יום שישי, 30 באוקטובר 2020, י"ב חשון ה' תשפ"א
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

מד"א שוהם שלום, איך אפשר לעזור?

כשרובנו הצטנפנו בבתים, המומים ומבוהלים מהמגיפה המסתורית שכפתה עלינו להסתגר בדלת אמותינו, הם היו הראשונים ללבוש מדים ולפגוש פנים אל פנים, ממש כך, את האויב הבלתי נראה. מספר תושבים מהיישוב המשמשים בימים כתיקונם כמתנדבים של מגן דוד אדום, התגייסו בתקופה הזאת באופן אינטנסיבי לטובת מערכת הבריאות. הם המירו את פעילות ההתנדבות הרגילה שלהם על אמבולנסים בפעילות במערך הקורונה שהוקם בין לילה במדינת ישראל. הם ענו לטלפונים במוקד, שינעו אנשים וציוד ממקום למקום, וכמובן ביצעו בדיקות קורונה לאוכלוסיה. אלו הפנים מאחורי המסכות שחלקכם וודאי פגשתם, אם איתרע מזלכם ופיתחתם תסמינים. הנה הסיפור שלהם.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אפרת רוזנצוייג

"עולה על אופנוע ודוגם ודוגם ודוגם..."

טל רבקינד, חובש מד"א

בן 51, נשוי  למיכל,  אב ל-5 (3 מהם מתנדבים במד"א),  מתנדב במד"א מזה 11 שנים 

"ואז פתאום שמעתי על הקורונה. היא הייתה רחוקה, שמענו על סין ועל חולים ועומס ושבונים של בתי חולים, אבל זה היה רחוק ממש רחוק.

לאט לאט היא חדרה לחיינו. התחלנו לקבל הנחיות ממד"א על תסמינים ועל כניסה לבתים עם מסיכות ואם שומעים על חום או קשיי נשימה לא נכנסים, רק צוותים ממוגנים.

ואז הודיעו שעושים הדרכה לדגימת קורונה לחובשים בכירים, רק שעה וזהו.

ועדיין היא הייתה רחוקה. אחרי ההדרכה לקחתי איתי שתי ערכות בדיקה ואמרתי לאחראי מתנדבים (שגיא אברמוב המדהים)של מרחב ירקון שאם יהיו מקרים בשוהם אוכל לבצע אותם, ועדין הקורונה הייתה רחוקה ולא באמת חשבתי שיבקשו ממני .

ואז היא התחילה להתקרב וצירפו אותנו לקבוצת דוגמים בוואטצאפ. בחדשות כבר סיפרו על "הפיראט האדום", ממש קרוב באור יהודה, ובקבוצת הדוגמים כבר ביקשו מתנדבים ואם אפשר  גם לסייע במשמרות דגימה.

זה נראה לי מוזר, אני רגיל להתנדב, אני רגיל להגיע לבתים ולסייע, לאט לאט נשאבתי לזה.

בתור איש מילואים בעברי (הקרוב) אני מכיר מה זה מצב חרום ומה היא מלחמה, וככה זה הרגיש לי.

ואז היא הייתה כבר ממש קרובה, ואני מוצא את עצמי בודק ודוגם בשוהם אנשים שבשיחה איתם אני מגלה שהיו ב"פיראט האדום" (היינו אז לפני פורים זוכרים?) והם לא מרגישים טוב. ופתאום אני שומע על המון אנשים שמרגישים לא טוב וכולם רוצים להיבדק וכולם רוצים לדעת שהם לא חולים. בגלל שהם משוהם והם כבר התקשרו אליי, אז כבר הייתה לי רשימה בנייד :" קורונה 1" ואחר כך "קורונה 2"... "קורונה "25, "קורונה שיקמה"...ועוד ועוד. כולם בתחילה היו שליליים. באמת, כל הנבדקים שלי יצאו שליליים והתרגשות הייתה גדולה, עושים סלפי וכולם היו שליליים.

זה היה הנוהל: כל ערב הודעתי למוקד הדגימות שאני זמין והם היו משבצים לי בדיקות. לאחר שהאופנוע היה מתמלא, הייתי נוסע לפ"ת ופורק את הערכות ולוקח חדשות. מלחמה, הרגשתי מלחמה. בבוקר נוסע לעבודה, חוזר הביתה, עולה על האופנוע ודוגם ודוגם ודוגם.. חוזר בחצות, מקלחת (בגדים לכביסה) וחוזר חלילה .

עם הזמן אני שומע על בדיקות חיוביות של נדגמים. כן, כאן בשוהם ואני מבקר אותם במרתפים בעליות גג, אנשים שומרים ונשמרים.

ופה ושם גם משפחות שלמות נדבקות. ברקע סגר, אני נוסע בכביש לבד ומרגיש מלחמה. ממש מרגיש מלחמה.

אני כבר מכיר את הכתובות, את השמות, את התסמינים והמשפחות. איתי ואני כבר מדסקסים בינינו מתי לבדוק את ההוא ומתי את ההיא. אני מקליט בוואצאפ הודעה לחברה (ענת היקרה) ומסביר איך להיזהר כשהולכים לסופר ולמה כפפות זה לא טוב, ולא עוברים יום או יומיים וחברים רחוקים שואלים אותי: "תגיד, זה אתה?  הגיעה אלינו איזו הקלטהעם כותרת  "אפדימיולוג ממליץ איך להתנהג". מארגון מתנדבים, כאן בשוהם, מבקשים הנחיות איך לנהוג כאשר מעבירים משלוחים לאנשים מבוגרים בבתים או לאנשים בבידוד, טלפונים מחברים או מכרים שמבררים אם אני יכול לסדר להם בדיקה ומה לעשות כשהגרון כואב ויש נזלת, אבל עדיין יש חוש טעם.

אני עונה ומסתייג וממליץ להתייעץ עם רופא, אבל הם מתעקשים: "הם לא מכירים את המחלה אתה מסתובב ורואה חולים, בוא לראות, בוא לבדוק". כל כך הרבה חוסר ידע והמון המון שמועות.

והקורונה ממש איתנו, ואצלי היא ממש בקצה המטוש. אני כבר פחות מפחד ממנה. בכל כניסה לבית אני מתמגן, ומתפשט ביציאה, אבל כבר לא מפחד.

וכך כמו במלחמה, מקבלים הודעה שמחפשים מתנדבים למבצע מיוחד. אני מוצא את עצמי בבית אבות גדול עם 750 דיירים ואנשי צוות, דוגם אנשי צוות שיורדים מהמחלקות השונות ומקפיד להגיד לכל אחד מהם כמה אני מעריך אותו על כך שהוא עובד ומטפל באנשים מבוגרים. ואחרי המבצע הזה מגיע עוד מבצע ועוד התגייסות.

עוד זירה שמתעוררת ואני נוסע לאלעד. פוגש שם משפחות שלמות שסגורות בבתים, בלי טלוויזיה, ובלי טלפון חכם. הם באמת מבודדים. תאמינו או לא, הם צוחקים ונראים עסוקים בענייניהם. מגיע אליהם עם צידנית גדולה ונכנס ויוצא עם מבחנה ומטוש.

בינתיים בשוהם, זה הופך להיות אישי. מבקר את עמית החמודה שכבר 5 שבועות תקועה במרתף הבית וכל הזמן יוצאת חיובית בבדיקות, ואמא שלה שכבר יצאה מהבידוד מספרת כמה חיובית הבת שלה וכבר לא מגיעה לה להיות שם ומתי היא כבר תבריא ומתי כבר יהיה שלילי.

כשמתקשרים אלינו ממד"א אנחנו יודעים עוד לפני שהם אומרים למי הגיעו הפניות לבדיקות וכבר יודעים מי ממתין לשלילי שני ומי עוד פעם קיבל תשובה חיובית.

במלחמה, כמו במלחמה, כבר יש לנו סמל "לוחם קורונה". אנחנו מחלקים חולצות ויש גאוות יחידה והומור ובדיחות ואפילו שיר מסייעת נכתב.

 הזמן עובר ואנחנו כבר בקרבות האחרונים של כיסי ההתנגדות. אחרוני החולים יוצאים מזה ורובם הגדול כבר קיבלו שלילי שני.

עכשיו אנחנו ממתינים ,כמו בסוף כל מלחמה, שהקורונה תבואו ותשב איתנו ליד השולחן, בין מטוש למבחנה, תחתום על כתב כניעה ואולי לא על כתב כניעה מלא, אלא רק על הודנה מבחינתי. שרק לא תבוא בגל שני".

"פתחנו חמ"ל בפינת האוכל שלנו בבית"

איתי רז, חובש מד"א, בן 45, נשוי למירב, אב ל- 3, מתנדב במד"א מזה 5 שנים 

"באמצע מרץ מתישהו התחיל סגר, ולכולם השתנו החיים באופן זמני. אצל מתנדבי מד"א זה התחיל טיפה יותר מוקדם, בסוף פברואר. התחיל בהודעה תמימה על כך שמבקשים לתגבר את מוקד קורונה בחובשים שאינם נהגי אמבולנס (רוב המתנדבים הם נהגי אמבולנס, אז זה עבר לידנו). למחרת יצא פסק הלכה מיוחד לעניין קורונה, המגדיר את בדיקות הקורונה כפיקוח נפש דוחה שבת. אני לא אדם מאמין, אבל זה נתן תחושה שמשהו גדול מגיע. בשבוע שלאחר מכן יצאה קריאה נרגשת לכל מתנדב באשר הוא, שיכול להגיע למוקד הארצי של 101, פשוט להגיע. המוקד עמד לפני קריסה כתוצאה מעומס טלפונים של אזרחים מודאגים. בתוך כמה ימים גם כמות הבדיקות הנדרשות עלתה, כמות הפרמדיקים במד"א לא הספיקה, התחיל להיווצר תור לא סביר של ממתינים להיבדק, ומד"א בתגובה הוסיפה למערך הבודקים גם חובשים. פיקוד העורף הצטרף לעזור בתפעול המוקדים הטלפוניים, ואנחנו ירדנו לשטח עם חליפות ומטושים. את המוקד לא ראיתי יותר, לאחר שהתחילו להבין את עקרון הקפסולה, ויצאה הנחיה להקפיד על עבודה בצוותים קבועים.

את הדגימה הראשונה עשיתי בחולון, אצל זוג צעיר וחמוד שעשה איתי סלפי, ואז שלח לי את התמונה בוואטסאפ. מאותו רגע קבעתי חוק בל יעבור שמי שעושה איתי סלפי, חייב לשלוח לי אותו אחרי כן בוואטסאפ. יש לי המון תמונות עם אנשים, שבטח אעשה מהן קולאז' מתישהו. למותר לציין שאחרי כמה שבועות, כשעשרות אלפי אנשים כבר הספיקו להיבדק ע"י איש בחליפה מוזרה, אף אחד לא הרגיש צורך לעשות איתי סלפי יותר.

בתחילת הדרך דגמתי בכל גוש דן, אבל די מהר עברתי לפורמט עבודה שבו שוהם היא בסיס האם, ואני יוצא לדגום בערים אחרות, רק אחרי שסיימנו כאן עם כולם. המועצה נתנה כתף והשאילה לנו רכב, והפורמט הזה יצר אצלנו איזשהו סוג של מחויבות נוספת, לוודא שאף אחד בסביבה לא מחכה זמן רב לבדיקה. זה עבד מצוין גם בשביל התושבים, שבממוצע המתינו כאן פחות לבדיקות, וגם בשביל קציני המשמרת של מד"א, שידעו שלא צריך לשלוח לשוהם דוגמים - הם כבר גרים כאן. 

אני מרשה לעצמי להגיד שבהשוואה למקומות האחרים, נעים יותר לבצע בדיקות בשוהם. התושבים סימפטיים, יש הרבה בתים פרטיים עם חצר טובה להיערכות, חדרי המדרגות רחבים, הבתים נמוכים, וברובם יש מעלית. הייתה גם תחושה קבועה של הכרת תודה מצד הנבדקים, שלרוב לא ידעו שהבודק הוא שכן שלהם. אני הייתי גאה על היחס הטוב שקיבלתי מאנשים ביישוב שלי, מבלי שהם ידעו שאנחנו מכירים. זה לא טריוויאלי, ולא בכל מקום זה ככה. 

תהליך ההכנה לבדיקה בתחילת הדרך היה מייגע ודרש המון עבודת הכנה ידנית, לכן משפחת רז נרתמה לנושא. כל האירוע התחיל אמנם בחשש הטבעי שאבא מביא את הקורונה הביתה, אבל אני הקפדתי מאוד על ההנחיות, ולמרות שהמיגון של הבודקים הוא מצוין, שמתי בקבוק חיטוי אלכוהולי מחוץ לבית ולא הייתי נכנס לפני שהייתי מחטא את עצמי ומשאיר את הנעליים בחוץ. אחרי כמה ימים, יושבי הבית התרגלו והפסיקו לפחד ממני. למרות זאת, עד הרגע האחרון, גם כשהייתי חוזר באמצע הלילה, הבגדים היו יורדים ישר למכונת הכביסה, ומירב הייתה מתעוררת להפעיל אותה. לפני שתתחילו איתי, באמת שהייתי מפעיל מכונה בעצמי, אבל היא לא סומכת עלי בענייני ניקיון, לכן איך ששמעה את הצעדים שלי, הייתה מתעוררת והולכת לחדר כביסה עם עיניים עצומות.

זאת לא הייתה התרומה המשפחתית היחידה לעניין הקורונה. בתחילת הדרך הייתי נוסע לנבדקים, מתקשר אליהם מהרכב מתחת לבית, מקבל פרטים, ממלא טפסים, מדביק מדבקות, ונכנס להתמגן ולבדוק. מדובר בתהליך מייגע שמביא לכך שבדיקה אחת בודדת לוקחת שעה שלמה, כאשר בפועל הדגימה היא עניין של 20 שניות. יום אחד שאלתי אם מישהו מעוניין לעזור לי, ואחד התיכוניסטים התנדב. אז ישבתי בבית ועשיתי את כל הטלפונים לנבדקים, לקחתי פרטים, ואז חילקתי את מילוי הטפסים ביני לבין הילד. זה קיצר את זמני הבדיקה משמעותית, לכן פתחנו בפינת האוכל שלנו חמ"ל עמוס במבחנות, מדבקות וטפסים, ובהתאם לעומס הבדיקות, ישבנו לפעמים כל המשפחה, מיקבלנו את העבודה האדמיניסטרטיבית, ואז הייתי יוצא עמוס בבדיקות מוכנות אל הבתים. מדדתי - זמן הבדיקה הממוצע שלי ירד משעה ל-16 דקות. אני חושב שהפכתי לשיאן מד"א במהירות בדיקה, אבל זה לא חוכמה כשארבעה אנשים ממלאים טפסים במקביל סביב שולחן, במקום אחד שספון בתוך רכב מתחת לבית של הנבדק. קלקרים שכתוב עליהם "דגימה ביולוגית", מבחנות, מטושים, טפסים, מדבקות, וקרחומים של מד"א בפריזר ליד הירקות הקפואים - כל זה הפך להיות המראה הטבעי אצלנו בבית.

גם הרווחנו קצת מזה שאבא דוגם קורונה. הבן האמצעי שלי בדיוק קיבל רישיון, ובזמן הסגר, לא יכול היה להתאמן בנהיגה עם מלווה, כנדרש. אז העברתי את הציוד לרכב הפרטי שלנו, ולקחתי אותו כמה פעמים לסיבוב של בדיקות ברחבי גוש דן. הוא הנהג, אני מנסה להסתיר את הפחד בכיסא שלידו, ובזמן שאני נכנס לדגום הוא מכין את הבדיקה של הכתובת הבאה.

הבדיקות בשוהם עברו לי בנעימים. האנשים נחמדים ומוקירים תודה על המאמץ. הרבה פעמים ביקרתי אצל אנשים שאני מכיר מהיישוב, שלרוב לא זיהו אותי מתחת לחליפה, ואני לרוב לא טרחתי להזדהות (גם כי חלק מתביישים בסיטואציה, למרות שממש אין סיבה). בשלב מסוים אפילו הזמנתי מספר סלולארי מיוחד בשביל הפעילות, בשביל למנוע מבוכה מאנשים שמכירים אותי ויזהו את המספר. פיתחתי לעצמי ריטואלים של עבודה, שכללו טלפון לנבדקים והחלפת פרטים בוואטסאפ, וכך התחלתי לשמור על קשר עם המון אנשים. תוצר לוואי של העניין הזה הוא שהחבר'ה שיצאו חיוביים בבדיקה, שמרו איתי על קשר. היה כיף גדול להגיע אליהם מספר שבועות אחרי הבדיקה הראשונה החיובית, לבדיקות נוספות שיצאו שליליות והוציאו אותם מבידוד. פיתחנו שפה משלנו ובדיחות משלנו סביב הנושא.

את הסיפורים הפחות נעימים שנותרו אצלי כתוצאה מעבודה בתוך המערכת הגדולה והאטומה שנקראת "מערכת הבריאות" אני אשמור להזדמנות אחרת. יש אנשים שממש עברו התעללות בידי הבירוקרטיה המערכתית, ולא יכולתי, לא הצלחתי, או לא הספקתי לעזור. זה הולך איתי הלאה כחלק בלתי נפרד מבליל התחושות שרובן בסה"כ חיוביות לגבי הפעילות שלנו בחודשים האחרונים.

במהלך הזמן נקשרתי לאנשים, ונקשרתי לסיטואציה שבה אני קם בבוקר ובודק עם המוקד מי צריך אותנו היום בשוהם. יש לי הודעות בסגנון של "אני רוצה שאיתי יבדוק אותי", שכנראה אשמור לי למזכרת. לפני כשבועיים, האחריות לבדיקות עברה ממגן דוד אדום לקופות החולים, וממש הרגשתי צורך לכתוב פוסט פרידה בקבוצת הפייסבוק היישובית. היה מקסים לקבל המון לייקים ותגובות אוהדות. 

אני גר בשוהם 15 שנה, תמיד חשבתי היישוב הזה מקסים, בראש ובראשונה בגלל האוכלוסיה שבו. התחושה הזאת רק התחזקה בחודשים האחרונים".

"עם חליפת מיגון ודמעות בעיניים"

שמרית סלע, חובשת מד"א, רכזת מתנדבים שוהם, בוגרים ונוער

בת 45, נשואה לאורי (מתנדב במד"א),  אם ל-3, מתנדבת במד"א מזה 5 שנים 

"בעלי אורי סלע, שגם הוא מתנדב פעיל במד"א ואני, שבנו מחופשה קצרה בחו"ל, יום לפני שהוחלט במדינה להכניס לבידוד גם את מי שחזר מאוסטריה,שוויץ,אטליה,וספרד.

מצאנו את עצמנו בבית כשאנחנו שומעים מחברים (עובדים ומתנדבים) על העבודה הרבה בשטח, על כמות הטלפונים למוקד שקפצה בין לילה, על גיוס מתנדבים לביצוע דגימות ..ואנחנו סגורים בבית, ללא יכולת לעזור.

פנינו למד"א, ביקשנו למצוא דרך לענות לטלפונים מהבית, ולצערי בשל רגישות השיחות, לא ניתן היה. מצאתי דרך אחרת לסייע, ריכזתי את נוער מרחב ירקון לטובת התנדבות במוקד הקורונה. כל יום כ-50 בני נוער מפתח תקווה, כפר סבא, קריית אונו והסביבה, אריאל רמת גן וכמובן הנוער המובחר שלנו שוהם, כולם צמאים לעזור, לסייע ולהשתלב איפה שרק ייתנו להם.

עברו להם שבועיים של בידוד. ביום שיצאנו ממנו, נסענו שנינו לעשות השתלמות דוגמים כך שנוכל להשתלב ולסייע.

לא יצאתי לחל"ת, סיימתי יום עבודה ויצאתי כמעט בכל יום לדגימות קורונה בבתים, לדגימות קורונה במתחם דרייב אין בבני ברק ובאלעד, לדגימות קורונה בבתי אבות, ובין לבין גם למשמרות רגילות באמבולנס. 

 הילדים שלנו (הגדול בצבא), האמצעי בן 16.5 והצעיר בן ,9 היו כמובן בבית לאורך כל התקופה, ההורים שלי סייעו והמון. אמא שלי אמרה לי לא אחת: "יש לכם ילדים בבית, תהיו בבית, זה מסוכן". עניתי בשם שנינו וכך גם הסברתי לילדים: 'זה צו 8 עכשיו, התנדבתי למד"א בשביל לעזור, אז בתקופה שבה צריך הכי הרבה עזרה, אני אשאר בבית?!' הם הבינו. 

היו הרבה סיטואציות משעשעות בתקופה הזו. לעמוד ולהתלבש/ להוריד חליפה בחדר מדרגות כשהאור לא מפסיק לכבות, ויש כל כך הרבה שלבים ב"התמגנות" הזו.  ואז להגיע הביתה ממשמרת על אמבולנס, לרוץ מיד למקלחת, בלי לגעת בכלום ובאף אחד כדי שחלילה לא נכניס הביתה נגיף.

להסביר לאנשים בשיחה הטלפונית כשלוקחים מהם פרטים מזהים לפני שמגיעים לדגום, שימתינו בתוך הבית, ורק כשנדפוק בדלת שיפתחו, ואז אותו "חשוד כחולה" שאמור להיות מבודד, יורד למטה לחדר המדרגות לברך אותך ולהראות לך את הדלת.

שכנים שרואים אותנו עם שקית "פסולת" צהובה, או עם חליפת מיגון ומיד תוקפים בשאלות: "מי כאן חולה? יש קורונה בבניין? תגידו לי אני בדרגת סיכון"... ועוד כהנה וכהנה תירוצים להפרת חיסיון רפואי.

מה שנחקק לי בראש מלבד אותם רגעים משעשעים, הם בתי האבות. פגשתי אנשים שאינם מדברים מילה בעברית ולא היה נציג מהמקום שיתרגם, ולכי תאמתי פרטים של האיש שעומד בפניך,   בפנטומימה, ואחר כך תסבירי לו שאי אפשר לעשות לו בדיקה עם מטוש כל עוד הפה מלא באוכל.. 

אדם אחד משם נחקק לי במיוחד בזיכרון. קשיש סיעודי, מרותק למיטה, לבד בלי מבקרים במקום בגלל האיסור. אני מסבירה לו מה אני עומדת לעשות והוא בשלו טוען בתוקף: "אני בריא, יש לי רק בעיות ברגלים, למה את רוצה לבדוק אותי?" וכל זה כשאני לבושה עם מיגון, ורואים לי רק את העיניים והיו לי דמעות בהן.

עשינו הכל ברגישות, בסבלנות ועם תחושת שליחות גדולה.

זו הייתה חוויה הזויה יש לומר, שלא לגמרי הסתיימה. אנחנו עדיין מוצאים עצמנו בין פעם אחת לחמש פעמים, במשמרת בת 8 שעות, מתלבשים במיגון החייזרי, עולים לחולה, מפנים לבית חולים בלבוש מסורבל, חם, לא נוח, אבל אנחנו מורגלים וכבר צוחקים המון על הסיטואציה תוך כדי.

למרות האינטנסיביות הרבה, לי באופן אישי היה "שקט בראש". הייתה שלווה שלא קיימת ביומיום. הכבישים היו ריקים, האנשים היו בתוך הבתים, חוויה מעולם אחר".

 

"כ- 1000 שיחות ממתינות במשמרת"

ליהיא תמרי, מתנדבת נוער, מגישת עזרה ראשונה

בת 18, תלמידת תיכון  מתנדבת במד"א מזה 4 שנים 

"בכיתה ט' סיימתי קורס עזרה ראשונה בסיסי ומאז אני מתנדבת במד"א על האמבולנסים. מאז הקורס הבסיסי השלמתי עוד ארבעה קורסים בניהם: תאר"ן (טיפול באירוע רב נפגעים), מוקדנים ושני קורסי הדרכה. במהלך שלוש השנים האחרונות התנדבתי באופן סדיר ופעיל על האמבולנסים והדרכתי כ 150 חניכים. עם פרוץ משבר הקורונה נאסר על הנוער לאייש אמבולנסים ודווקא בשעה זו מאוד רציתי לעזור ולהתנדב כי הבנתי שיש עומס רציני על הצוותים.

לפני חג פורים נתבקשתי ע"י הנהלת מרחב ירקון להצטרף לצוות המוקד המיוחד לענייני קורונה. מיד התייצבתי למשמרת הראשונה. כל משמרת אורכת 8-9 שעות, העדפתי לרוב להתנדב במשמרת הבוקר, משעה שש בבוקר ועד ארבע אחה"צ . כשהגעתי למשמרת הראשונה עברתי חפיפה על מנת להכין אותי לתפקיד ומיד התחלתי לענות לפניות הציבור בטלפון. אנשים רבים מאוד התקשרו מתוך חשש מאוד גדול וחוסר ידיעה של הנהלים. החשש הזה גרם לאנשים להיות עצבניים וכועסים, כך שלפעמים הם צעקו וזה לא היה נעים, בנוסף, בכל משמרת היו כ-1000 שיחות ממתינות.

במשמרת השלישית ישבתי על יד עובד מד"א שבדיעבד הסתבר שהיה חולה קורונה ובעקבות כך נכנסתי לבידוד בן שבועיים. מיד כשהסתיים הבידוד חזרתי להתנדב ולענות לטלפונים במוקד הייעודי, על אף החשש לחזור לבידוד ולהידבק בקורונה. במהלך תקופה ארוכה התנדבתי במוקד והרגשתי חלק פעיל במלחמה כנגד נגיף הקורונה. הרגשתי שיש לי יכולת לסייע לאנשים גם באופן בלתי ישיר ושאני מצליחה להגיע אליהם ולתת להם אינפורמציה מבוססת שתרמה רבות להרגעה שלהם.

למדתי שלמרות שאני מכורה לאקשן של האמבולנסים, יש דרכים נוספות לתרום." 

 בני 62 במלוא הכוח

הדי אזולאי, חובש מד"א

בן 62, נשוי ואב ל-2, סבא ל-7,  מתנדב במד"א למעלה מ-15 שנים 

"בתקופת הקורונה שימשתי כעוזר מינהלתי במרחב. לא עבדתי בתפקידי המקורי כי יצאה הוראה ממד"א שבני 60 ומעלה לא יעסקו בנסיעות מבצעיות, לכן התנדבתי לעבוד בנסיעות של המרחב. במשך כל תקופת הקורונה, העברתי אמבולנסים מנקודה לנקודה והכשרתי אמבולנסים. הסעתי נערים למוקד והביתה והיו ימים שעבדתי גם 12 שעות, תחושה של מלחמה.

הרגשתי שאני עושה עבודת שליחות, גם אם אני לא עושה עבודת שטח. מתנדבים רבים לא יכלו להגיע מסיבות שונות ואני נתתי את חלקי. בבית פירגנו, הם מבינים שאני "מד"א מבטן ולידה". לא פחדתי להידבק, אמרתי לכולם שאם אני אמור להידבק, עדיף שזה יקרה כשאני עדיין בכושר גופני טוב ובבריאות תקינה ולא כשאני בהסגר בבית, כי אז אין לי ספק שמערכת החיסונית שלי יורדת". 

שוקי ברוש, חובש מד"א

בן 62, נשוי ואב ל-2, סבא ל-4,  מתנדב במד"א מזה 5 שנים

"אני בנאדם שמבין את המציאות ולכן כשהארגון קיבל החלטה שבני 60 ומעלה לא יעסקו בפעילות מבצעית, לא התווכחתי איתה. הודעתי שאני מוכן לתרום במשימות מנהלתיות. בהתחלה אספתי את דגימות הקורנה והעברתי אותן למעבדות בתל השומר ולאחר מכן הצטרפתי למרכז קורנה בקיראון.

לא רציתי לשבת בבית, כל פעם קפצתי על ההזדמנות לעבוד. בתור אחד שפגש את המוות פעמיים -  אני לא פוחד מכלום".

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: