מילים רדופות
מי ידע שיגיע יום ונזדקק למילים כדי לתאר מצב שלא ניתן לתאר ונישאר אילמים למולו
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מירי וגנר-בריל
מה הן המילים האלו שיש לכולם ומנין הן מגיעות?
כמעט שלושה שבועות של נחלי מילים זורמים לכל הכוונים, אף פעם לא חשבתי שמילים יכולות כל כך לעייף.
אני רוצה לצעוק: 'עכשיו שקט!' כי המילים שמקיפות אותי הן לא נכונות ואינן מתאימות, ורק הדממה טובה לעכשיו.
"הכל מלא פה בכל כך הרבה מוות", אומרת אחות הנרצחת ומניחה פרחים על אדן החלון.
אני שואלת את עצמי איך יראה היום שאחרי ויודעת עד כמה הוא רחוק, במחשבות אני מנסה להאיץ את הגעתו, בדומה לאדם חולה שמחכה לו תהליך החלמה ארוך וכבר אצה לו הדרך להיות בסופו, להחלים.
מה יהיה אתנו? כבר לא צעירים, ילדינו כבר בוגרים והם בעצמם משענת לנו, יחד נצעד בשדות הנפש החרוכים וננסה לאסוף את השברים, ועד יומנו האחרון נישאר כולנו קצת שבורים, קצת אבודים.
האימה, הזעם, העלבון, אובדן האמון, תפוגת התקווה, הייאוש.
והמילים ממשיכות להיות אותן מילים כמו קודם, לפני האסון, לפני החושך שנפל עלינו והשתמשנו בהן אז בפזרנות, בלי לדעת שיגיע יום ונזדקק להן כדי לתאר מצב שלא ניתן לתאר ונישאר אילמים למולו.
ההבנה המטלטלת שיש כמונו, אנשים, הולכים על שתיים, מדברים, נושמים ובעורקיהם זורמת שנאה איומה ובקרבם פועם זדון אימתני, וכל אלו גדולים מכוחנו להבין.
בסרגל התגובות האפשריות לאסון הנורא שפקד אותנו- אני מוצאת שלכל תגובה יש היגיון משלה.
קחו למשל את חברתי א. שחזרה עם בנה, תלמיד כתה י"א, מלווית בן משפחה, חייל שנהרג במהלך הקרבות בעוטף עזה וצרחה עליו את נשמתה "שלא תעז לעשות לי את זה, אתה שומע"? היא יללה מתוך הפצע הפעור, "שלא תעמיד אותי באותו מצב".
הבן הצעיר, הבין בעל כורחו את חולשת האם המתייסרת, חיבק אותה והבטיח את מה שהבטיח.
לפעמים נדמה לי שמכסת הדמעות תמה, שלא יהיו לי יותר בשנים הקרובות ,ואז אני רואה ראיון עם בחורה צעירה שאהובה נשכב על רימון ונהרג לנגד עיניה והיא מבקשת להצטרף אליו למקום שבו טוב יותר, והדמעות שוב נובעות.
שיבוא כבר הגשם וישטוף את הדם, את אפר השרפות, את ריח המוות, את זוהמת המין האנושי.
שיבואו ימים אחרים ונוכל לרצות לחייך.
הבטחנו לילדים שלנו עולם טוב יותר, האמנו שיכול להיות פה טוב, הבאנו אותם לעולם מתוך תקווה אופטימית ואמונה בסיסית במין האנושי, עכשיו אנחנו מתקשים לספר את הסיפור החדש, להודות שכשלנו ושאולי בעצם לא נצליח לבנות להם עולם חדש וטוב יותר.
אבל הם מבינים, וטוב יותר מאיתנו עכשיו והם לומדים מחדש לחיות לצד השבר הגדול וסופרים כמוני את המתים, את החטופים והנעדרים וגם נפשם לא מוצאת מנוחה.
האסון הזה תקף אותנו כמו אגרוף ברזל לבטן שהייתה עוד קודם חולה. כן, ייסורי איוב במהדורה חדשה. היינו ארץ שאיבדה את התום, האמון ותחושת הבטחון הבסיסית עוד קודם לזוועה, ועתה למולה אנחנו מבכים את מתינו, את עצמנו, את גורלה של מדינה שסימלה יותר מכל תקווה והבטחה.
אני לא יודעת לנבא מה יהיה, גדולי הפרשנים והמצביאים בתוכניות האירוח השונות מלהגים עד בלי די ומנתחים ניתוחים שונים ומשונים ומבזבזים מילים טובות לשווא, ואנחנו מאסנו במילים.
אנחנו רק רוצים להאמין שיש תקווה, שיכול להתקיים פה עתיד טוב יותר, שיהיו ניסים, אנחנו מבקשים שישובו החטופים ושיחלימו הפצועים, שנחלים כולנו.
יום אחד אולי נצליח לזכור שיש בשביל מה, נדלה ממעמקי האפלה את האמונה, לא זו הדתית ולא המדינית, אלא זו הפשוטה ב"אחד האדם", ונדע ונגיד גם לבנינו כי לב האדם יכול להיות טוב וטהור ויכול להיות אור גדול שיגבר על אפילה כבדה.
עם האמונה הזו יתכן שנצליח לבנות חיים חדשים.
תגובות
