יום שלישי, 02 ביוני 2020, י' סיון ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

הרכבת הטראנס סיבירית יוצאת לדרך ואני בה...

שעת אחה”צ באולאן באטור, בירת מונגוליה. ההתרגשות גוברת בדרך לתחנת הרכבת. למרות כל התחקירים שעשיתי, אני ושותפותי בדרך אל הבלתי ברור/בלתי נודע. הרכבת הטראנס סיבירית היא משהו עלום לגמרי עד שנוסעים בה בפעם הראשונה.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דני סלע

הכותבת הינה מתכננת מסלולים ברחבי הגלובוס, תופרת טיולים וחלומות ומדריכת טיולים ותיקה.

danielasela@gmail.com

מגיעים אל התחנה, הנהגים המונגולים שלנו מעלים לנו את המטען שאיתנו אל הרכבת ואנחנו מגלגלות את המזוודות אל התאים שלנו. הכל מתנהל בשקט ובסדר, החששות לשלב הזה הולכים ומתפוגגים. כל המסרים שאיש אינו יכול לעלות לרכבת ללא כרטיס מוכן מראש, ואפילו לא כדי להעלות מזוודות כבדות, לא עבדו כאן בעליה הזאת לרכבת באולאן באטור.
שלום-שלום לך מונגוליה המרתקת, מי יודע אם ומתי נשוב אלייך.
הנסיעה הנוכחית היא בהתפצלות של הרכבת הטראנס סיבירית שנקראת הרכבת הטראנס מונגולית.
באמצע המאה ה-19 נבנתה העיר ולאדיווסטוק לחוף האוקיאנוס השקט. בשל העובדה שרוסיה נוצרה כיחידה מדינית ואינה יחידה גיאוגרפית טבעית ואין כל נהר שיכול לשמש לתחבורה ממזרח למערב ולהיפך, נוצר צורך לחבר את עיר הנמל ולאדיווסטוק אל החלקים המזרחיים והמערביים שלה. בשנת 1891, תקופת שלטונו של הצאר אלכסנדר השלישי, יזם שר האוצר הרוסי את הנחתה של מסילת ברזל שתהווה אמצעי תחבורה נוח.
הבניה החלה בו זמנית משני צידי קו הרכבת המתוכנן.

"המאמינים הישנים" - רוקדים ושרים


אחד המקומות הבעייתיים ביותר בבניית הרכבת היתה ימת בייקל. לעקוף את הימה היה בלתי אפשרי אז שכן זה היה גורם להארכה ניכרת של הקו. אי אפשר היה גם לבנות גשר שכן הימה באורך שך 640 ק”מ ועומק רב. לכן הסתיימה המסילה משני צידי הימה ומעבורת מיוחדת הובאה כדי להעביר את הנוסעים מהרכבת מצד אחד אל הצד השני. בחורף, בעת שהימה היתה קפואה, הועברו הנוסעים והמטען במזחלות שלג עד ש הושלם הקו מדרום לימה.
ב-1916 הושלם קו רכבת רצוף מסנט פטרסבורג עד וולדיווסטוק. הקו הזה היה הארוך בעולם במשך למעלה מ-100 שנה.
היום, חלקים ישנים של הקו, שאינם כלולים כבר בקו הפעיל, באזורים שמצפון לולדיווסטוק, משמשים לצרכים רפואיים של כפרי האזור. מדובר בבית חולים בתוך רכבת, אשר עוברת בין הכפרים ונותנת שירותים רפואיים שונים, עוד מהתקופה הסובייטית. מסע הרכבת הרפואית הזאת נמשך כשבועיים עד שהיא חוזרת לולדיווסטוק, ומתכוננת למסעה הבא.

ש...ש... אל תבריחו את הניירפות

חושך בחוץ, לא רואים כלום ופתאום – עצירה. כבר מראש ידענו שיש מעבר גבול ממונגוליה לרוסיה ושצריכים דרכון זמין, ושיקחו מאיתנו את הדרכון לזמן מה. כמובן שכישראלים, הצעד הזה של היפרדות מהדרכון, אפילו לזמן קצר, הוא , איך לומר, טראומטי משהו.
אל הקרון נכנסים אנשים חמורי סבר במדים ועם נשק, פוקדים עלינו (בשפה בלתי מובנת אבל ברורה מספיק) לעמוד ליד ספסל השינה ולשתוק. אנחנו מצייתות ומושיטות את הדרכונים. הם סבים על עקבותיהם והולכים. אנחנו משוחחות בשקט כאילו מישהו עוקב... עוברת כשעה ובעלי המדים חוזרים ומושיטים לנו את הדרכונים. הם בטח מתפוצצים מצחוק עכשיו שם במשרד שלהם על השמות המצחיקים שלנו..
הרכבת ממשיכה בדרכה, כבר לילה של ממש ואנחנו מתכרבלות בשמיכות והולכות לישון. בבוקר נגיע לאולאן אודה שבבוריאטיה.
ופתאום – שוב עוצרת הרכבת. מה קרה? עכשיו אנחנו נכנסים לרוסיה והם אינם מוותרים על טקס משלהם. חחח... הפעם אנחנו כבר מנוסות ואין מתח. נכנסים גבר ואשה חמושים במדים ונשק ומדברים ברוסים – שוב עמידה, הגשת דרכון והפעם גם חידוש: הגבר פותח סולם שמותקן בתא (עדיין לא הספקנו לגלות אותו) ומטפס לבויידם שבתא, לבדוק מה אנחנו מבריחות לתוך רוסיה: נשק? סמים? זהב? לא הצליח לו...

שוב לאחר שעה חזרו לובשי המדים החמושים והשיבו את דרכונינו. הרכבת מתחילה לנוע ואנחנו בתוך רוסיה.
בוקר מוקדם, הגענו ליעדנו הראשון בסיביר - אולאן אודֶה (Ulan Ude). על הרציף ממתינים לנו מדריך וסבל עם עגלה גדולה. הקונדוקטור חמור הסבר מסייע לסבל ויחד הם דואגים שלא נְסבל את מטעננו הכבד. אנחת רווחה שלנו. גם המכשול הזה עבר נהדר.
בדרך אל האוטובוס שלנו אנחנו פוגשות לראשונה תחנת רכבת של מוקדם בבוקר – אנשים ממהרים לרכבת לנסוע רחוק יותר או לאוטובוסים לנסיעות קצרות יותר, מוכרי מאכלי רחוב לאלה שלא אכלו בבית לפני היציאה, דוכני ממכר שונים סגורים עדיין. התחנה בשיפוצים ואנחנו עורכות “מסע” לגילוי האוטובוס.
רוסיה היא פדרציה שחלק גדול משטחה שייך לרפובליקות אוטונומיות. לכל רפובךיקה יש דגל והמנון, נשיא וראש ממשלה. בענייני חוץ, ביטחון ועוד כמה נושאים חשובים, הרפובליקות כפופות לשלטון המרכזי. בענייני פנים, חינוך ונושאים נוספים יש להן אוטונומיה נרחבת.

ברגוזין, מוזיאון בית הספר, מה שנשאר מהקהילה היהודית במקום

בוריאטיה היא אחת הרפובליקות האלה ובירתה אולאן אודה. זוהי רפובליקה גדולה מאד בשטחה. יש בה רוב של כ-60% תושבים רוסים. יתר התושבים שייכים ברובם למיעוט הבוריאטי ודומים בחזותם, בשפתם ובתרבותם למונגולים. רוב הבוריאטים מאמינים בבודהיזם טיבטי ורואים בדלאי למה את מנהיגם הרוחני. הדת המקורית של הבוריאטים היא שאמניזם – אמונה באלים מקומיים ובכוחות הטבע. את העדויות לכך מצאנו במהלך הביקורים באיזור.
השהייה באיזור אולאן אודה בבוריאטיה מנוצלת לביקור בכפרים ובימת בייקל.
נוסעים לימת בייקל מצידה המזרחי של הימה לפגוש ניירפות (Nierpa). אל האי אושקני שממנו צופים אל הניירפות שטים במשך כ-3 שעות וחצי בספינה שהיתה פעם ספינה צבאית. בדרך מרימים כוסית וודקה עם הקפטן שמאחל לנו מזג אויר טוב והצלחה במסע – שנצליח לראות את הניירפות. אנחנו מאד מקוות שברכתו תקויים. הדבר חשוב במיוחד שכן אם יצלח, אנו עומדים לפגוש את הניירפות שהן כלבי ים מקבוצה ייחודית, החיים במים מתוקים והן אנדמיות לבייקל (אנדמי = חי רק במקום המסויים הזה). הסברה אומרת כי בתקופה גיאולוגית קודמת היה הבייקל מחובר אל הים ע”י נהר (אולי תת קרקעי), ואז הגיעו הניירפה מהים דרך הנהר אל הבייקל, וכאשר מאוחר יותר נסתם מסלול הנהר והבייקל הפך לאגם, נלכדו בו הניירפה ועברו הסתגלות אבולוציונית  למים מתוקים.
כדי להצליח במשימה אנחנו מקבלות הנחיות קשוחות מאוד:

 

בשקט-בשקט יורדים מהספינה לצפות בניירפות באיי אושקני, ימת בייקל

אסור לדבר, ואפילו ללחוש!
אסור ללבוש בגדים בצבע זוהר!
אסור ללבוש מעיל המשמיע קול שפשוף!
צריך ללכת לאט ובדממה!
כל זאת כי הניירפות הן בעלות חוש שמיעה רגיש במיוחד וכל הפרעה הנקלטת אצלן מביאה להיעלמותן המיידית במים.
זאת אומרת שיש סיכוי שהשייט בן כשלוש שעות וחצי לכל כיוון יסתיים ב-כ ל ו ם ?!
אנחנו מחליטות לעמוד בכל האיסורים.
ה צ ל ח נ ו  ! ! !
בביקור בכפר ברגוזין אנחנו מתודעות למוזיאון בית הספר המכיל פריטים ומידע של יהודים שחיו בו. מבקרות גם בבית הקברות היהודי שבו שמות בעברית על המצבות וביניהן אף מצבתו של אביו של משה נובומייסקי שהיה אחד ממקימי מפעל האשלג בים המלח. לפי המידע הקיים, היהודים הראשונים הגיעו לסיביר במאה ה-17. היו בהם אסירים פוליטיים, סוחרים, הרפתקנים. ואנחנו, ישראליות שנולדו בישראל, מטיילות בין שרידי בית קברות יהודי בערך בסוף העולם שמאלה – בסיביר.
אז פגשנו כבר בוריאטים המאמינים בשאמאניזם ובבודהיזם, שרידי תרבות יהודית וישנם גם “המאמינים הישנים”: אלה נוצרים שאבותיהם גלו לסיביר לפני כ-250 שנה כשנאבקו ברפורמות של הכנסייה. במאה ה-17, בתקופת שלטונו של פטר הגדול ובהשראתה של הקיסרית יקטרינה, שונו כללים ונוהגים של הכנסייה על מנת להתאימם לתקופה. הם סירבו לקבל את מרותה של הכנסיה ה”מודרנית” של אותם ימים, גלו מזרחה לסיביר,התיישבו בכפרים נידחים ושימרו את אורחות חייהם ומסורותיהם. נשות הכפר בתלבושות מרהיבות, שרות בקולותיהן הערבים שירים מימים עברו. האקורדיון מלווה את טקס ה”חתונה” בין אחת מחברותינו לבין המלווה שלנו.
בפרידה מהאיזור הזה של סיביר באולאן אודה, אנו נפרדות משני ענקים:
האחד – לנין שפסלו הענק ניצב בכיכר מרכזית בעיר; והאחר – צ’כוב, הסופר הידוע, שפסלו “יושב” על ספסל במדרחוב לנין.
ו...עולות על הרכבת לתחנתנו הבאה – אירקוצק.
הקפטן וסילי השמיע דיסק עם שירים רוסיים של פעם על “הפנינה הכחולה של סיביר”, ואני ישבתי על הסיפון בבגד ים, נהנית מהרוח הקלילה, מהשמים הכחולים, מיערות הטייגה (Taiga) שמסביב ומהירוק הטורקיזי שנובע מהמינרלים המצטברים לחופי הימה. יותר מהכול, טיול הקיץ שלנו לסיביר היה מסע מנטלי לארץ שהכרנו מהסיפורים – ולא באמת הכרנו.
הגענו בטיסה ממוסקבה לאירקוטסק (Irkutsk), בירת מזרח סיביר. הסופר אנטון צ’כוב כינה אותה “פריז של סיביר”, ואכן העיר היא חלון ראווה של אדריכלות בארוקית נוסח סיביר – כנסיות עם כיפות בצל מוזהבות, בנייני ציבור מרשימים המהווים ניגוד מרענן לשיכונים הסובייטיים הכוחניים ובתי עץ יפהפיים שנבנו מגזעי עצים שלמים ללא מסמר אחד, שכמו צנחו היישר מהסיפורים. המרשימים שבהם נבנו על ידי סוחרים אמידים ובעלי מעמד.
באירקוטסק עלינו על רכבת הנוסעת על קטע מהמסילה הטרנס-סיבירית הישנה, שנותר אחרי שמי הבאיקל הציפו את הקו המקורי בעקבות בניית סכר. הקו, משמש כיום בעיקר תיירי פנים בחופשת קיץ. הם ישבו בניחותא בקרונות, פיצחו גרעינים שחורים קטנים, שיחקו בקלפים, אכלו ושתו. התוואי עובר בין גבעות מיוערות, כפרים קטנים ודאצ’ות. אגב, גם דאצ’ה זה לא מה שחשבתם, בטח לא בסיביר. לרוב מדובר בבית קיץ קטנטן, שנמלטים אליו ממוסקבה או מערים מעיקות אחרות, ובחודשי הקיץ הקצרים מגדלים שם ירקות בגינה. כיום הם עושים את הדרך הארוכה לסיביר מרצונם החופשי, כדי להרגיש חופש. מי היה מאמין.
בתחנות השונות שבהן הרכבת נעצרת, עומדות מוכרות עם סלים על הרציפים ומציעות דגי אומול (Omul – דג ייחודי לבאיקל) מעושנים ותותי גינה נהדרים. זללנו אומול עטוף בנייר עיתון וגם תותים ואחר כך צעדנו על קטע מסילה שאינו בשימוש עוד, בין פרחי קיץ שובי לב. במרחק נראו רכס הרי חמארדבאן (Khamar-Daban), המעטרים את הבאיקל.
סיביר לא הפסיקה להפתיע, לא רק בטבע הנהדר והבלתי מופרע שלה או בכלבי הים הייחודיים לבאיקל הנקראים “נרפה” (Nerpa), אלא גם בפסיפס הצבעוני והמרתק של הקבוצות האתניות השונות החיות בה – מבוריאטים ויקוטים (עמי סיביר הקדומים), שדתם בודהיזם השזור בפולחנים שמאניים, ועד המאמינים הישנים (רוסים לבנים שהוגלו לסיביר במאה ה-17 כי התנגדו לרפורמות של הכנסייה הפרבוסלאבית). סיביר חווה כיום רנסנס תרבותי ודתי חסר תקדים.
באחד הימים הגענו לכפר ברגוזין (Barguzin) שעל גדתו המזרחית של הבאיקל, וחלפנו על פני בית קברות ישן. לולא המגן דוד שעל הגדר ספק אם היינו שמים לב שמדובר בבית עלמין יהודי. היהודים הראשונים הגיעו לסיביר במאה ה-17. היו בהם אסירים פוליטיים, סוחרים, הרפתקנים. מי חשב שנגיע אי פעם לסיביר ונטייל בין מצבות שהזמן עשה בהן שמות ושכל אחת מהן מקפלת סיפור חיים יהודי עלום.
המשכנו מזרחה אל אולאן אודה (Ulan Ude), בירת הרפובליקה הבוריאטית והעיר השלישית בגודלה במזרח סיביר. במרכז העיר ניצב פסל ברונזה ענקי בדמות ראשו של החבר לנין, 42 טונה משקלו, שבעה מטרים גובהו. צעירי העיר חלפו על פניו באדישות, לא מודעים למשמעות ההיסטורית והפוליטית יוצאת הדופן של האיש. בעיצומו של הקיץ הסיבירי, הטמפרטורה עמדה על 37 מעלות מעל לאפס. עוד מיתוס נשבר. את החום הפיג רק משקה הקְווַאס, תסס לחם בעל אחוזי אלכוהול מעטים (עד 1.2 אחוז) שנמכר צונן מחבית על עגלה רתומה לסוס.

הכותבת הינה מתכננת מסלולים ברחבי הגלובוס, תופרת טיולים וחלומות ומדריכת טיולים ותיקה.
פייסבוק          דֶני תופרת טיולים
דוא”ל             danielasela@gmail.com

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: