יום ראשון, 25 באוקטובר 2020, ז' חשון ה' תשפ"א
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

לא מִדְבָּר אליי

כשהנפש השתוקקה לנחמה, הגוף, יש להודות על האמת, השתוקק למזרן עבה. רוחניות, ממש לא פיקניק

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מירי וגנר-בריל

לעיתים מגיעה לו לאדם שעת רצון חד פעמית וחמקמקה והוא מרגיש כי הבשילו התנאים והדרך המובילה דרומה, קוראת לו לחבור אליה למסע מרתק, וקורה שבהצטרפות נסיבות חד פעמית, קוסמית כמעט, הוא גם שומע את המדבר קורא לו.

כך בדיוק הרגשתי, ביום בהיר אחד, רצוף תלאות ומהמורות נפשיות, מהסוג  שבאות עלינו לכלותינו ואשר רק מדיטציה משובחת ונשימות עמוקות,עשויות להצילנו מידם.

הימים ימי קורונה והנפש הדואבת משתוקקת לנחמה, לסוף שבוע מרפא, לחוויה בעלת נופך רוחני,  נשגבת במידה כזו, שאחריה נרגיש איך במחי סוף שבוע אחד, הפכנו לאדם טוב יותר.

ובצירוף מקרים לא יאמן, כדרכם המפתיעה של צירופי מקרים, מבזיקה בפיד שלי פרסומת לסדנת מודעות והתפתחות במדבר. סדנה המבטיחה פריצת דרך משמעותית, הבנות ותגליות מרעישות באשר אלי ולחיים באופן כללי.

ואם כל אלו לא יתגשמו במלואם – אני שחה לעצמי ולחברותי המשתכנעות לאיטן לחבור אלי למסע, תמיד נוכל לנפוש בסמיכות לבריכה האולימפית המרשימה, אשר צולמה על רקע הוד והדר המדבר וגודלה העצום משך את העין המשתוקקת,כנוכחות תכלכלה, קרירה ועוטפת בישימון הצחיח.

הדרך להפוך לאדם טוב יותר, כרוכה במיני מסע לגיהינום. הירידה דרומה ל-45 מעלות בצל, חום, אבק ויובש, כנראה מחסלת כל זיק של רוע, ויש בה כדי לטהר ולזכך את הנפש המשתוקקת לשינוי.

וכך מצאתי את עצמי ישובה על מחצלת, בחדר התכנסויות צנוע, בערבו של יום חמישי, כשאיתי עוד כעשרים מתבוננים ומקווים, לרבות שתי חברותי, שיקראו להלן חברה א' וחברה ב'.

המוסיקה הנעימה, החדר הממוזג וחיוכו הרוחני של ערן המנחה הכריזמטי  כבר הירפו את שרירי הנפש הדואבים ועת התבקשנו לקחת את המחברת ולבצע בה "רישום מוח" הכולל את כל המחשבות שחוצות  את מוחנו בפרק זמן של עשר דקות, עשיתי כבקשתו בנפש חפצה ומאמינה.

נכון הוא שרוב מחשבותיי הגשמיות סבבו סביב תהיות לגבי טיבה של ארוחת הערב המתוכננת להיות מוגשת בשעה הקרובה, אליה חברו עייפותי מהדרך והתרשמותי המפוקפקת מאיכות חדר הרחצה השיתופי ותנאי הקיום הסביבתיים שכמותם כחלופה בוגרת יותר למחנ"ק של הצופים.

ויותר מכל אלו היה המטבח,תמונת מראה מדוייקת למטבח הצופים הזכור לי היטב מתמונות חברותיי שנהגו להתנדב אחת לשנה, תוך כדי עמידה שעות ארוכות במטבח שדה, בישול פתיתים בסירי ענק  וחיתוך ירקות לסלט.

מעולם  קודם לכן, לא הצלחתי להבין  את כח המשיכה של המחנ"ק לאמהות בוגרות ומיושבות בדעתן, והנה, כעבור שנים בודדות מצאתי את עצמי עומדת בפאתי המחנה, פעורת עיניים ופה ותוהה כיצד הנסיבות המופלאות יצרו עבורי חוויה שכמעט יכולתי לחצות את חיי מבלי לחוות אותה.

בהמשך שהותי בסדנה למדתי שאמנם איני נדרשת לבשל את ארוחותיי ,  אך בהחלט מצופה ממני כמו מיתר חברי לסדנה, לשטוף את הכלים בהם השתמשתי, בתום כל ארוחה.

ובכן, כפי שהובטח, שלש ארוחות ביום בושלו והוגשו למשתתפי הסדנה, ואמנם פתיתים לא היו  - אבל  עדשים היו גם היו.  בוקר צהריים וערב הוגשו לשולחן, כתומים, ירוקים או שחורים, בכל מירקם אפשרי החל מממרח קריר וכלה בתבשיל הודי פושר.

סוף שבוע של מודעות והתבוננות פנימית, לינה בביתנים סגפניים על מזרונים מונחים על בטון, שישה בחלל עירום וחף מרהיטים או חפצי נוי, את הפלאפונים נדרשנו להצפין במעמקי התיק וכמובן שנאסר השימוש בהם במרחב הציבורי, ורק מידי פעם, בחסות החשכה זכינו להציץ בהיחבא במתרחש בעולם החיצון .

מאחורי החברותא הזו אשר ביטוי נוסף שלה הוא מקלחות ושירותים משותפים -  עומדת לכאורה אידיאולוגיה שבאה לבחון את "גבולות האני" או כמו שמתרץ בכובד ראש, ערן, המנחה: " איפה נגמר האני ואיפה מתחיל האחר. ואני תוהה באשר למידת הרווחיות הנגזרת מטשטוש הגבולות הפיזי,  כתואנה להתפתחות רוחנית מובטחת.

ערן מבטיח סערות נפש, התרגשויות ודמעות  "אני הולך לעצבן אתכם מאוד", מבטיח ערן, ואני מחניקה פיהוק. צריך קצת יותר מקלישאה שחוקה וממנחה משתדל כדי לגרום לי לריב עם עצמי, מה גם שבאקלים חם ויבש אני נוטה להיות מפויסת .

לזכותו של ערן יאמר שכשהוא מבטיח לצאת מאזור הנוחות – הוא גם מקיים. נוח – זה לא היה, לא המזרון ששימש לשינה, לא מזרוני הישיבה ובוודאי שלא השכמה למדיטציה בשעה 4 וחצי בבוקרו של יום שישי.

שעה כזו כידוע לגיטימית להשכמה, רק במקרה של נסיעה לחו"ל. וכאן שום מטוס לא נראה לעין ואף חנות דיוטי פרי לא קישטה את המתחם וכך מצאתי את עצמי ישובה על סלעי המדבר בשיכול רגליים וצופה בשמש העולה.

לפחות הייתה לך הבריכה, יגידו בעלי הזיכרון שקראו היטב את תחילת הטור וזכרו כמוני את תמונת הבריכה האולימפית.  ובכן, הבריכה, כפצע פתוח ותכלכל, התגלתה לתדהמתנו, אשר גבלה הפעם בזעזוע עמוק , כסוג של בריכת ילדים משודרגת, קונסטרוקציה עגולה, המכילה בדוחק חמישה רוחצים מותשים העומדים ומשתכשכים להנאתם המפוקפקת.

הפער המטורף בין הצילום שמדמה בריכה בגודל של אגם גארדה לבין הצינוק הרטוב שהותקן בפאתי המטבח המאולתר, גבר עלי. בשלב זה הרמתי ידיים בכניעה ולחשתי בלב: "ניצחתם".  זה היה שיעור מרתק בענווה אנושית, פרופורציות והכרה מוחלטת בקוצר ידי ודלות כוחי האנושיים אל מול כוחות הקוסמוס האימתניים.

"תתרכזו בנשימות ותתבוננו בכאב" הפליא ערן בתובנות מכוונות, אני, בניגוד להנחיות, התבוננתי בזבובים  והתרכזתי בכאב, כאבי גב ורגלים בעקבות ישיבה ארוכה מידי ושינה קצרה מידי על מזרונים דקים מידיי.

התרכזתי וחיכיתי להארה מפתיעה: "תתחברו לרגע הזה, לכאן ולעכשיו" אומר ערן ואני באמת מנסה להתחבר לרגע שאין בו שום נקודת אחיזה, שלא קורה בו כלום , אפילו לא במוחם הקודח של חברי לסדנה הישובים בשיכול רגליים, נשימותיהם איטיות ורכות, עיניהם עצומות וכל חזותם אומרת שלמות ושלווה.

אז נכון, אמנם לא שבתי מוארת, ועדיין נרשמה הנאה כנה מהדברים הפשוטים והקטנים, מספסל אל מול השקיעה, מנוף קדמוני מרשים, מרוח מדברית המלטפת בחושניות ובעיקר מהדרך.

הדרך חזרה הביתה, זו העולה צפונה אל אותה מסעדה אסייתית ממוזגת שהמתינה לבואנו בעיר באר שבע , אליה הגענו כטקס חזרה לציוויליזציה.

בטווח הנרחב שבין סוגי הפריצות המוכרים –  חזרתי לשגרת חיי הגשמיים, אמנם ללא פריצת דרך  משמעותית אך מנגד  - באסירות תודה מרובה על כך שיומיים של ישיבה על מזרונים בעובי של כריך, לא גרמו לי לפריצת דיסק .

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: