יום שלישי, 04 באוגוסט 2020, י"ד אב ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

הפרעות למידה

התואר "תלמיד טוב" מסכם בשתי מילים את כל התחלואים הפדגוגיים של מערכת החינוך במאה ה-20

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

איתי רז

"אתה תלמיד טוב? כן סבתא!"

בילדותי הייתי תלמיד טוב. כזה שכשהסבתות והדודות שואלות "אתה תלמיד טוב?", יכול בלב שקט לענות שכן. היתה לי גם תעודת סוף שנה בשביל להוכיח את זה. זה נקרא בזמנו "תעודה משעממת". בדיחה קורעת של אנשים מבוגרים באייטיז. "שמענו שיש לך תעודה משעממת", הם היו אומרים, עם חיוך מאוזן לאוזן, כאילו לא שמעתי את הבדיחה הזאת כל שנה מחדש, מ-5 קרובי משפחה שונים, כל אחד בנפרד. וואלה, אם רק הייתם יודעים, סבים, סבתות ודודים יקרים, שהתעודה הזאת לא חצי משעממת כמו השעות הארוכות שנאלצתי לבלות בבית הספר, מתאמץ ולא מצליח להקשיב למורים שלא מצליחים או לא מנסים לעורר בי עניין. רוצים לדעת איזה מקצוע הכי אהבתי בבית ספר? אף אחד. נשבע לכם ששנאתי את כולם ממש באותה מידה. כל כך שנאתי את בית הספר, שלקחתי את ציון הבגרות המרשים שהשגתי אחרי 12 שנות לימוד, ארזתי אותו ביחד עם הפסיכומטרי שהיה אף יותר מרשים, ולא השתמשתי בהם מעולם. מי ידע שבשביל להיות מהנדס תוכנה, אתה צריך להבין ממש טוב בתוכנה, אבל לא חייב להיות מהנדס.

אנחנו כמה חודשים כבר לומדים ב"חינוך ביתי" שנכפה עלינו מגבוה. באופן אישי מצאתי את זה כהזדמנות לתהות על קנקנה הפדגוגי של הקטנה שלי. לכן התנתקנו מהבדיחה שנקראה "לימוד מרחוק" עוד לפני שהתחברנו. בזמן שההורים במדינה מילאו את קבוצות הוואטסאפ הכיתתיות בבכי (מוצדק) על כך שלמידה מרחוק זה עבודה בעיניים כי חצי מהמורים אפילו לא יודעים להתחבר לזום, אני ישבתי עם הילדה בעצמי על לימודי ליבה. גיליתי אצלה כישרון חבוי לשפות זרות שלא הכרתי, כישרון למחשבים שקצת הכרתי, וחוסר הבנה בסיסי במתמטיקה, מלווה ברתיעה עזה ממספרים באשר הם. 

היא ממש ממש טובה באנגלית. באופן חריג. היא גם מאוד אוהבת את זה.

היא טובה במחשבים. היא מחבבת את זה.

היא טובה בעברית. אוהבת לקרוא, אוהבת לכתוב.

היא מאוד מאותגרת במתמטיקה. היא שונאת את זה. 

האם היא "תלמידה טובה"? 

אז השבוע, כאמור, נזכרתי שהייתי תלמיד טוב ללא עוררין. בלי בעיות משמעת כמעט, עם ציונים גבוהים בכל המקצועות, ששונא את בית ספר שנאה עזה, ומחביא את זה ממש טוב. כך הגעתי למסקנה שהביטוי "תלמיד טוב" מסכם בשתי מילים את כל התחלואים הפדגוגיים של מערכת החינוך במאה ה-20. מי שרוצה להעיר שאנחנו כבר במאה ה-21, הצדק עימו. אחת הבעיות העיקריות היא ששיטת הלימוד לא השתנתה איזה 100 שנה. 

בואו ננתח את זה רגע.

"כירורגית טובה", טובה בלנתח.

"מורה טוב", טוב בללמד.

"טייסת טובה", טובה בלטוס.

"תלמיד טוב", במה טוב? בתלמידאות? 

תרשו לי, בתור "תלמיד טוב" לשעבר, לנסות לענות על זה. 

תלמיד טוב הוא קודם כל אחד שלא מפריע למורה. זה ממש תנאי סף. תהיה גאון מופרע, בחיים לא תיחשב לתלמיד טוב במסגרת שבה אתה נמצא. מעבר לזה, תלמיד טוב הוא אחד שממש טוב במקצועות שאין לו שום כישרון בהם. אתה יכול להיות טוב באנגלית, או טוב במתמטיקה, או טוב בהיסטוריה, אבל בשביל להיות "תלמיד טוב", אתה צריך להיות טוב בהכל. תלמיד טוב הוא מישהו שמוכן להשקיע הרבה זמן מיותר בלשנן משהו שלא מעניין אותו, ולכן הוא בחיים לא באמת יהיה טוב בו, בשביל לקבל ציון ממערכת שספק אם התלמיד ממש מעניין אותה. 

אני, אגב, לקחתי את זה לקיצון, ואני יכול להוכיח את זה. אם יש משהו שהייתי בינוני להחריד בו, זה ספורט. אני לא טוב בכדורסל, לא בכדורגל, לא באתלטיקה קלה, ולא בשום ענף ספורט אחר שעוסקים בו בביה"ס היסודי. העובדה שהייתי ספורטאי בינוני בהחלט, לא מנעה ממני להתקבל לכיתת ספורט בחטיבת הביניים, וזאת על אף התוצאות המביכות שהראיתי במבחני הכניסה. איך עושים את זה? מאוד פשוט - הייתי "תלמיד טוב". הגעתי לכל אימוני ההכנה במשך שנה שלמה, ואני מניח שבסוף הכניסו אותי לכיתת ספורט כפרס ניחומים, על אף שהתוצאות שקבעתי במבחנים הראו שאין סיכוי שאייצג את בית הספר אי פעם באיזושהי תחרות. הייתי חרשן של ספורט...

למי שמתעניין, זאת היתה חוויה נוראית להיות גם חנון וגם לא ספורטאי משהו, בכיתה של ספורטאים. אבל רוצים לשמוע קטע? בעודי מדדה עם הלשון בחוץ במשך 5 שיעורי ספורט כל שבוע בענפי ספורט שבכולם אני גרוע, מישהו במחלקת הכדורעף של מכבי ת"א החליט שזה רעיון טוב לפתוח קבוצת ילדים על בסיס כיתות הספורט בבית הספר שלי. המועדון שלח לנו את המאמן של הנבחרת הבוגרת, ובית הספר שלח אליו את כל אלה שהיו ממש גרועים בכדורסל. מפה לשם, מצאתי את עצמי בגיל 17 משחק בקבוצת הנוער של אלופת המדינה (ופורש מיד לאחר מכן; בכל זאת גמד). אז כן, אפילו בספורט יש מצב שאם תנסה את כל הענפים, תמצא אחד שאתה טוב בו.

אנשים לא טובים בהכל. כל אדם טוב בדברים מסוימים, ופחות טוב בדברים אחרים. עם זאת, את הילדים שלנו אנחנו שולחים לבי"ס שבמשך 9 השנים הראשונות מתוך 12 מחליט עבורם מה ילמדו ומתי. ביסודי כולם לומדים ממש הכל ביחד. בחטיבה כבר יש הקבצות. למי שלא יודע מה זה, זה אומר שמי שלא טוב במקצוע מסוים, פשוט מקובץ עם אחרים שלא טובים באותו מקצוע, וביחד הם יושבים ומפריעים למורה במקצוע שהם לא מצליחים להבין. בתיכון זה משתפר מעט, כי הנוער כבר בוחר את המקצועות המוגברים. אבל עדיין ישנה חובה ללמוד מתמטיקה ואנגלית ותנ"ך וספרות והיסטוריה ברמה מינימאלית, שהיא לא מינימאלית כלל וכלל. בסוף מי שלא יוציא ציון סביר בשתי יחידות ספרות, יתכן שלא יצליח להתקבל לאחר מכן ללימודי רפואה באוניברסיטה (ומי שיכשל בהתעמלות, לא יקבל תעודת בגרות בכלל). היות וכך הדבר, כהכנה לאוניברסיטה בית הספר מלמד אותנו בראש ובראשונה להיות "תלמידים טובים". זאת על אף שכבר סיכמנו ש"תלמידאות" זה לא מקצוע, ואי אפשר להיות טוב בהכל. 

אף אחד לא אוהב שמכריחים אותו לעסוק בדברים שהוא לא אוהב, ועוד מגדילים לעשות ובוחנים אותו בהם, ומחלקים לו ציונים. 

פלא שאין המון ילדים שאוהבים את בית הספר?

מתי נשחרר את התלמידים מנושאים שלא מתאימים להם? 

איך בכלל מחליטים מה מתאים למי? 

בא לי להגיד שאין תלמיד רע, יש תלמיד שרע לו, אבל האמת היא שיותר נכון לומר שאין תלמיד טוב, יש תלמיד שאוהב את התחום שהוא לומד. 

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: