יום חמישי, 06 באוגוסט 2020, ט"ז אב ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

בין הזמנים

איתי רז והחברים באו לומר תודה מרחוק לאמא של רן

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

איתי רז

הרבה כבר דובר על התפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, והאם זה מעבר ראוי על רקע משפחות השכול שהמעבר קשה להן.
עמדתי היום בזמן הצפירה מתחת לבית של יהודית, אמו של רן קמחי חברנו זכרו לברכה. יהודית היא כמו אמא בשבילנו כבר 25 שנה. אחרי שבנה נפל, בכל פעם שהיינו חוזרים הביתה מהצבא, היינו באים לבקר אותה ואת אמיר ז"ל, אבא של רן. היינו נפגשים שם בסופי שבוע של יציאות מהצבא, אוכלים שותים ומבלים יחד. מספרים סיפורים, מעבירים חוויות, קצת בוכים ביחד לפעמים, והיה הרבה בכי לבד. השנים חלפו, השתחררנו, טיילנו, נסענו, חזרנו, למדנו, עבדנו, ואת הבית של רן מעולם לא עזבנו. התחתנו, הקמנו משפחות, ואמא יהודית תמיד איתנו, מעודכנת כל הזמן בכל מה שקורה לכל אחד מאיתנו. בשלב מסוים, לאמיר החיים האלה כבר לא התאימו, ויהודית נשארה בבית לבד. במקביל, כשהחיים החלו לדרוש את תשומת הלב שהחיים דורשים מאנשים מבוגרים שמנו לב שתדירות הביקורים הקולקטיבית שלנו יורדת. אז אחד החברים פתח דף אקסל, והתחלנו לשבץ את עצמנו על לוח השנה, דואגים שבכל שבוע יגיע לפחות אחד מאיתנו לבקר. האזכרה של רן בכל שנה מתאפיינת בעשרות אנשים, כאילו זה קרה רק אתמול. ביום ההולדת שלו, אנחנו מגיעים לחגוג בבית שלו עם המשפחה. גם ביום הזיכרון, מן הסתם, אנחנו שם.
השנה זה לא התאפשר, אבל עלה הרעיון לבוא ולעמוד בצפירה מתחת לבית. היינו שם החברים מהילדות, והחברים מהשייטת, עשינו זום לפני עם מי שלא הצליח להגיע, עמדנו יחד בצפירה, ואז נופפנו לשלום והבטחנו לשוב בקרוב.
אחרי הצפירה קיבלתי תמונה שצולמה מן הדירה האלמותית שבה רן גדל, בהיתי בעשרות האנשים שעומדים שם ברחוב, במדרכה שצמודה למכולת הישנה שהפכה לפיצוציה, בשביל שיהודית על כיסא הגלגלים שמלווה אותה בשנים האחרונות, תוכל גם היא לראות אותנו. שאלתי את עצמי שוב מה הוא הדבר הזה שבגללו אנחנו שם כל יום זיכרון, כל אזכרה ויום הולדת, כל השנה, כל שבוע. צופים באמא של חברנו קמלה לנו מול העיניים, אישה חזקה ויפה שהחיים החליטו להתהפך עליה. גדלנו עם רן 20 שנה, אבל אנחנו בלעדיו כבר 25.
בסוף הבנתי.
באנו לומר תודה. לא תודה רפה כזו, לא תודה צבועה. תודה ענקית אמיתית, וקצת סליחה.
אני יהודי חילוני. לא מאמין בכוחות עליונים. ולא מרגיש צורך לקבל תשובות ספקולטיביות על דברים שאני לא מבין. מבחינתי, "ככה" זה כן תשובה, לפחות עד שנמצא את התשובה האמפירית. המשפטים "ברוך השם" ו"תודה לאל" הם מבחינתי ביטויים מן השפה ולחוץ, בדומה ל"איזה מזל", ו"קארמה". מצאתי את עצמי עומד מתחת לבית של רן, ופתאום מבין שבאתי להגיד תודה. אם הייתי אדם מאמין, בטח הייתי אומר תודה לאל. אם הייתי אתאיסט, בטח הייתי אומר תודה ליוניברס. אבל אני לא מאמין בכלום, אז אני מוקיר תודה לעובדות. העובדה היא שלמרות שהרבה מאיתנו הכנסנו את עצמנו לאותו מצב מסוכן שבו בכל רגע יכולנו לאבד את חיינו, לי יצא להימנות על אלה שלא רק שנשארו בחיים, אלא נשארו שלמים בגופם ובנפשם (למי שטוען שלא יצאתי שלם בנפש, אתם צודקים, אבל "זה היה ככה כשהגענו"). יש לנו חובה גדולה, מוסרית ואחרת, להודות השכם והערב למי שהסכים בעל כורחו לתפוס את התפקיד של חלל צה"ל, של משפחה שכולה, של הלום קרב, של נכה צה"ל. תודה שלקחתם את המקום שהיה מיועד גם לי, ואיפשרתם לי להמשיך בחיי באין מפריע. תודה לרן קמחי, האידיאל של המשפט "הטובים תמיד הולכים". תודה למיכה גוטליב שעלה על המסוק עם הכלבה שהיתה שלי, אין לי דרך להתחמק מהמחשבה שבאיזשהו מקום תפסת את המקום שהיה מיועד לי, ואם לא לי, בוודאי ללוחם אחר מהיחידה. תודה להרן פרנס, נפש של ברבור. כמה סמלית המחשבה שזו היתה הפעם הראשונה של מיכה בלבנון, והוא נכנס לשם עם הרן, שעמד לסיים את תפקידו בלבנון, ולהצטרף אלי להדרכה.
היום הבנתי! יום הזיכרון הוא יום של הודיה לאלה שהלכו במקומנו בעל כורחם, כאשר אנחנו המשכנו בחיים כאילו כלום. יום של תודה למשפחות, שחלקן התגברו למראית עין אבל לא באמת, וחלקן לא שרדו, בעוד שהמשפחה שלי גדלה ומתפתחת כאילו כלום.

תודה רבה רבה, וגם המון סליחה.
חג עצמאות שמח

איתי רז

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: