יום שבת, 04 ביולי 2020, י"ב תמוז ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

כשהחיים נותנים לך לימונים

רונית ג'אן קלטר, פיזיקאית, נשואה ואמא לשני בנים, תושבת שוהם, אובחנה בדצמבר 2017 כחולת סרטן שד כשהיא רק בת 37. מרגע הגילוי המבעית ומשנה החיים, היא כתבה ותיעדה, כל הדרך עד להחלמה. כיום ספרה "לימונים כבושים" שהוצאתו לאור התאפשרה במימון המונים, מחולק למטופלות ברחבי הארץ . עכשיו היא משתפת את הקוראים בסיפור על עץ הלימונים שנזרק עליה פתאום באמצע החיים.

פורסם בתאריך:


החיים במגירה

תמיד אהבתי לכתוב, עוד מגיל חד ספרתי התחלתי לכתוב שירים למגירה. ביישנית.

בתחילת העשור השלישי לחיי, התמקדתי יותר בבניה מאשר בכתיבה, בניית קריירה, בניית זוגיות, בניית משפחה, בית והורות והכתיבה קיבלה דרור בעיקר לברכות ימי הולדת.

לא משנה כמה מקורי ניסיתי לנסח את ברכת יום ההולדת, תמיד כללתי באיחולים בריאות. הייתי צעירה, לא הבנתי על בשרי מה משמעה של היעדר הבריאות אבל ידעתי שזה דבר חשוב ושחייב לאחל את זה. כלל ברזל.

כמעט שני עשורים בניתי.

בניתי זוגיות עם אסף, אותו הכרתי בלימודים בפקולטה לפיזיקה באוניברסיטה. בנינו יחד שותפות חזקה בתוך פקולטה כה קטנה, ובייחוד בתארים המתקדמים, מצאנו את היכולת לשזור שגרה של לימודים, תרגולים ומחקר ביחד ועדיין לכל אחד היה את הפינה העצמאית שלו. גדלנו יחד ובנפרד. במהלך הלימודים לתואר שני, נישאנו.

עם סיום התואר השני, בער בעצמותיי ליצור והתחלתי לבנות עצמי מקצועית כמהנדסת מערכות רובוטיות בתעשייה האווירית. אסף המשיך בלימודי הדוקטורט והעתקנו מגורינו לאזור, למושב בית עריף ולאחר כמה שנים עברנו לשוהם.

במקביל, בניתי הורות לשני בנים, יותם וסער.

החיים התנהלו בשגרה עמוסה של שמירה על הקיים ובה בעת עם מבט קדימה ושאיפות להמשך. היכולת לשאיפות של הנשימה, נראו אז כל כך ברורות מאליהן.

כשלסער מלאה שנה, החלטתי לחזור לכתוב, אך לא היה לי אומץ לפרסם תחת שמי, אז התחלתי לפרסם תכנים תחת שם עט ואף השתתפתי בשני קורסים של כתיבה יוצרת באוניברסיטה הפתוחה.

לצד החזרה לכתיבה, התגבש בי רצון עמוק לשינוי עיסוק ובתמיכה יוצאת דופן של גורמים במקום העבודה, אפשרו לי להוביל את נושא התקשורת הפנים ארגונית במפעל תחת ארגון משאבי אנוש.

זה היה עבורי מקום לביטוי עצמי, ליצירה, וללמידה של תחום חדש ומרתק. נהניתי מכל רגע ונתתי לכישורים רדומים מקום של פעולה ויוזמה.

עד אותו יום שבו החיים שלי קיבלו תפנית.

 

 

יום הדין

שום דבר לא יכול להכין אדם לרגע שבו מבשרים לו :"יש לך סרטן"

הרופא אמר שיש לי סרטן, אבל אני שמעתי, 'את עומדת למות'.

רק בת 37, אמא לשני ילדים קטנים, המוח שלי כבר הרכיב את מילות ההספד...

הרגע הזה הרגיש כמו נפילה מצוק, ברגעים הראשונים אי אפשר היה אפילו לבכות או לצעוק. הנשימה נעתקת ובית החזה סוגר עליך.

פחד. חוסר אונים. חוסר שליטה. תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

אלו מילים שאי אפשר לעכל. עד היום אני מתקשה לומר אותן ואם אני נאלצת לומר, אני מרגישה שאני מדברת על מישהי אחרת ולא על עצמי.

באותו יום,בדצמבר 2017, מסלול חיי התנגש עם אסטרואיד ואני רק ניסיתי להתייצב מהזעזוע שלא הפסיק.

עד היום אני חושבת איך השארתי את המשרד שלי, כמו מישהי שרק יוצאת לתור לרופא וחוזרת למחרת.

ממו דביק על מסגרת המסך עם תזכורת חשובה למחרת בבוקר, ערימה של מסמכים לטיפול ורשימת מטלות מסודרת, עלו בזכרוני כמו גלעד לתאונה הזו עם האסטרואיד, לשבריריות של החיים.

במשך שבוע רצוף החיים עברו להתנהל בבילינסון, בדיקות, בדיקות ועוד בדיקות ופשוט אי אפשר לתפוס שעד לפני כמה ימים, היה יום "רגיל" בעבודה ובבית. איפה הייתי ואיפה אני כעת. כמה עצבות הייתה ברגעים האלו.

את הכימותרפיה התחלתי כמעט במיידי, ביום העשירי מהגילוי הייתי כבר מחוברת עם רעלים לווריד. בדיוק יום אחרי שציינו לאסף יום הולדת 40 קטן ועצוב.

אופטימיות פינת אונקולוגיה

יומיים אחרי קבלת הבשורה מהרופא, במוצאי שבת, אחרי סופשבוע של מחשבות, פתחתי בלוג ('אופטימיות פינת אונקולוגיה'), לראשונה תחת שמי. אין לי מושג מה הניע אותי לעשות את זה ומאיפה קיבלתי את האומץ לשתף את ההתמודדות שלי ברשת. אחרי שנים שאני עורמת כתבים במגירה, דואגת מה יאמרו ומה יחשבו ואם יאהבו, פתאום מהמקום הכי לא צפוי, פורצת הכתיבה כמו לבה בוערת מהקרביים אל תוך המקלדת.

ניתחתי את זה עם עצמי המון פעמים. אולי זה נבע מההבנה שאין לי יותר מה להפסיד, אולי רציתי לתת את התשובות לכל דורש מראש, כדי שיהיו פחות שאלות, אולי זו הדרך שלי כאדם של מילים לנתח ולהתמודד עם מה שאני חווה ועוברת דרך הכתיבה, ואולי, מנגנון קמאי בי רצה להשאיר משהו אחריו, זיכרון, תיעוד.

כתבתי כל אימת שיכולתי, על הבדיקות והפחדים, על המשפחה, על המחשבות, על הבדידות, על תופעות הלוואי הקשות של הטיפולים, על הקושי עם מבטי הרחמים, על הקהילה שלי שעטפה אותי, את אסף והילדים והעניקה לי את השבטיות שכל כך חסרה בעיניי בחיים המודרניים. עם התקדם הטיפולים הכימותרפיים, נהיה לי יותר ויותר קשה לכתוב בתדירות גבוהה ומצאתי עצמי ימים שלמים שרועה במיטה ומילים מתרוצצות לי בראש ומתחננות להתחבר יחד לשורות ולעלות על הכתב. הייתי מגלגלת את המשפטים שוב ושוב כדי שלא אשכח מה שרציתי לכתוב ומחכה לרגע שאוכל להעניק למילים את מבוקשן.

"כבר ימים שאני שוכבת במיטה וחושבת איך ומתי יחזרו האצבעות שלי להקליד? מה אכתוב? מי יקרא?

סיפור שמשון הגיבור מלווה אותי שוב. הטיפול הזה היה עבורי כמו "תמות נפשי עם פלישתים".

היו רגעים שהרגשתי שזה או אני או הוא.

רגעים של שחור בעיניים, הפנים מתכסות זיעה קרה, וכל הגוף רועד כמו נרקומן בגמילה. הידיים לא משתפות פעולה, הקיבה יורקת החוצה כל דבר שמנסים לתת לה, ואין דבר בעולם שיכול להציל אותך מעצמך.

וגם בדידות.

כמה בדידות יש במאבק הזה.

כולם יכולים לעזור בכול, רק לא בשיפור ההרגשה.

אני מרגישה שאני רק רוצה לנשום בלי שיכאב משהו, רק להמשיך לנשום בכלל. אני ולא הוא.

בימים הארוכים שבהם שכבתי במיטה, חשבתי הרבה על המרוץ המטורף של החיים אחר השכלה, עבודה טובה, בית, משפחה וילדים; על הרצון שלנו לעשות משהו משמעותי ולהשפיע, על כל הדברים שאנחנו צוברים לעצמנו בחיים המודרניים, ועל התסכול הגדול שברגעים האלו של הבדידות. שום דבר מאלו לא בא לעזרי.

בסוף, זה קרב ראש בראש.

הקרב הכי קיומי שקיים, על עצמאות בסיסית, על היכולת לשתות, ללכת לשירותים לבד, או מהחדר לסלון, לאכול, להתקלח, לכרוך זרוע שמוטה סביב ילד קט שקם ממיטה חמה ובא להיצמד לאימא, לקבל חיבוק.

זהו קרב על היכולת להישאר מוטלת בצד הדרך ולשרוד, בעוד שחיי הבית חייבים להמשיך לנוע על הציר המרכזי, בלעדיי.

זהו קרב על היכולת שלך לשמוע את ילדייך מבקשים את נוכחותך, הן התפעולית והן הרגשית, ולא להיות מסוגלת לתת מענה להם או לרגשות האשם שאוכלים אותך מבפנים כל העת.

זהו קרב שקט שאין בו דם,

רק זיעה קרה וכרית ספוגה בדמעות."

 

 

איך ספר נולד? כמו תינוק. בהתחלה זה כואב, אח"כ יוצא החוצה

כשהייתי ילדה, היה לי חלום להוציא ספר. מסוג החלומות שהייתי בטוחה שישארו בגדר חלום, בייחוד כשהבנתי ואף ראיתי דרך חבריי ללימודי הכתיבה באוניברסיטה הפתוחה, את הקושי והתלאות בדרך להוצאת ספר וכן קידומו והפצתו.

באביב 2018, בעודי במהלך טיפולי הכימותרפיה, התקיים אחד האירועים החברתיים המשמעותיים של קהילת קשת שוהם. שבת קהילה.

זוהי שבת במהלכה מבלות יחד ומתגבשות בבית הארחה בארץ כל המשפחות מהקהילה שבוחרות להירשם לאירוע. אנחנו מעריצים אדוקים של האירוע הזה ומשתתפים בו מאז כניסתנו למסלול קשת.

באותה השנה התקיים האירוע בכפר הנופש האון והיינו בהתלבטות גדולה אם להשתתף. לאחר לבטים רבים ובהתבסס על כך שהשבת המדוברת התקיימה כמעט שבועיים אחרי הטיפול, קיווינו שכוחותיי יתחילו לחזור אלי לקראת סבב הטיפולים הבא.

ובכלל, אם לרבוץ, אז הרבה יותר נעים בין חברים. ארזנו קופסת תרופות מטורפת בגודלה, זריקות בצידניות קירור, היערכות שנראית לי בדיעבד אמיצה וחדורת מטרה.

בשישי אחה"צ, לפני כניסת השבת, ישבתי על הדשא, מול הכינרת, מוקפת חברות, מוקפת אהבה ותמיכה וניהלנו שיחה קולחת. כמובן שנושא הבלוג עלה על הפרק וחברה טובה אמרה: "את כותבת מדהים. אחרי שתחלימי, את חייבת לאגוד את כל הפוסטים ולהוציא ספר".

ישר עניתי: "אבל מי יקרא את זה?, למה שאנשים ירצו לקרוא על סרטן? זה נורא מדכא".

חרף האמירה הבולמת, כנראה שבאותו הרגע, זרע הרעיון ניטע במוחי.

חודשים אחר כך, הכרתי חברות לגורל, בנות גילי, שקראו את הבלוג ושיתפו אותי שהן חוו הקלה מסוימת שניסחתי עבורן את המועקות שיושבות עליהן והן לא מוצאות להן את המילים.

עם תחילתה של 2019, הגעתי להחלטה שאם אני עושה את המאמץ להוציא ספר המבוסס על הבלוג, אני רוצה שהוא יסייע לנשים כמוני. עוד לא ידעתי באמת מה עומד מולי וכוחותיי היו ועדיין מוגבלים, אך ידעתי שאני המנהלת של עצמי ולכן אקח את הדברים בקצב שאני מסוגלת ולא אעמיס על עצמי מידי.

התחלתי לברר לגבי עריכה מקצועית ועל הוצאות עצמיות ובמקביל על מנגנונים לגיוס המונים.

במרץ 2019 התחלתי תהליך של עריכה ובאפריל פתחתי פייסבוק על מנת לבנות קהילת עוקבים שתוכל להיחשף למיזם וכמובן לגיוס ההמונים.

העריכה הייתה מאד מרגשת אבל גם לא פשוטה. מעבר לכך שנאלצתי לחוות מחדש את כל מה שעברתי דרך הכתובים, הוספתי הרבה מאד תכנים שלא תועדו עקב מצבי הרפואי הירוד כתוצאה מהטיפולים. חלק גדול מהטקסטים כתבתי דרך מסך של דמעות. ישבתי שעות מתבוססת במילים וברגשות שלי ולרגעים המומה מהתובנות של עצמי. כאילו מישהו משתמש עלי בעצה שהענקתי לו בשעת קושי.

את הגיוס בהדסטארט התנעתי מיד לאחר חגי האביב ובאופן סימבולי גם בדיוק אחרי שבת קהילה נוספת, שנה לאחר אותה שיחה שבה כנראה הכוכבים התחילו להסתדר בשורות.

למיזם קראתי "לימונים כבושים", על שם הספר ועיקרו היה גיוס ממון להפקה של הספר והדפסת 500 עותקים שיחולקו חינם למאובחנות חדשות בסרטן שד.

 

הפרויקט תויג בהדסטארט כפרויקט חברתי בשוהם וההירתמות של תושבי שוהם היתה מרגשת. אני מודה שהיו רגעים שהייתי בלחץ שלא אגייס את הסכום, שזה הכל או כלום וכל העת עמדו לנגד עיניי הנשים האלו, שיוכלו לקבל את הספר שלי ללא עלות ולהיאחז בו ברגעי הקושי והבדידות במאבק הצפוי להן. לשמחתי הגדולה, הגיוס היה מוצלח מאד ומאחר והסכום שגויס היה מעבר לסכום הנדרש, הודפסו מעל 1000 עותקים לחלוקה לחולות.

לימונים כבושים

כשהתחלתי טיפולים, קיבלתי הרבה חוברות מידע על תופעות לוואי, על כימותרפיה וניתוחים על סוגיהם השונים, על זוגיות תחת המחלה, על קרינה לאזור השד ועוד. אבל בדיוק כמו שזה נשמע, הכל קר, אינפורמטיבי, מנוכר.

תחת העננה השחורה של סרטן שהיא קשה כשלעצמה, תחת העובדה שאיבר נשי בגופי מארח סוכן כפול שיכול להוביל למותילא היה שום דבר בחוברות שיוכל לתת לי תקווה, או לכל הפחות הזדהות.

הספר, כתוב כיומן מסע ומתעד כרונולוגית את כל השלבים דרך החוויה האישית שלי: האבחנה, השיתוף עם המשפחה והילדים שלי, ההכנות לאובדן השיער, התמודדות עם תגובות הסביבה, עם מבטי הרחמים, ההתנהלות מול שכנים וחברים, אובדן השיער, הטיפולים הכימותרפיים והתופעות הקשות שהם מביאים איתם, הניתוח - פחדים ונקודות אור, הקרנות ועוד. הספר מחולק לפרקים קצרים, שזור מידי פעם בהומור וברגעים של אור בתוך החשכה הגדולה.

חלק מנקודות המעבר משלב לשלב מצוינות בשיר שנכתב בהשראת יצירת אמנות של ציירים מפורסמים שמוצגת במוזיאון בכניסה לבניין האשפוז בבילינסון (ומופיעים גם בספר עצמו בדפוס צבעוני).

בחודשים האחרונים אני פונה לבתי חולים ברחבי הארץ, נפגשת עם אנשי המערך הסוציאלי או הפסיכולוגי על מנת שיבחנו אפשרות להעניק את הספר הזה למאובחנות חדשות.

ספרים הועברו ומחולקים כבר במכונים האונקולוגיים בבתי החולים: בילינסון, תל השומר, רמב"ם ובית החולים בנהריה. כעת במגעים מול איכילוב, סורוקה, אסותא אשדוד, הדסה עין כרם, אסף הרופא ושערי צדק.

שני עותקים מסרתי לספרית שוהם, על מנת לאפשר לתומכי המיזם המעוניינים לקרוא, לעשות זאת.

את דף המיזם בפייסבוק אני ממשיכה לעדכן כל העת בהתקדמות והוא מכיל תכנים רבים מתוך הספר.

בעת עבודתי על הספר, דמיינתי כל העת איך אתרגש להחזיק את העותק הראשון לכשיופק, לא היה לי מושג עד כמה אתרגש לקבל חוות דעת ותודות מנשים שקראו את הספר.

אז מה עכשיו?

צריך ללמוד לחיות את החיים שאחרי. ללמוד לחיות עם העננה של הפחד, עם המוגבלויות הפיזיות והנזקים של הטיפולים שאני עדיין סוחבת על עצמי, ללמוד להבין שיש ימים יותר טובים ויש פחות וזה בסדר. אני מודה על כל יום וכל רגע ויודעת להקשיב יותר לעצמי ולתת את המנוחה ואת הרגיעה כשצריכה.

ובין לבין הלמידה הזו של החזרה לחיים, אני ממשיכה בחלוקה מול בתי החולים, שוקלת להוציא מהדורה נוספת שתאפשר למי שירצה לרכוש את הספר ומקווה להתחיל בשבועות הקרובים בתהליך של תרגום הספר לאנגלית במטרה לסייע גם לנשים מעבר לים.

אומרים שאם הצלנו נפש אחת מישראל, כאילו הצלנו עולם ומלואו.
אז אני מנסה ליישם את המשפט, רק בלי ה"כאילו".

 

חלק גדול מהשעות הקשות שלי בתקופת הכימותרפיה, עברתי ברביצה על הכורסאות בחצר הוריי, מביטה בעץ הלימונים היפהפה שלהם, שואבת ממנו הרבה צהוב וירוק שיסתרו קצת את כל הוורוד והשחור האלו שהשתלטו על החיים שלי יחד עם הסרטן.

באחת מחמש הביופסיות שעשיתי, טיפל בי רופא נחמד, ותוך כדי שהוא לקח ממני חתיכה, הוא גם העניק לי חתיכת תובנה ממנו. הוא חייך אלינו ואמר שאחרי שנסיים את כל התהליך והטיפולים, המשפחה שלנו תצא אחרת מהצד השני של המחלה, שכולנו נרוויח מזה משהו, שנצא מחוזקים.

עוד הייתי ממש בתחילת הדרך, בשלב ההלם והבדיקות. עבר הרבה זמן עד שהבנתי את מה שהוא כבר ראה לא מעט פעמים. זה נשמע לי קלישאתי קצת – "לצאת מחוזקים". אבל אני מבינה שהוא צדק.

החיים הנחיתו עליי עץ עצום של לימונים, וניתנה לי הבחירה מה לעשות איתם.

אפשר לחפש גרגירים מתוקים של אושר ולערבב את כל החמוץ-חמוץ הזה ללימונדה.

אפשר לאכול אותם כפי שהם, להיצרב ולהחמיץ פנים ואת ימי חיי על האדמה.

אפשר לא לעשות דבר ולהרקיב איתם.

ואפשר לכבוש את הצער ואת הכעס ואותם. לאמץ את המר שבקליפתם ואת החמוץ-מלוח שבבשרם,
לגייס את כל הטעמים העזים והקשים, ולצלוח את דרך המרורים, בחתיכות קטנות.

מה שעברנו ליכד אותנו יחד בצפיפות בצנצנת של המחלה ולימד אותנו שיעור על החיים, שלא היינו לומדים אחרת. אנחנו לא כאן כדי לוותר. יצאנו שונים, רכים יותר זה לצד זה, אבל עמידים יותר לטלטלות ולסערות היום-יום.

עכשיו אנחנו משפחה של לימונים כבושים.


 

ליצירת קשר:

ronitjan@gmail.com

"לימונים כבושים" בפייסבוק

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: