יום רביעי, 21 באפריל 2021, ט' אייר ה' תשפ"א
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

טורי דעה של תושבי שוהם

הריאליטי של החיים

הקורונה ניצלה פרצות במערכת החיסונית שלנו. יש מצב שהיא גם השתלטה לנו על האישיות?!

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מירי וגנר-בריל

נדמה שככל שהסגר החיצוני הולך ומתהדק עלינו ,כך משתחרר לו הסגר הפנימי, זה המצוי בתוכנו בשגרה ומשרטט לנו את הקווים האדומים הפרטיים שלנו. תובנה זו מכה בי לאחר מספר לא מבוטל של  סגרים, חגים, ימי חול ובידודים ברמות שונות של הידוק ונשענת על תצפיות מגוונות על שלל התנהגויות אנושיות.

האם אפשר לטעון שככל שהמגבלות החיצוניות סוגרות יותר על הרוח האנושית, מתחזק הרצון הטבעי שלנו לפרוץ את גבולות האסור ולמצוא דרכים חלופיות להתענג על חירויות בלתי ממומשות?

במציאות בה כללי המשחק משתנים, גם השחקנים הוותיקים שבזירה, מאבדים במידה מסוימת את הכיוון והמציאות הפנימית שלהם מתפזרת כצנצנת קפה נמס המתנפצת על רצפת המטבח.

יש המשתחררים מכבלי הדיאטה ופוצחים באפייה על בסיס יומיומי עם הקמח הכי לבן שקיים, אחרים שבימים כתיקונם מתנזרים מטלוויזיה כעניין עקרוני או שלכאורה נחשבים כצופים אנינים ומתוחכמים, התחילו לצפות בקומדיות רומנטיות לבני הנעורים. יש שהנהיגו באופן קבוע שיגרת שנת צהריים ויש כאלו שפרקו כל עול והשתחררו מכבלי הנימוס או המוסכמות הנהוגות בימים שבתיקונם.

למביט מבחוץ, לו באמת קיימת היתכנות לישות כלשהי המביטה מבחוץ, נראים החיים בפלנטה הזו כתכנית טלוויזיה או סרט קולנוע בהפקת ענק של כח עליון או במאי מפורסם אשר דרך משחק חדש קובע סדר יום אישי וחברתי טורדני, עם חוקים משלו וכללים מאוד נוקשים.

במקרה זה - קשה להאמין שיוצר הפורמט חף מהשפעות של תכניות ריאליטי שונות דוגמת המרוץ למיליון או האח הגדול.

נפלאות הטבע האנושי מתחזקות במהלך תקופת הסגר ולנגד עינינו מתגלה מנעד רחב של תגובות, רגשות והתנהגויות, מהן אנו למדים כי שום דבר לא יכול להיות צפוי בתקופה המאופיינת ע"י תסמינים כאוטיים ומשוללי הגיון.

קחו לדוגמא את הרשתות החברתיות: גם בהן עושה הסגר שמות, או לפחות במשתמשים הפעילים שלהן. לנגד עינינו צומחות ונולדות, מידי יום, קבוצות חדשות ביניהן כאלו שהן בעלות נופך נוסטלגי והווה משועמם, כדוגמת קבוצה ששמה: "חיפוש אנשים מהעבר", קבוצה אשר קיומה מופרך במהותו ומעורר תהיות לגבי מידת חשיבותם של האבודים למיניהם.

שהרי אם באמת הייתה חשיבות כלשהיא לאותן דמויות מהעבר, כנראה שהן היו ממשיכות ללוות אותנו  בחיינו גם בהווה, ומשכך -  לא היינו נחשפים להודעות מכמירות לב דוגמת "מחפש את שולה מעפולה, כבת 62 אשר לאביה היה קיוסק בתחנה המרכזית ולאמה הייתה מספרה בסמוך לגלנטריה".

אתה קורא פוסט זה וחושב על יוסי, שעורג כבר ארבעים שנה לשולה, בינתיים שניהם התחתנו ונולדו להם ילדים, ואפילו גם נכדים ומה יקרה עכשיו כשימצא את שולה? זה יביא מזור למחלת הקורונה? לסגר המתהדק או לבדידות הקיומית ?

הסגר כאולם מראות המכיל אינספור השתקפויות שלנו, לגובה, לרוחב ולעומק ומאלץ אותנו להביט כדי לפלס את דרכנו החוצה ועל הדרך להתמודד עם שלל צורות האני המעוותות. כן, הסגר מעמת אותנו עם שדים אפלים, רגשות מסוכסכים ועם האתגר הגדול של חיינו – אנחנו עצמנו.

ואנחנו מופתעים, מידי יום מחדש, על ידי הקרובים אלינו והתמורות שחלות בהם, דוגמת צאצא מסוים שהתחיל מיוזמתו הבלעדית לקרוא ספרים, כאילו לא עברו שלוש או ארבע שנים מימי התיכון העליזים בהם הצעתי, הטפתי והתחננתי בפניו לקרוא את אחד מהספרים החביבים עלי: "התפסן בשדה השיפון" אשר במקרה זה אף נכלל בבחינת הבגרות וחינו האלמותי לא מוטל בספק.

חברותי, גם הן מפתיעות אותי, משהו משתחרר, השיח נפתח ומגיע למחוזות נסתרים ולפתע אני עדה לחברות המשוחחות בחופשיות יתרה על צעצועים נשיים חדשים, מהסוג הפחות פומבי, משוות דגמים, ביצועים ותוצאות ומותירות אותי עם לסת שמוטה.

חברותי הנהדרות מוצאות מרגוע לנפשן עם אותם צעצועים וכשלא מסתייע הדבר בידן הן מנתבות את אי השקט שאוחז בהן לאפיקים יצירתיים חדשים, מלהיבים לא פחות וכך אני עדה לריאליזם משובח הבנוי כתכנית בתוך תכנית כאילו "מעצב נולד" פוגש את ה"אח הגדול". נשים הגיוניות בסך הכל בימים כתיקונם, לפתע צובעות את רהיטי הסלון, בתכלת, או מציירות חיפושיות על גבי אבנים שליקטו בגינה הסמוכה לביתן.  אחרות, כך שמעתי, מתכננות טיול למידבר שכותרתו "טיול בעירום" כאמצעי חיבור לגוף ולאני פנימי וחבוי שכנראה טרם נחשף בתקופת הסגר.

מנפלאות הטבע האנושי, כורתים לנו איבר ואנחנו ממשיכים להרגיש אותו. האם מדובר בסוג של רמיה עצמית? זיוף? או עוגן השפיות שלנו, מוכרחים להיות שמח?האם הפייסבוק שהורגל בתמונות מרגשות מכל רחבי העולם, בילוים, אטרקציות, אקסטרים, לומד לחיות עם תמונות נוף מהמרפסת, לעיתים מקושטות בכוס יין.

התרגלנו לשדר שמחה ועליצות, נהנתנות אפילו ופתאום כבר חצי שנה של חסימה. האם למדנו להסתפק בפחות, כהישרדות של שפיות עגמומית ומאולצת?

נראה שזירת חיינו מתקיימת בין מתכונים של תבשילים חדשים, לבין המלצות על סדרות נטולות עומק ב"נטפליקס". אחת מאותן סדרות המתהדרת בשם האלגנטי "אמילי בפריז", הפכה לתכנית הדגל של חברותיי אשר בימים כתיקונם היו זועקות מרה כנגד שטחיות הדמויות והבלי ההתרחשויות, אך עתה, בענווה רבה, מרכינות ראש, סופגות ומכילות .

שטחית וקלישאתית ככל שתהיה אמילי, לה יש משהו שלנו כרגע אין ולמשהו הזה קוראים חיים.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: