יום שלישי, 24 במאי 2022, כ"ג אייר ה' תשפ"ב
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות על דמויות ותושבים בשוהם וחבל מודיען

פנטזיה מרוקאית

נירה נחום, מו"ל עיתון "אבן שוהם", מארגנת מזה שנים טיולי ג'יפים לנשים ברחבי הגלובוס. לפני כחודש, על אף ימי הקורונה המתעתעים ותחושת אי הוודאות, הצליחה לגבש קבוצה של 15 נשים מעוררות השראה (ומדריך אחד), רובן משוהם, לטיול ג'יפים מרתק במרוקו המופלאה. על מסע מעורר חושים בין טעמים, ריחות וצבעים ועל אחוות נשים, בלי אף טיפת ציניות

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

נירה נחום

נירה נחום

טיולי ג'יפים לנשים (ארבע על ארבע) ברחבי הגלובוס, הפכו זה מכבר למסורת של "אבן שוהם", אבל הפעם, בגלל התראות הסגרים והפצעתם של ווריאנטים משודרגים שאיימו שוב ושוב לבטל את הגשמת הפנטזיה לטיול במרוקו שפתחה את שעריה באופן רשמי לישראל, היה לי הרושם שזה לא הולך להיות פשוט. טיול מס' 8 התנהל כמו מבצע צבאי ומתוך ידיעה שהכל נזיל ויכול להשתנות מרגע לרגע. ההתחלה הייתה עם הצהרת כוונות מצדן של נשים שהביעו עניין. למפגש הראשון נרשמו 20 נשים. הוחלט שאת התשלום, הוויזה והטיסות, נסגור שלושה שבועות לפני, שלא ניפול על גל של קורונה. "טיימינג זה הכל בחיים", אמר פעם מישהו בחוכמה.

ככל שהתקרב המועד, נשרו הנשים כמו עלים בשלכת. הפחד מהקורונה נתן את אותותיו. כך שמ-  20 נשים, ירדנו  ל- 12 ולי כבר נראה שהטיול הזה הולך ומתרחק מאיתנו.

"אבל אי אפשר רק לעבוד ולפחד בלי לצאת ולכבוש פסגות חדשות, להיפגש עם טבע אינסופי, להחזיר לעצמנו נשימה ובעיקר שליטה", אמרתי לעצמי, נחושה שלא לוותר. בשלב הזה הצעתי לכל מי שנקרתה בדרכי להצטרף ולפרגן לעצמה חוויה נשית וייחודית. זה לא היה פשוט, אבל הצלחתי: שלושה שבועות לפני הטיול נסגרה הרשימה עם 16 נשים מופלאות. יצאנו לדרך, כוח נשי בלתי מנוצח, נחושות לבלוע כל מה שמרוקו תציע לנו. ומרוקו הציעה ועוד איך. היו בה את כל המרכיבים הנכונים ליצירת טיול מרתק: נופים מהפנטים, מדבר, הרים, ים, היסטוריה ותרבות עשירה, ארכיטקטורה עוצרת נשימה, כפרים ברבריים לצד ערים עירוניות ומפגש עם אנשים חמים ומרתקים. התמזל מזלנו ודודו אדרי,  מדריך טיולים ותיק ומנוסה שבימים כתיקונם עמוס ותפוס עד מעל הראש, היה פנוי להצטרף להרפתקה שלנו. אי אפשר היה לבקש יותר מזה. הכוכבים בעדנו.

קרן פלדמן

"כאילו בורא עולם הזמין אותי להיות שותפה בתהליך בריאת העולם"

קרן פלדמן:

"לפני מספר חודשים, עלעלתי להנאתי בעיתון המקומי "אבן שוהם" ולפתע  צדה את עיני מודעה של טיול נשים למרוקו. הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי, הגיע הזמן הנכון לפרגן לעצמי, להתנתק מהכול. מהעומס בעבודה, מהאינטנסיביות בבית ולהקדיש זמן רק לעצמי. סופסוף לתת זמן רק לקרן ולא לאף אחד אחר. בהתייעצות עם בן הזוג ובדרבונו, החלטתי לחשוב בכיוון חיובי ולהתקשר לברר פרטים.

התקשרתי. זו הייתה שיחה קצרה שארכה פחות מדקה. לא שאלתי הרבה שאלות, כפי שאני נוהגת ברוב המקרים. כנראה שהפרטים לא ממש עניינו אותי. עניין אותי החופש. יום למחרת הודעתי באופן רשמי: אני בפנים!

כמה ימים לאחר ההחלטה להצטרף,עלו בי לפתע חששות. החלטתי לנסות לצרף חברות. חשבתי שיהיה כייף אם חברה טובה תצטרף אליי לנסיעה. הצעתי, אך חברותיי לא יכלו להצטרף. לאחר לבטים נוספים, גמלה בליבי החלטה: למרות החששות, אני נוסעת ויהי מה! אני אמיצה ויש לי יכולות חברתיות טובות ואני אסתדר. עם החיוביות הזו יצאתי למסע. 

במבט לאחור, כאשר אני מנסה להתבונן על המסע מזווית הראיה הפרטית שלי, אני יכולה להכריז בקולי קולות, שזו הייתה החלטה נכונה וחכמה. יש משהו מדהים באווירת טיולי נשים שכל כך שונה מטיולים אחרים (עם בן זוג, עם חברים וכו').

הייתה כאן חבורה של נשים מופלאות (ותרנגול אחד – המדריך), שבילתה יחדיו שבועיים. חבורת בנות, רובן משוהם, שהצליחה ליצור הרמוניה נפלאה והדבר הזה, בהחלט לא בטל בשישים. בשבועיים הללו קרו דברים רבים, שלא ניתן להתעלם מהם. חלקנו מחשבות, רגשות, אולי דמעות והרבה צחוק. הקפדנו להתפעל ולהתפלא, נשמנו עמוק ועצרנו המון להפסקות שירותים קולקטיביות בחיק הטבע. הייתה עזרה, תמיכה, הקשבה, הכלה, סבלנות, שיתוף ורגישות.

כל אחת הוסיפה את התבלין הייחודי שלה לתבשיל המשותף שלנו (ובמקרה שלנו התבשיל היה ברוב המקרים טאג'ין) ונוצרה משפחה גדולה ומרובת נשים, שנראה היה כאילו מכירות זו את זו כבר שנים רבות. היה מרגש לראות, שלמרות חתך הגילאים המגוון של הנשים בטיול, כולן התחברו עם כולן, כולן הסתדרו עם כולן: צעירות עם מבוגרות, ספונטניות עם מתוכננות, לחוצות עם רגועות, אמיצות עם פחדניות וכו'.

הדינאמיקה הייתה נפלאה. בין אם בארוחות המרוקאיות, הרוויות בבצקים ובגלוטן או עם תפריט קבוע של טאג'ין, ובין אם זה במהלך הנסיעה בג'יפים. בכל פעם, מצאתי את עצמי, באופן ספונטני לחלוטין, יושבת ליד בנות אחרות ובכל פעם, התקיימו שיחות שונות ומעניינות. לא משנה היכן התיישבתי, תמיד הרגשתי שזכיתי. למדתי המון מהנשים החכמות, מהנשים הרגועות והמרגיעות, מהנשים התחרותיות והשואפות לשלמות, מאלו היצירתיות, מאלו המטופחות וגם קצת למדתי מהבנות הבשלניות. רציתי לקחת לתוכי חלק מכל אחת מהן.

פרט לבנות הנפלאות שהיו בטיול, אי אפשר שלא להלל ולשבח את מרוקו. מרוקו היא מדינה יפיפייה. המרוקאים הם אנשים נחמדים ומכניסי אורחים. הופתעתי מההרגשה שניתן לטייל במדינה מוסלמית ללא כל חשש. נהפוך הוא, טיילתי בביטחון מלא.

