יום שלישי, 02 ביוני 2020, י' סיון ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

טוטאלוס

אם נדמה לכם שהזכרון שלכם התדרדר בשנים האחרונות ואתם כבר לא עפרונות מחודדים כמו שהייתם פעם, אל תאשימו את הגיל שלכם או את מנות השוארמה שאתם אוכלים בדרך מהעבודה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

שמוליק שיר

פשוט תוציאו את הסלולר שלכם, שימו אותו על הרצפה, קחו פטיש 5 קילו (טוב, הגזמתי. גם פטיש רגיל יספיק...) ותנו לטלפון שלכם בומבה אחת בראש שתהפוך אותו לטוטאלוס במיידי. המכשיר הקטן הזה עושה לנו נזק בלתי הפיך למוח. פעם, כשרצינו להגיע ממקום למקום פתחנו את ספר המפות (היום הם שוכנים כבוד במוזיאונים של העת העתיקה) הפעלנו קצת את הגלגלים במוח שלנו, וניסינו לזכור את הדרכים המובילות לרומא. לפעמים אפילו שרטטנו קצת פה ושם אבל בעיקר הסתמכנו על הזכרון שלנו. היום אני כבר שם ווייז מהנכדים בפתח תקווה לשהם... פעם היינו צריכים לנסות ולזכור מספרי טלפון בע”פ. הם לא היו רשומים לנו בתוך הסלולר. אני עוד זוכר את מספר הטלפון בבית שבו גדלתי בתל אביב – 61443 (משהו כזה...) היום אין לי מושג מה מס’ הטלפון של מישל... (ואל תספרו לה את זה...). כתבה שראיתי במרשתת, דברה על מחקרים של השנים האחרונות העוקבים בדאגה אחר תופעת ה-”צוואר סמס” או באנגלית - text  neck. אנחנו מתעסקים עם הסלולר שלנו כשלוש שעות ביממה (ואצל בני נוער זה הרבה יותר). ההתעסקות הזאת שגורמת לראש שלנו לנטות קדימה בעת קריאת טקסטים או סימוס גורמת להתעקמות של הצוואר ושל הגב. לפי מומחים, העומס שמופעל על הצוואר עלול לגרום לצוואר תפוס ועקום (אצל בני נוער המחקרים האלה מדברים גם על תופעה של התגבנות ) וגם לכאבי ראש ואפילו לדיכאון. ידוע גם שפעילות עם חברים היא אחת מהתרופות הטובות כנגד אלצהיימר. כיום מכשיר הסלולאר משמש כחבר הכי טוב של בני הנוער.


אבל יש לו לסלולר גם כמה יתרונות. אחד מהם ראיתי (יותר נכון שמעתי) במו עייני. שני אחים בגילאי 10 ו-8 בערך, רבים. בסוף לגדול נמאס והוא דחף קלות את אחיו הקטן. הוא רץ בוכה לאמא שלו והמשפט הראשון שאמרה לגדול  (לפני שהיא בדקה בכלל מה קרה שם) היה: “עכשיו שבועיים אין לך טלפון...” אז יש לו גם יתרון אחד או שניים.  ואם נדמה לכם שכבר קראתם כאן משהו דומה לפני כמה שנים, זה בגלל שאני עוד לא נתתי בומבה לטלפון שלי.

 

פריחת האקונומיקה
מחר אנחנו נוסעים לסופ”ש בצפון, כבר שנים שאנחנו נוסעים לשם ברגע שהנוף משנה את פניו מצהוב לירוק. בדרך כלל אנחנו לוקחים מזוודה אחת לא גדולה במיוחד, נעלי הליכה טובות ובדרך מטיילים ונושמים לקרבנו את ריח הפריחה. מישל אורזת את המזוודה ואני עוצר אותה. “מה קורה” כך מישל. “צריך מזוודה יותר גדולה או עוד מזוודה” ככה אני. המבט הניבט מעיניה אומר שהיא לא מבינה למה. “תראי” אני מסביר “אחרי תחקיר המלונות של קשת אין מצב שאני אשן על הסדינים במלון או אשב על האסלה בלי שקרצפנו אותה לפני. אז המזוודה השניה היא פשוט בשביל הסדינים, הכריות וחומרי הניקיון.” מישל חושבת. אני אוהב שהיא חושבת. היא מכווצת ככה את השפתיים בסימן שאלה. “תראה” ככה מישל “אני רוצה להריח ריח של פריחה ולא של אקונומיקה, וחוץ מזה, מה שלא יודעים לא מזיק...”.
טוב, החלטתי הפעם לוותר. אבל אני לא סגור אם אצליח להתאפק ולא ללכת לשירותים עד שנחזור הביתה במוצ”ש...

 

רגשי נחיתות
קפה בלי סוכר נשמע לי כזה מצ’ואיסטי. אני יכול לדמיין את השותה הולך בג’ונגלים של בוליביה וסכין נעוצה לו בין שיניו, או רוכב בערבות נבדה על סוס בלי אוכף...
איך אפשר לשתות קפה בלי סוכר?!
לא מזמן התארחו אצלנו זוג חברים. “כמה סוכר”? שאלתי “אני שתיים בבקשה” אמרה האשה. הוא הסתכל בה במבט מזלזל כזה וסינן “אני בלי סוכר בבקשה” ראיתי ממש את הסכין נעוצה בין שיניו... בערך ממרחק של כשלושה מטר מהשולחן החל להתקרב אלינו תיקן (ג’וק) שניצל את מזג האויר הנעים והאוירה הפתוחה ששררה בבית. המצ’ואיסט נתן צעקה שהשכן מהקומה השלישית ירד לראות אם הכל בסדר... מאז אני שם את הסוכר בקפה שלי בלי שום רגשי נחיתות.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: