אחת על אחת עם צופית גרנט
צופית גרנט, לא צריך להציג. רבגונית ומעניינת, שולחת זרועות לעשייה בתחומים שונים ומראה לנו את פניה היפות, בכל פעם מזווית אחרת. פעם היא הבחורה המשוחררת מעכבות בטלוויזיה, פעם היא האישה הכואבת את ילדותה, פעם היא צוחקת בתמונה פוטוגנית מאירוע נוצץ ופעם היא בוכה על קברו של חבר אותו סעדה במשך שנים. היא לא אניגמטית, היא לא מסתורית, היא פשוט כל אלו ועוד ויש לה מספיק מקום להכיל את כל הכאב שלה ושלכם ולבטא שמחה אמיתית, שחודרת לבבות. איך היא עושה את זה? איך נוכל אנחנו? בשבוע הבא, צופית גרנט תהיה כאן, בשוהם, ותדבר על הכל. ואחרי זה, אנחנו נהיה קצת יותר חזקות, קצת פחות מפוחדות והרבה יותר מאושרות, זו הבטחה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גאילי שיף
מאת: גאילי שיף
צופית גרנט, לא צריך להציג. רבגונית ומעניינת, שולחת זרועות לעשייה בתחומים שונים ומראה לנו את פניה היפות, בכל פעם מזווית אחרת.
פעם היא הבחורה המשוחררת מעכבות בטלוויזיה, פעם היא האישה הכואבת את ילדותה, פעם היא צוחקת בתמונה פוטוגנית מאירוע נוצץ ופעם היא בוכה
על קברו של חבר אותו סעדה במשך שנים. היא לא אניגמטית, היא לא מסתורית,
היא פשוט כל אלו ועוד ויש לה מספיק מקום להכיל את כל הכאב שלה ושלכם
ולבטא שמחה אמיתית, שחודרת לבבות. איך היא עושה את זה? איך נוכל אנחנו?
בשבוע הבא, צופית גרנט תהיה כאן, בשוהם, ותדבר על הכל. ואחרי זה, אנחנו נהיה קצת יותר חזקות, קצת פחות מפוחדות והרבה יותר מאושרות, זו הבטחה
צופית גרנט היא שחקנית ויוצרת, אשת טלוויזיה ותיאטרון ומנחת התוכנית הדוקומנטרית ‘אבודים’. לפני כשנתיים התגרשה ממאמן הכדורגל אברם גרנט, לאחר 22 שנות נישואין, במהלכן בילו שנים ארוכות בנפרד, כשהוא מאמן באירופה והיא כאן בארץ, עם ילדיהם המשותפים, דניאל ורומי. מאז, היא מצאה זוגיות ואהבה גדולה חדשה, התחברה לקבלה והיא ממשיכה לעצב את תפיסת עולמה ההוליסטית, שמתעקשת על אור, גם כשנדמה שחשוך כאן.
במשך שנים רבות, אנחנו מכירים אותה כפרסונה ציבורית צבעונית, “ההיא ששתתה פיפי במילקשייק”, “זאת שפתחה את הפה על מישהו שהעז לומר משהו על בעלה”. צופית של היום רחוקה מאוד מהדימוי ההוא, אבל היא גם לא מתכחשת ובטח שלא מתנצלת. לשאלתי, האם צופית של “אבודים”, היא הצופית האמיתית? היא עונה, שצופית של מילקשייק, היא זו שהוציאה אותה מהבינוניות וזו גם זו, הן שתיהן היא.
מחשבה יוצרת מציאות
היא נולדה בשם סופיה אלישיב, בשנת 1964 בפתח תקווה. הוריה התגרשו כשהיתה בת 5. “אבא ואמא שלי עשו משפט שלמה ופשוט חתכו באמצע”, היא מספרת, “ברגע אחד, אבא ואחי ואחותי, נעלמו מחיי. אבא הלך ואחיי נשלחו לפנימיות רחוקות, שנים לא ראיתי אותם. נשארתי עם אמא, שהיתה חסרת אמצעים ויכולת לטפל בי. ברגע אחד, חיי התהפכו והפכתי להיות בודדה בעולם”.
אם היית צריכה לזקק את חוויות הילדות שלך לתחושה אחת, מהי התודעה הזו ועד כמה היא דומיננטית בחייך?
“הדבר הכי משמעותי שלקחתי מהילדות שלי, זה את הרגע הזה שבו נעזבתי אצל סבתא שלי. אחרי הפרידה, אמא נשארה בלי כסף ובלי עבודה, היא לא היתה מסוגלת לכלכל את שתינו ויום אחד היא פשוט לקחה אותי ושמה אותי אצל סבתא. היחסים בין אמא שלי ואמא שלה, היו קשים ולא פתורים וסבתא מאוד כעסה עליה, על הבחירות שלה, על המעשה הזה. אני זוכרת את סבתא דוחפת אותי לעברה וצועקת עליה, ‘תטפלי את בבת שלך!’, אבל אמא לקחה את הדברים שלה ועזבה את הבית של סבתא. לפני שיצאה, אמרה לסבתא, ‘אני הולכת, אם היא תפריע לך, שימי אותה בכביש”. זה היה הרגע המכונן שלי, הייתי בת חמש וחצי, במרכז הסלון של סבתא, ילדה עזובה שברגע זה ננטשה על ידי אימה והאמירה הזו שלה, הביאה אותי לקבלת החלטה הישרדותית מיידית שאני אהיה ילדה טובה ולא אפריע ולא ישימו אותי בכביש.
מרגע זה ואלך, כל המאמצים שלי הופנו למטרה האחת והיחידה, להיות ילדה טובה. הרצון הזה, לבטח את הקיום שלי בדרך של השבעת רצון, של להיות נוחה וקלה לטיפול, הפך לטבע שני שלי. באותו יום אמרתי לסבתא, שאני אעזור בכל דבר וכך היה. עד גיל 9, ידעתי לעשות הכל בבית – שטיפת כלים, רצפות, כביסות, הכל. סבתא וסבא היו מאוד טובים אלי, אהבו אותי והרעיפו חום ויחס טוב ובתמורה, מבלי לדעת כלל מה עומד מאחורי ההתנהגות הזו, הם קיבלו את נכדת החלומות, טובה וצייתנית, קלה ושקטה”.
שלוש שנים לאחר מכן, חזרה אימה ולקחה אותה. “אמא שלי קנתה דירה ובאה לקחת אותי. עבורה, זו היתה ההתאחדות שלנו והיא ייחלה לכך וגם אני. אבל בשבילי, אחרי שכבר התרגלתי לחיים אצל סבתא וסבא, זה היה עוד שינוי. פחדתי מהשינוי, אבל יותר מהכל, פחדתי להיות לבד. החיים שלי עם אמא היו רצופים ב’לבד’ הזה, שכל כך התייראתי מפניו. היא עבדה שעות ארוכות ואני חיכיתי לה בבית, עד שעות הלילה, עד שחזרה”.
הילדה הקטנה, היושבת על מפתן ביתה וממתינה לאמא שתחזור, היתה מכמירת לב ולא עבר זמן רב, עד ששכן חביב פנה אליה וקשר איתה קשרים. הוא הזמין אותה אליה, עטף אותה בדאגה ובאהבה ויצר את התשתית המושלמת ליחסים פדופילים. “הוא היה הטורף ואני הייתי הטרף, הקורבן המושלם – קטנה ומפוחדת וחסרת ביטוי עצמי. פחדתי להיות לבד והנוכחות שלו הרגיעה אותי ומצד שני, המחיר היה כבד וקשה”. במשך שנה וחצי היא היתה קורבן לעבירות מין. כדרכם של קורבנות, היא לא שיתפה ולא סיפרה לאימה דבר. “זה היה סוד, אסור היה לגלות ואני, הצייתנית, לא סיפרתי דבר. זה נמשך שנה וחצי ואז ביקשתי לעבור לפנימייה וכך היה”.
הפנימייה הראשונה, היתה התחלה חדשה לחיים עצמאיים ובעיקר, לעוד מעברים. “הייתי תלמידה לא טובה, עברתי ממקום למקום ובכל שנות ילדותי לא היה לי עוגן קבוע. הדבר היחידי הקבוע, היה אותה התחושה הפנימית שהזכרתי קודם – להיות טובה. רציתי את הטוב בנואשות ממש, ראיתי וחיפשתי את הטוב בכל אדם ובכל סיטואציה, נחלצתי לעזרתם של ילדים שהיו חלשים ממני, גם כשהפכתי שוב, לתקופה מסוימת, לקורבן של אחד המדריכים בפנימייה. מצד אחד הייתי קורבן ומצד שני, חיכיתי לביקורים של אמא, שהגיעה כשיכלה, ואז היתה אומרת לי כמה היא אוהבת אותי, כמה אני מדהימה וזה מה שבחרתי לקחת איתי הלאה. לא הייתי ילדה עצובה או מרירה”. מהפגיעה המינית השניה ניצלה, שוב, כאשר ביקשה מאימה להוציאה ולהעבירה לפנימייה אחרת. גם הפעם, מבלי שחשפה בפניה את המניע האמיתי לבקשתה. המוטיב הזה, של ההסתרה, מאפיין את נפגעי עבירות המין. היום, כאדם בוגר, צופית מנצלת במודע את הפרופיל התקשורתי הגבוה שלה, כדי לדבר, לשתף ובעיקר, כדי לעודד קורבנות אחרים לא להמשיך וליפול קורבן למתעלל, גם שנים אחרי.
איך עושים את זה? איך מתגברים ולמרות חוויות ההתעללות והפגיעה הקשות, מצליחים לא להפוך לאדם כואב?
“עבורי זה מתחיל בגרעין האישיות שלי, שבו טמונה היכולת לראות את הטוב ולדבוק בו. תחילתו בהחלטה של ילדה בת 5, להיות טובה ובהתרגלות להתנהגות טובה ומשליך על תפיסת עולם שלמה, שהתפתחה מאוד בשנים האחרונות, ככל שאני מעמיקה בלימודי הקבלה. היום אני יודעת, שהנרטיב המרכזי של החיים שלי, זה הכרת הטוב. זה משחרר דפוסי התנהגות שליליים, מונע ממני להנציח את הקורבן שבי ולטפח אותו. הרי למה שפדופיל עלוב נפש ישלוט בי ויקבע לי את המשך החיים שלי? למה שאני אחיה בכאב, כשלא עשיתי רע? אני שולטת בהבנה הזו והמזג שלי הוא שקובע את חיי, לא אף אחד אחר”.
נאה דורשת ונאה מקיימת. צופית סיימה את לימודיה בבה”ס החקלאי עיינות ולאחר השירות הצבאי, למדה משחק בבית הספר בית צבי. היא נישאה לאברם גרנט, מאמן הכדורגל ויחד הביאו לעולם את דניאל ורומי. צופית ביססה לעצמה שם ומקום בעולם התקשורת הישראלי, כמנחת תכניות, שחקנית בתיאטרון ובסרטים וכיוצרת הסדרה ‘אבודים’, בה היא מסייעת לאחרים למצא את הקצוות הפרומים של חייהם ולנסות ולחבר אותם יחד. כחלק מתפיסת עולמה ואישיותה המוחצנת, צופית כמעט ולא מסתירה כלום: לא את קשיי החיים לבד, בזמן שבעלה חי בחו”ל מתוקף תפקידו כמאמן בקבוצות זרות, לא את ילדותה הקשה ולא את אחיה, עמירם, שבגיל 31 הוגדר כפגוע נפש, לאחר התפרצות סכיזופרניה. צופית לא מאמינה בהסתרות. עבורה, השחרור והקבלה המוחלטת של החיים ושל עצמה, היא כלי תרפויטי והיא נרתמת לסייע גם לאחרים להגיע למקום הזה, הנכון, שהיא נמצאת בו.
היא מכהנת כנשיאת אגודת הידידים של עמותת אנוש, המלווה את פגועי הנפש ומשפחותיהם, ושותפה במיזם ה”סקול אוף לייף”. הופעתה המצליחה, “דלתות מסתובבות”, מאגדת בתוכה את כל מה שמרכיב את צופית – צחוק, בכי וחכמת חיים. היא מביאה את הסיפור האישי שלה וגורמת לקהל לראות את עצמו בבהירות. יש משהו מאוד מעודד בשיח איתה, בצורה שבה היא מבטאת אמפטיה ותחושה שאין גבול ליכולת ההכלה שלה.
כולנו אבודים
המעגל הפרטי של צופית, נסגר במקום שבו היא החליטה להשלים איתו. עם אימה שמרה על קשר חם ובערוב ימיה, סעדה אותה במסירות ובאהבה גדולה. את כל מה שאמרה לאימה וכל מה שנאמר בניהם, לא זכתה לעשות עם אביה, שנפטר לפני שנים. איתו, שעזב אותה והקים לעצמו משפחה חדשה, לא השלימה בחייו. יחד עם זאת, היא לא נוטרת לו, בעיקר מהמקום שבו היא לא רוצה לאגור טינה ולהתמלא בכעס מיותר.
בשנים האחרונות, את עורכת את התוכנית ‘אבודים’. האם עריכת התוכנית מגיעה מהמקום שבו חסרה היתה לך סגירת מעגל?
“בתוכנית ‘אבודים’, אנחנו מחפשים את החיבור המשפחתי הראשוני. אם ניקח את זה לרזולוציה אחרת, אפשר לומר שכולנו במצב של אבודים, מחפשים איזשהו חיבור.
‘אבודים’ זה לא השיא שלי בהכרח. גם לעשות תוכנית כמו מילקשייק היה דבר גדול מבחינתי. זו היתה יציאה מבינוניות ולמקום של חופש. ‘אבודים’ זו פשוט עוד אחת מהדרכים שלי לעשות משהו טוב. עבורי, זו יותר מתוכנית, יש לה המון המשכיות. אני בקשר עם הדמויות, נקשרת לאנשים וממשיכה איתם גם הרבה אחרי. הדיאלוג הזה מתחיל הרבה לפני הצילומים ונמשך הרבה אחרי. זה שיח של אמון שנבנה והמסע עצמו, הוא שיא מבחינתי, כי המחפשים באים איתי, ממקום של אמון וידיעה שאני שם בשבילם לאורך כל הדרך, בהצלחה ובאכזבה”.
האם אותם אנשים, שחיפשו את קרוביהם במסגרת התוכנית, שמחים בדיעבד על ההשתתפות שלהם, גם כאשר הם נתקלים בתוצאה מאכזבת?
“אין חוקים בזה, למרות ש- 90% מאלו שהשתתפו בתוכנית, גם אלו שהתאכזבו בסוף, שמחים שיצאו למסע הזה. מי שמצטער על הדרך, הוא מי שיצר לעצמו פנטזיה – על האם, האב או האח האובדים, על הפי-אנד ומה יפגשו בסוף הדרך. אבל המסע הזה, הוא לא רק מסע למקום לא ידוע, עם תוצאות שאי אפשר לנחש מראש, אלא קודם כל, מסע למציאות הפרטית של המחפש. הרבה אנשים יוצאים למסע כדי להתחשבן עם העבר ועם המחיר שהוא גבה מהם. אני מצמצמת להם את הצורך הזה ועוזרת להם לראות את המטרה האמיתית – הדרך לעצמינו”.
מקום משלנו
היא אישה יפה ומצליחה, בעלת מעמד חברתי וכלכלי גבוה. אנחנו רואים אותה בתמונות מביתה היפה, עם חבריה היפים, קורנת מאושר עם בן זוגה החדש. נראה שהחיים שלה דבש ואי אפשר שלא לתהות, עד כמה אישה כזו, יכולה לדבר אל ליבה של מישהי שחיה חיים כל כך שונים ורחוקים ממנה ולהשיא לה עצות.
עד כמה הנוחות הכלכלית היא גורם משמעותי ביכולת הזו, להתגבר על הקשיים על המועקות, העכבות ו”לראות את הטוב”? האם זו לא פריבילגיה של מי שפטור מקשיי הקיום?
“הגורם הכלכלי הוא משמעותי בצורה לא רגילה עבור נשים ואני אומרת את זה מהמקום הכי אישי שאפשר. בשלוש השנים האחרונות, הפכתי להיות עצמאית לחלוטין. התגרשתי, הילדים שלי גדולים ואני לא מקבלת מזונות. נכון, התגרשנו הכי יפה וטוב שאפשר, נשארנו משפחה ואני נשארתי עם הבית, אבל הקיום היומיומי שלי, הוא עליי. זה מקום חדש ואחר לגמרי מזה שהייתי רגילה אליו. כשאת חיה עם מישהו והוא זה שמביא את כל הכסף ואת לא יודעת מה יהיה אם יקרה משהו ותהיי לעצמך, זה שם אותך במקום מאוד קשה ולא נעים. היום, נטל פרנסתי הוא עליי. זה קשה מאוד, אבל זה נותן לי דבר חדש ויקר ערך - עצמאות. עבור אישה, העצמאות הכלכלית היא המפתח לשחרור, ולא פעם היא הסיבה לדיכוי.
אני מכירה הרבה מאוד נשים שנמצאות במקום הזה, שבו לבעל שלהן יש הרבה מאוד כסף ונדמה שהן משוחררות מכבלים ולמתבונן מהצד נראה שיש להן הכל, כאשר למעשה, הן חוות דיכוי כלכלי ואפילו אלימות כלכלית, כי החרב מונפת על צווארן. אני מאמינה באמונה שלמה, שעדיף להיות ציפור דרור עם משכורת נמוכה, מאשר לחיות עם גבר שמחזיק אותך בזכות התלות שלך בו.
המלחמה הקיומית היא המשמעותית ביותר עבור נשים, במיוחד עבור אימהות. אני מדברת המון על רוח, ועל הכלה ונתינה, אבל אני לגמרי מחוברת לנושא הכלכלי והמקום שלו בחיי נשים. בסביבה הקרובה והרחוקה שלי, אני מכירה נשים כאלו, שלכאורה יש להן כל כך הרבה כסף והן יכולות להרשות לעצמן הכל, אבל הן לא מאושרות בכלל. כדי להגיע לסטטוס שבו את בסנכרון נכון עם האמת, את חייבת לוותר. אני ויתרתי על חיי נוחות כדי להיות בסטטוס הזה, עשיתי וויתורים וזכיתי להיות יותר ‘אני’. אם המטרה שלנו, בסופו של דבר, היא הגשמה עצמית, אני מאמינה שהיא תושג באמצעות היכולת להרוויח את לחמך”.
מהן המלחמות הפרטיות שלך?
“אותן המלחמות של כולנו – מול העצלנות, מול הפחדים, מול המשקל, מול הזקנה. אני מכירה את המלחמות שלי ונלחמת בהן ללא הרף. אני עושה זאת באמצעות העשרה והתפתחות פנימית. יש הרבה מאוד כלים שמאפשרים את ההתפתחות הזו, לא צריך כסף בשביל זה. אני מקשיבה להרצאות דרך האינטרנט, לומדת מאנשים, קשובה לעצמי ולסביבה ומגיעה למקומות הללו, שלכסף אין גישה אליהם. גם לחיות חיים משמעותיים, זו בחירה. שם זה מתחיל”.
אחד הדברים המעכבים ביותר בחיים, הם המשקעים שנוצרים בנו, כתוצאה מחוויות שחיווינו בחיים ומשליכים על העתיד שלנו: ביחסים עם בן/בת הזוג, בקשר עם ההורים, במקום העבודה. את מצהירה על כך שאת נקיה וחפה מהמשקעים המעכבים הללו, איך את עושה את זה?
“זה לא קורה ביום אחד. אין הוקוס פוקוס. לא להיות מריר ומלא כעסים וצר עין, זה כמעט טבע שני שלנו, התרגלנו. זו התמכרות – אנחנו מכורים לדפוסי התנהגות וקשה לצאת מהם, בדיוק כמו שקשה לצאת מהתמכרות לסמים. ההצעה שלי היא להתפתח ולהתקדם, לעשות הפרד ומשול ובדרך זו, לצאת מהמקומות הקשים.
הרבה נשים ניגשות אלי וחולקות איתי חוויות קשות, שהפכו להיות המעצבות של חייהן. הן ממשיכות לחיות את האירועים הללו, בדרכים שונות, במשך הרבה מאוד שנים אחרי. אני חוזרת ואומרת להן, תראו כמה זמן אתן סוחבות את האיש הרע ההוא? אל תתנו לו לנצח. אל תתנו לו, להרוס לכן את החיים. לא מגיע לו. אני מעודדת אותן ללכת לטיפול, להשקיע בריפוי הרגשי, הנפשי. לשנות דפוס התנהגות והתניות וללמד את עצמכן לחיות אחרת. זה תהליך ארוך, אבל מילת הקסם היא עקביות והתבוננות פנימית”.
את מדברת הרבה על תפיסת עולם הוליסטית, על יציאה מתבניות קונבנציונליות שמותאמות להמונים ולא לאינדיבידואל. אחד הדברים הקשים ביותר לעשות בעולם שלנו, הוא לקבל החלטה. מה התפיסה שלך לגבי קבלת החלטות, בראי התרבות שלנו, המלחיצה, שבה כל החלטה נתפסת כגורלית?
“אני חושבת שזה ממש שטויות – יש לנו המון הזדמנויות בחיים והן מתחדשות ללא הרף. בסופו של דבר, לכל דור יש את הבאגים שלו, את האתגרים שלו. התרבות שלנו היא תרבות מאוד דוחקת, עם אינטרנט מאוד אגרסיבי, עם מודלים של הצלחה שמורכבת מכוכבות פריים טיים שקורית בין לילה. האמת היא, שהעולם הוא מקום מאוד סיזיפי, שדורש עבודה קשה. ההבנה הזו, תקל עלינו לקבל החלטות דרמטיות בחיים, יחד עם הידיעה, שתמיד אפשר לחולל שינויים בחיים”.
מודעות היא הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם
החיבור של צופית למקומות שבהם אפשר למצא אושר בחיים, לא מרחיק אותה מהמקומות אליהם האושר מסרב להיכנס ולאנשים, שהאושר חומק מהם דרך קבע. ההתמודדות של אחיה עם התפרצות של מחלת נפש בגיל מבוגר, חשפה אותה לעולמם הכואב של פגועי הנפש והיא בחרה להישיר מבט ולא להפנות אותו הצידה, כמו רובינו. היא פועלת ללא לאות לטובת ההכרה בהם והתמיכה החברתית והרשותית בם ובבני משפחותיהם. לפני מספר שנים, נוצר קשר בינה לבין גבריאל בלחסן, מוזיקאי מוערך, חבר להקת אלג’יר, שסבל ממאניה דפרסיה. צופית שימשה לו אם ואחות, הכניסה אותו לביתה ותמכה בו במסירות רבה, עד למותו המוקדם מדי. גבריאל נפטר מדום לב, שנבע מעומס התרופות הגדול שהוא נטל. בשנים האחרונות, צופית נמצאת בתהליך של היכרות עם עולם הרפואה הלא קונבנציונלי והיא רואה בתפיסה הזו, עוגן שאילו היא היתה רוצה לראות את עולם הרפואה נרתם.
“אחד הדברים שהכי צר לי עליהם הוא, שאנשים שמוגדרים כחולים פסיכיאטריים, מקבלים ישר טיפול כימי ולא בהכרח טיפול נפשי. יש כאן אמירה מאוד עקרונית של תפיסת הנפש. לא לכל פצע של הנפש, צריך להדביק קוקטייל תרופות. אנחנו יודעים היום שהמוח, דרך טיפול הוליסטי, עובר שינוי כימיכלי. אנחנו יודעים, שאותו מכלול שנקרא ‘רפואה משלימה’, הוא אמיתי לחלוטין ויש בו תועלת. אני מחכה ליום, שבו הרפואה המשלימה, כפי שאנחנו מכנים אותה כיום, תהיה המיינסטרים בתפיסת הריפוי ואני אומרת את זה, מבלי להטיף חלילה, להתנגדות לרפואה הקונבנציונלית”.
את במקום כל כך שלם מבחינתך, כך זה נראה. תני לנו טיפ איך אפשר לחיות את החיים טוב יותר, ולא משנה באיזה מצב ומקום אנחנו נמצאים?
“בואו לשמוע אותי בהופעה שלי, אשמח לשתף ואני מבטיחה שתצאו משם עם משהו ויותר מזה!” ■
תגובות
לארה | 00:29 19.07.23