים שהיו רוצות לחיות את החיים שלה. עד שהן תשמענה על גבי. הפנים של פסי לא מסגירות את הכאב, האמונה של פסי לא נותנת לה לקרוס, הילדים של פסי לא מאפשרים לה לוותר, אבל את מה שפסי עברה, אף אחת לא תאחל לעצמה.
היא היתה בת 23 בסך הכל, כשהכירה את שלומי. זו היתה אהבה ממבט ראשון, הכירות דרך חברים משותפים. רק בפגישה השלישית, שאלה אותו בן כמה הוא בדיוק. “בן 35” הוא ענה. היא החליטה בו ברגע להיפרד ממנו, פער הגילאים נראה לה מוגזם. אבל זה היה מאוחר מדי, הלב כבר נתפס והבין את מה שאמרה לה אימה – “ואם תחיי איתו 40 שנה מאושרות ולא 44 שנים, לא שווה לך?” שווה, בטח שווה והם התחתנו.
את ביתם קבעו בעיר הולדתה פתח תקווה, בשכונת הדר גנים המשתדרגת. שלומי היה למתווך דירות מוכר בעיר והיא, לרואת חשבון, אשת קריירה במלא מובן המילה. תחילה בחברת יבואני מותגי היוקרה פלנטיים, ומאוחר יותר כרואת חשבון בחברת י.בראון, העוסקת בגידול אפרוחים. יחד, הביאו לעולם ארבעה ילדים: ציפי בת 23, גבי בן 14 וחצי לנצח והתאומים יונתן ורעות בני 14.
המשפחה, שומרת מצוות, משתייכת לזרם הדתי לאומי, חיה באושר.
החיים שלפני
שלומי גדל בבית דתי לאומי, את מבית קצת יותר אדוק. איך היית מגדירה את האמונה והמקום שלה בחיים שלכם?
“תמיד היתה בבית שלנו הרבה מאוד יראת שמים. שלומי בא מבית של אמונה טהורה, אמונה תמימה כזו, שכל דבר שקורה, אומרים עליו ‘אמן’. ברוח הזו הקמנו את המשפחה וגידלנו את הילדים וככה ניהלנו את החיים שלנו. היינו מחוברים לאלוקים ממקום של תום. היום, אחרי כל מה שעברנו, קשה לי כבר לחזור למקום הזה של התמימות. האמונה שלי קיימת, אבל הניסיון מקשה ואני נאבקת יותר. הימים של האמונה התמימה, שייכים לזמנים אחרים”.
כאמא לארבעה ילדים שמנהלת קריירה תובענית, איך נראה היום יום שלך מבחינת ההתמודדות עם כל החובות והמטלות?
“הייתי אשת קריירה שחוזרת כל יום בשעה 19 בערב, כך היה במשך שנים. היתה לי קריירה והיא היתה חשובה לי מאוד. שלומי היה אבא מאוד מעורב, הוא זה שקיבל את הילדים בצהרים. כעצמאי, הוא סידר לעצמו את היום כך ובסך הכל הסתדרנו עם כל המטלות המשפחתיות בינינו. הבית שלנו תמיד היה בית של שמחה – אנחנו מאוד אוהבים מוזיקה, אני מנגנת על האקורדיון, הילדים על הגיטרה ויש ערבים שלמים של מוזיקה וכייף. כל השנים אהבנו מאוד לטייל ויש לנו אלבומים שלמים של זיכרונות מימים מאושרים בכל מני מקומות שטיילנו בהם”.
לא קשה לנחש, שפסי תמיד היתה הילדה היפה, הנערה המוכשרת והבחורה המבוקשת. היופי החיצוני שלה לא ניתן להתעלמות, ההישגים הלימודיים שלה מוכחים. עד כמה השאיפה למצוינות היתה חלק מהחינוך שהעניקה לילדים? על השאלה הזו, היא עונה לאחר הרהור קל. “אני לא יכולה להעיד על תכונות אלו ואחרות שלי, אבל אמת היא שתמיד הייתי מאוד בולטת ונוכחת מבחינה לימודית וחברתית. זה הגיע ממני, מתוכי, רצון להצליח ולהצטיין. כאמא, לדחוף את הילדים לא היה חלק מתפיסת עולמי ולא נתתי את הדגש על זה. מי שהצטיין, עשה זאת מתוך אישיותו שלו. כל אחד מהילדים מוכשר ומוצלח בפני עצמו, ציפי שלנו כותבת שירים, גבי היה מחונן ובעל זיכרון צילומי נדיר והקטנים עם המוזיקה. המצוינות היתה שם, לא ממקום של דחיפה מצדנו, זה הגיע מהם”.
גבי היה הילד השני במשפחה. כבר מגיל צעיר נוכחו הוריו כי הוא בעל זיכרון יוצא מן הכלל. “כשהוא היה בן 4 בלבד, הוא מנה בפנינו בעל פה את כל השושלת התנ”כית מהאדם הראשון ועד משה. כשסיים, מנה בפנינו את השושלת מהסוף להתחלה. נשארנו פעורי פה, הבנו שיש כאן יכולת יוצאת דופן ועם השנים הוא המשיך להבריק בידע מדהים, שנבע מזיכרון צילומי ולמדנות. הוא היה מצטיין בכל תחומי הדעת, ממש מבריק. באנגלית ובמתמטיקה, לעומת זאת, הוא התקשה והקוטביות הזו מאוד בלטה”.
עוד תכונה שאפיינה את גבי היתה, העובדה שכל שעשה היה לשם שמיים. “לא היתה בו חומרנות או רצון להישגים גשמיים. כשהוא היה בכיתה ד’, הוא ניגש לתחרות בפרקי אבות בבית הספר. זמן מה לאחר מכן, פנו אלינו מבית הספר ושאלו, מדוע גבי לא מגיע לאסוף את האופניים, שהיו הפרס הראשון בתחרות בה זכה. הופתענו, גבי כלל לא סיפר לנו שהוא זכה בתחרות. כשביררנו איתו מדוע לא ניגש לאסוף את הפרס, הוא ענה, “כי אני לא עשיתי את זה בשביל האופניים, עשיתי את זה לשם שמיים”. הכרחנו אותו לקחת את האופניים, רציתי שתהיה לו הנאה מההישג שהשיג ביושר ובזכות, אבל הוא באמת לא היה צריך את זה, גבי היה עשוי מחומרים אחרים לגמרי”.
גבי גדל להיות נער גבוה וחסון. בגיל 14, גובהו היתמר ל- 1.8 מטר. הוא למד במדרשית נעם בכפר סבא ונודע כתלמיד חכם וטוב לב. “גבי התקבל לישיבה בלי מבחני קבלה. הוא הבריק בראיון האישי והרשים את הצוות בידענות שלו, אבל כשהגיע לישיבה, נודע בעיקר כחבר טוב ונאמן. גבי, כמו אבא שלו, נמשך מאוד לקדושה ממקום מאוד תמים ושלם. היה לו צורך ללמוד ולהעמיק בלימודי היהדות ואני זוכרת שהייתי אומרת לו, ‘גבי, תקליל קצת, תזרום’. הייתי מציעה לו, ‘בא נלך לסרט, בא נעשה משהו סתם ככה בשביל הכיף’, חששתי שהוא מתמסר יותר מדי ללימודים, אבל גבי לא רצה. היה לו טוב במקום שהוא היה, בדרך שלו, קרוב ללימודים שהוא מצא בהם המון עניין”.
בקרב החברים, גבי היה אהוב ונודע כבחור טוב, אחד שיושיט יד בעת הצורך ויסייע לכל מי שצריך. את הצטיינותו בלימודים לא החצין ובין החברים היה נער ככל הנערים. “אחרי מותו, עשינו סדר בחדר שלו”, מספרת פסי. “הוא היה מפוזר ומבולגן כמו כל בן גילו ובין הספרים והחוברות, מצאנו שקית ובה דפים עליהם כתב חידושי תורה וגמרא. קראנו את הדברים ונפעמנו מהעומק שהתגלה בהם, מהחכמה ובעיקר מהצניעות. גבי לא התגאה ולא רץ להראות לכולם את הדברים, אלא שמר אותם לעצמו, כי כזו היתה האמונה שלו, אמיתית ופנימית”.
“תפסיק לצלוע”
גבי היה בכיתה ח’, בן 13 ועשרה חודשים, כשחזר מהטיול השנתי והתלונן על כאבים ברגלו. “אמרתי לו, “בטח מתחת שריר או קיבלת מכה במהלך הטיול”. לא נלחצנו, בכל זאת, נער בגיל ההתבגרות, קורה. יומיים אחרי כן, עלה לו החום ולקחתי אותו לרופאת המשפחה, שהעריכה שמדובר בדלקת כתוצאה מהפציעה ונתנה לו כדורים נגד הדלקת. אבל החום לא ירד ובתוך שבוע, הכאבים החלו להיות בלתי נסבלים והתלווה אליהם שיעול עמוק. לקחנו אותו לעשות אולטרסאונד והתוצאה חזרה תקינה. גבי לא היה ילד שמתלונן על כאבים ולכן לא זלזלנו בתלונות שלו והבנו שהוא באמת סובל. לקחנו אותו לשניידר, שם ערכו לו בדיקות דם ושוב, הכל היה תקין”.
אבל ככל שעברו הימים, מצבו לא הוטב והוא החל לצלוע. הלילות היו קשים ומיוסרים וההורים היו חסרי אונים נוכח הסבל של בנם והעובדה שלא נמצאה הבעיה הרפואית ממנה הוא סובל. “אחד הרגעים הקשים באותה תקופה היה, כאשר גבי אמר לי ערב אחד, “הלוואי והיה כדור שהיה מרדים אותי, שלא יכאב לי כל כך”. אי אפשר להבין כמה קשה להורים לראות את הילד שלהם במצב כזה ואין בידם להושיע”.
זה היה לפני 7 שנים, יום הבחירות לכנסת ובמשפחת מונק, גבי היה במרכז המחשבות. “לא יכולתי יותר עם אי הוודאות הזו. לקחתי את גבי לרופא המשפחה הוותיק שלנו, ד”ר פטריק גומז, אביו של הטייס דניאל גומז ז”ל. ישבנו מחוץ לדלת של הרופא ופתאום גבי ליטף אותי וביקש ממני סליחה. שאלתי אותו, “על מה סליחה?”, הוא ענה, “אני רואה שאת עצובה, אז אני מתנצל”, כזה הוא היה. הרופא נתן לנו הפניה למיון ובשעה אחת עשרה בלילה, הגענו לתל השומר”.
בבית החולים המשיכה אותה הסאגה בה היו נתונים כבר שבועות. גבי עבר צילום ריאות שיצא תקין ובדיקות נוספות, כולן יצאו תקינות. בבוקר, קיבלה פסי את האבחנה של הרופאים: גבי סובל מבעיה פסיכולוגית. בהמשך היום, אחת האחיות במחלקה נזפה בו, “תפסיק לצלוע, אתה יכול ללכת רגיל!”.
על אף שנראה היה שהרופאים אינם מאמינים ב”מחלה” של גבי, פסי לא וויתרה והתעקשה על אישפוז בנה. “בגיליון הקבלה של בית החולים, נרשם “האמא מתעקשת להתאשפז”. זו סיטואציה מאוד קשה, כי יש בה כבר היבטים של חוסר אמון. לנו לא היה ספק ועל כן התעקשנו, היינו נחושים לקבל איבחון אמיתי”.
יום לאחר מכן, גבי עבר בדיקת CT. הבדיקה גילתה גידול נדיר בתוך עצם הזנב. “זה גידול נדיר מאוד, שיושב בתוך העצם ולא ניתן לגילוי בבדיקות הדם והאולטרסאונד. האבחנה היתה בבחינת הקלה עבורנו, כי סוף סוף ידענו עם מה אנחנו מתמודדים”.
ההקלה התחלפה במהירות בדאגה, כאשר פסי ושלומי הבינו מה משמעות המחלה. “גבי סבל מסוג נדיר ואלים של סרטן העצמות, שתוקף בעיקר בנים בגיל ההתבגרות. הרופאים הסבירו לנו, שהגידול עצמו קטן, אבל המיקום שלו מסוכן ביותר – הוא יושב במרכז העצבים של חוט השדרה ולא ניתן לנתח”.
גבי החל בפרוטוקול טיפול אגרסיבי במיוחד. “הסרטן כבר היה מפושט כשגילו אותו והמיקום שלו לא איפשר ניתוח, כיוון שפירושו היה שיתוק מוחלט מהמותניים ומטה. גבי עבר שישה סבבים של כימותרפיה קשה”.
הטוב שברע
הסרטן של גבי היה אתגר קשה במיוחד. “ככל שהסרטן רחוק ממרכז הגוף, כך עולים סיכויי ההחלמה. אצל גבי, הוא נמצא ממש במרכז הגוף”. הטיפולים ארכו עשרה חודשים, במהלכם שהתה המשפחה רוב הזמן בבית החולים. גבי סבל מאוד מהטיפולים, שהיו קשים והחלישו אותו. יותר מכאבי הגוף, גבי כאב את הסבל שעוברת המשפחה. “גבי היה אדם נדיר מבחינה רוחנית ורגשית. כשאדם כואב, הוא נוטה להתכנס בכאב שלו, זה טבעי. גבי היה מודע כל הזמן לדאגה שלנו ולכמה אנחנו עצובים וכאב את ה”טרחה” שהוא מטריח אותנו. כשהרב שלו בא לבקר אותו בבית החולים, גבי לא יכול היה לקום לכבודו וזה היה רגע מאוד קשה עבורו. חוסר היכולת שלו לכבד את המורה שלו, היתה קשה לו לא פחות מהייסורים הגופניים שעבר”.
לאחר התייעצויות עם מומחים, הוחלט כי גבי יעבור סדרת הקרנות במרכז רפואי מיוחד בארצות הברית. עלות הטיפול – 600 אלף שקלים. הנסיעה לא הוכרה על ידי קופת החולים ומשפחה נערכה למכירת הבית שלהם. כאשר הרב פירר שמע על כך, הוא אסר עליהם למכור את הבית ועשה מאמצים כבירים לסייע להם לקבל את ההכרה הנדרשת מ’מכבי’. “הקופה השתכנעה בסופו של דבר שמדובר בטיפול שלא ניתן למצא לו חלופה בארץ והם הסכימו לממן את הנסיעה”. אולם יומיים לפני הנסיעה, פסי קיבלה טלפון מהמרכז הרפואי בארצות הברית, בו נמסר לה שהכסף טרם הועבר. “התקשרתי במהירות למכבי וסיפרתי להם שהכסף לא שולם למרכז הרפואי. אז הסתבר לי, כי מכבי לא ישלמו על הטיפול למפרע, אלא כהחזר לאחר הטיפול. מצאתי את עצמי עם השפופרת ביד, כשההכרה הכתה בי – גבי לא ייסע לטיפול. לא היו בידינו הכספים בסדר גודל זה ולא היה באפשרותנו לגייס את הכסף בתוך 48 שעות”. באותו הרגע, התקשר אל פסי הבוס שלה, קובי בראון. פסי ההמומה סיפרה לו את אשר אירע וכוחה לא עמד לה והיא נשברה. בראון הודיע לה במקום כי גבי ייסע לטיפול ושעה לאחר מכן, העביר לחשבון המרכז הרפואי בארצות הברית את הסכום הדרוש, 600 אלף שקלים. “תחזירו כשתקבלו ממכבי את הכסף”, הוא אמר להם ולא היה מוכן לקבל מהם סירוב. הכסף ממכבי הגיע שלושה ימים לפני שגבי נפטר. שלומי עזב את בית החולים ונסע מיד להביא את הצ’ק לקובי, שמצדו התרעם על כך שעזב את בית החולים, “יש זמן אחכה עד שתהיו מוכנים”, אמר להם ופסי ושלומי ידעו להעריך בתוך הטרגדיה שחוו, שיש אנשים טובים ויש חסד שהופך את העולם לטוב יותר.
כשחזרו מארצות הברית, ה- CT הראה שהסרטן התפשט לריאות והרופאים לקחו את ההורים לשיחה ובישרו להם שאין בכוחם לעזור יותר, בנם עומד למות. באותו הזמן, גבי כבר איבד את התחושה מהמותניים ומטה והפך משותק. ההורים השבורים חזרו לחדר, בו שהו חברים שבאו לשמח את גבי. אחרי שהחברים הלכו, גבי שאל את פסי מה היו תוצאות הבדיקה. “לא רציתי לשקר לו, אבל לא יכולתי להביא את עצמי להגיד לו שהגענו לסוף. אז אמרתי לו, “אין הרעה במצב, אבל החליטו על שינוי בכימו”. גבי החכם והחד, שאל מיד, “אם אין הרעה, למה משנים את הטיפול?”. מילמלתי משהו כללי על כיוון חדש שהרופאים ינסו. לאחר מכן, אמרתי לגבי שאני יוצאת כדי להתפלל ונעמדתי מעבר לווילון בחדר. בזמן שחשב שהוא לבד, שמעתי את גבי מדבר בקול ואומר, “ריבונו של עולם, מקובלני מבית אבא שאדם צריך תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהגיד לך תודה על שאין הרעה במצב. נכון, הייתי רוצה שתהיה הטבה, אבל גם על הטובה הזו שאין הרעה אני מודה”.
ברגעים הקשים שלי, אני מנסה להיזכר בתפילה הזו ובמעמד הזה. באיזה מצב הוא אמר את התודה: את מותניים לא הרגיש, בסוגרים לא שלט, כאבו לו הידיים, בראש כבר היתה לו בליטה של הגידול ועדיין אמר תודה לאלוקים”.
לחזור לחיים
אחרי שגבי נפטר, פסי ושלומי חזרו הביתה. חודשים ארוכים ומיוסרים בהם היו צמודים לגבי תמו והחלל מאין להתמלא. מאז שגבי איננו, פסי לא פותחת ספר תהילים, קשה לה מדי. “האמונה שלי אף פעם לא היתה מושלמת ותמימה כמו של גבי ומאז שאיבדנו אותו, הלב שלי שבור והדיאלוג שלי עם אלוקים קיבל גוונים נוספים, עם הרבה ציניות ולפעמים גם כעס”, היא מספרת בכנות.
איך גבי התמודד עם ההכרה שמותו קרב?
“באחד הלילות הארוכים בבית החולים, גבי שאל אותי, אם יש מצב שאולי הוא לא כיבד אותי ואת אבא כמו שצריך. אמרתי לו, “מה פתאום! אתה הילד הכי טוב והכי מכבד שאפשר, אתה נפלא בהליכותיך”. הוא המשיך ושאל אותי, אם יש מצב שהוא לא למד או לא התפלל כמו שצריך? שוב עניתי לו, “מה פתאום, אתה ילד נפלא, יש לנו כל כך הרבה נחת ממך בלימודים, באמונה ובהתנהגות שלך”. “למה אתה שואל את הדברים הללו?”, שאלתי אותו. “כי כתוב במסכת ברכות שהקב”ה מביא ייסורים על אדם, צריך לבדוק שמא לא התנהג כמו שצריך, שמא החסיר מלימודו ואם פשפש במעשיו ולא מצא, הרי שאלו ייסורים של אהבה וייסורים של אהבה, אני מקבל באהבה”, כך אמר לי הילד שלי”.
הקושי של הורה לקבל את המוות של הילד שלו, בייחוד כשמדובר במוות איטי וכאוב, הוא מתבקש. כאישה דתייה, איך את משלימה עם המציאות הזו וחיה בשלום עם אלוקים?
“אני לא מקבלת ייסורים של אהבה, ואף הורה לא יכול לקבל ייסורים של הילד שלו ולהשלים עם זה. מדובר בתהליך שיש בו שלבים של כעס ותסכול ועצב וגם השלמה. אחרי שש שנים השלמתי עם בורא עולם. דווקא בגלל שהיה כזה מיוחד, קל לי להפנים שהוא מילא את תפקידו בעולם שלנו וסיים אותו. אין לי תשובות לשאלה למה הוא סבל ככה, אבל אני שלמה עם הידיעה שהוא סיים את תפקידו והוא נמצא היום במקום אחר וטוב יותר ואני מוצאת בזה נחמה”.
ארבע שנים לאחר שנפטר, המשפחה העתיקה מגוריה למושב גימזו. השהיה בבית שבו גרו פעם, כמשפחה שלמה, היתה קשה להם מדי והם נזקקו לשינוי. בגימזו מצאו בית חם, טבע וקהילה מחבקת. הילדים השתלבו באולפנא ובישיבה בשעלבים וציפי לומדת הוראה ומלמדת ארץ ישראל ויהדות בבית ספר חילוני. פסי למדה לרכב על אופני שטח והקרבה לנוף הטבעי עושה לה טוב. לפני שנה החליטה להתקדם לשלב הבא ולעשות מעשה שייתן משמעות למוות של גבי ויאפשר לה להפנות את הכוחות שלה לתרומה ועזרה לזולת, בדיוק כמו שגבי היה רוצה, היא יודעת.
“שלושה שבועות לפני שהוא נפטר, הגיע לחדרו בבית החולים מתנדב מטעם ‘עזר מציון’ והציע להגשים לו משאלה. בבית החולים המשפחות כבר יודעות, הרגע של הצעת המשאלה הוא הסוף. גבי אמר לו, “עשיתי חישוב, שבממוצע על כל ילד חולה יש 3 מתנדבים שעוזרים לו. אבל למבוגרים אין מתנדבים, אז הבקשה שלי היא שיהיו מתנדבים גם לאנשים מבוגרים חולים”. כזה הוא היה. הרוח הזו היא שהביאה אותי למנף את השכול למקום של עשייה ולעזור למי שמצבם קשה משלנו”.
פסי ושלומי הקימו את “קמים”, עמותה שמטרתה לתמוך במשפחות שאיבדו את ילדיהן ממחלה.
למה דווקא משפחות שכולות ממחלות?
“משפחות שאיבדו את ילדיהן בצבא, בפיגוע או בתאונת דרכים, מוכרות על ידי המדינה. הן זוכות לתמיכה כלכלית, תמיכה רגשית ומעטפת של הרשויות. משפחות שאיבדו ילד ממחלה – לא משנה אם זו מחלה קשה או דום לב פתאומי – אינן מוכרות והן נשארות לבד עם האבל שלהן”.
תהליך האבל הוא אישי ושונה לכל משפחה, כיצד העמותה יכולה לעזור?
“יש הרבה מהמשותף למשפחות שסעדו את ילדיהם לאורך זמן. כאשר המשפחה בבית החולים, יש הרבה מאוד עמותות ומתנדבים שתומכים ועוזרים והבית כולו ממוקד במאמץ ההחלמה. הילדים האחרים נדחקים קצת לצד, הזוגיות סובבת סביב הילד החולה. כשהילד נפטר, נוצר חלל שהיה מלא בדאגה לילד ועכשיו, קשה להורים לחזור לחיים הקודמים שלהם, שנדמים להם רחוקים מאוד. הקשר בין בני הזוג מתרוקן מכל התוכן שהיה בו במשך תקופה ארוכה. על מה נדבר? מה יש בינינו? הילדים מתקשים להתרגל לנוכחות המחודשת של ההורים, המשפחה משתנה ואתם לבד. למשפחה שאיבדה ילד ממחלה, אין את מי להאשים: אין נהג פוגע, אין אויב, אין מחבלים. את מי נאשים? את עצמינו. ואז מתחילות המחשבות – למה לא לקחנו לרופא הזה? האם לא טיפלנו מספיק טוב? למה קיבלנו החלטה כזו או אחרת? המצוקה אדירה, זר לא יבין זאת.
הורים שמטפלים בילד חולה לאורך זמן, נעדרים הרבה מהעבודה. לא פעם הם מאבדים את מקום עבודתם ואם הם עצמאיים, הכנסותיהם נפגעות. זה מוביל לקשיים כלכליים לא מבוטלים, חובות שהם לא יכולים לעמוד בהם וזה יכול למוטט משפחה”. פסי ושלומי רואים עצמם כבעלי מזל. “הבוס שלי מימן לי את הטיפול, אבל מה עם משפחות אחרות? החלטנו להתגייס לכיוון הזה”.
צעד ראשון שעשתה פסי, היה פרסום פוסט בפייסבוק. “לא ידעתי איזו תהודה תהיה לדבר ועד כמה אנשים ירצו להתחבר לעמותה כזו, אז פרסמתי ואמרתי לעצמי שאבדוק כמה אנשים בכלל מעוניינים”. הפוסט המרגש שהעלתה הביא ל- 3,100 שיתופים בתוך ארבעה ימים. התגובות היו עוצמתיות והגיעו מקשת החברה הישראלית כולה.
“קראנו לעמותה “קמים”, כי טבעו של כח הכבידה הוא למשוך למטה וכדי להתרומם, צריך לעשות את המאמץ ולקום. גם משפחות שאיבדו את ילדיהן צריכות לקום מאפר ולחזור לחיים”.
העמותה פועלת בשני אפיקים עיקריים: האפיק הראשון הוא כלכלי, “אנחנו נכנסים לנעליים של משרד הרווחה ומממנים טיפולים פסיכולוגים בהתמחות באובדן ושכול, מסייעים בהלוואות למשפחות שזקוקות לכך. האפיק השני הוא בפעילות חברתית, המהוות הסחת דעת, הווי ותרפיה גם יחד. “אנשים סופרים את הימים לפעילויות שלנו, אנחנו עורכים הרצאות, טיולי משפחות, טיולי אימהות, סדנאות בישול, סדנאות יצירה, פוטו תרפיה, חוג אופני שטח. יצאנו להופעה של רמי קליינשטיין, מוש בן ארי, מכבי כדורסל תל אביב ועוד”.
איך מממנים את כל הפעילות הזו?
“את ההון הראשוני תרמנו אנחנו. סניף בני עקיבא בגמזו עוזר לנו בהתרמות והילדים עוברים בערים השונות ברחבי הארץ ומתרימים עבורנו. יש לנו חברים ומכרים במעגל ראשון ושני שתורמים והרבה מאוד אנשים טובים באמצע הדרך, ששמעו על הפעילות שלנו ותורמים מכישרונם ויכולתם - אם זה צלם שערך סדנת פוטו תרפיה, אמנית שהעבירה לחברים סדנת אמנות, סדנת בישול לבני הזוג וערב קישוט עוגות לאחים והאחיות. המועצה האיזורית חבל מודיעין תורמת את חדרי הפעילות ומסייעת לנו רבות וכך כל מי שמוכן לתת ולתרום, אנחנו ערוכים עם מקום מתאים וציוד”.
עמותת “קמים” תומכת היום בכ- 90 משפחות המופנות אליהם מתל השומר, שניידר ורופאים אונקולוגיים שמכירים את פעילותה. “הגענו לתודעה של הרופאים וכיום, כשהם מגיעים ל’שבעה’ של משפחה שאיבדה ילד, הם משאירים אצלם את הפרוספקט שלנו”.
האם הפעילות שלך בעמותה מסייעת לך להתגבר על העצב, למצא משמעות חדשה בחיים?
“הפעילות בעמותה היא חלק מהחיים החדשים שלנו, החיים ש”אחרי”. קרה לנו דבר נורא, אבל האמונה שלנו שגבי נמצא במקום טוב, מחזקת אותנו והמעבר לגימזו עשה לנו טוב. בחרנו לא לשקוע, אלא לקום ולהמשיך בשמחה את החיים. המשכתי לעבוד כל השנים, וזכיתי גם בעבודה הנוכחית שלי בחברת הגיחון, לבוס מדהים בשם זוהר ינון, שהוא גם תושב שוהם. זוהר מגלה רגישות עצומה והרבה בזכותו אני יכולה לפעול במסגרת העמותה. המשפחה שלנו נקלטה בקהילה בגימזו, שקיבלה אותנו בזרועות פתוחות. קיבלנו הרבה מתנות וחסדים קטנים שמחזקים אותנו. את יודעת מה, אפילו אימצנו כלב לברדור מקסים שיודע לתת אהבה בלי תנאים. קראנו לו ‘בינגו’ ורק אחרי זמן, חברה הסבה את תשומת ליבי לכך, שהשם ‘גבי’ מסתתר בתוכו. גבי שלנו נמצא בכל דבר טוב בעולם הזה”.
תגובות
לארה | 00:28 19.07.23