הטיול במרוקו גרם לי להתרוממות רוח אדירה והרגשה כאילו בורא עולם הזמין אותי להיות שותפה בתהליך בריאת העולם. יחד איתו ביקרתי במדבר (סהרה) ונגעתי בחולות הזהב של המדבר,  עברתי על פני הרים ענקיים ועוצמתיים (הרי האטלס), ראיתי ימים, שוטטתי בערים תוססות, צבעוניות וססגוניות, ביקרתי בכפרי נוודים, ראיתי איך חיים בבתי בוץ ובעוני ולמרות זאת נראים מאושרים. לעיתים, הרגשתי שאני נמצאת בתקופת התנ"ך והנה, עוד רגע, אברהם אבינו יציץ מן האוהל לקבל את פניי. לעיתים, חזרתי לתקופה המודרנית של המאה ה- 21 בה אני מבקרת בעיר רגילה לכל דבר ועניין. בקיצור, יש במרוקו הכול מהכול.

זהו הטיול הראשון שלי בפורמט כזה, וכמו שלא שוכחים אהבה ראשונה ותמיד המחשבות עליה גורמות לפרפרים בבטן, אני מבטיחה שגם את הטיול הזה ואת הנשים שהגיעו לטיול, לא אשכח ותמיד, כשאחשוב על מה שהיה ואתבונן בתמונות, תציף אותי התרגשות אדירה. 

מחכה בקוצר רוח לטיולים הבאים."

סיגל בוריה כרמי

"להרים מבט לשמיים, לפגוש את מבול הכוכבים ולהתפעם עד כאב"

סיגל בוריה כרמי:

"אז מה היה לנו שם? 16 נשים שכל אחת היא עולם, מדריך אחד מקסים עם ידע רב, מזג אויר מושלם, וארץ מדבר במרחק חמש שעות טיסה

אז אחרי התלבטות קצרה (בכל זאת קורונה) החלטתי להירשם לטיול שארגנה והפיקה חברתי האהובה, נירה נחום, וטוב שכך כי מרוקו התגלתה לנו במלוא קסמה.

נחתנו בקזבלנקה, ביקרנו במסגד הגדול, המשכנו לעיר היפהפייה רבאט, על כל סמטאותיה הכחולות, ארמונות המלך המפוארים והשווקים הצבעוניים. משם המשכנו לעיר פס העתיקה וצפינו בכל בעלי המלאכה המגוונים: בורסקאים,( אח הריח, איזה ריח...) קדרים, נפחים, נגרים ועוד. ביקרנו ב"מלאח" שהוא הרובע היהודי ושמענו את סיפור עלייתם של היהודים, ביקרנו בבית העלמין היהודי "בית החיים" (איך לא) ואף מצאנו במפתיע קבר של קרוב משפחה של חברתנו לקבוצה, שבהתרגשות התקשרה לאביה בשידור חי.

אל הרי האטלס וארצם של הברברים הגענו ברכבי שטח אימתניים.חצינו את שרשרת הרי האטלס המרהיבה, עברנו בכפרים קטנים שהזמן עצר בהם מלכת, כשכל מה שרואים אלו בתיי טיט וקצת חיות משק, כפרים שהילדים בהם צועדים שעות  לבית ספר ברגל, כפרים בלי חשמל, ואת המים צריך להביא מרחוק, כפרים שכדי להגיע אליהם צריך רכב שטח מפואר או חמור חזק רגליים

ואי אפשר היה שלא לתהות על השוני ממנו אנו באים, על ילדינו שגדלים ברווחה ושפע רב שלפעמים אף מבלבל, ועל כמה הילדים שפגשנו בדרך נראו שמחים וצוחקים על אף שיש להם כל כך מעט.

המשכנו לעלות להרי האטלס, חווינו טבע פראי ועוצמתי על כל גווניו: אדום, שחור, אפור. סלעי ענק ומתאבנים בני מיליוני שנים. פגשנו נוודים ומגדלי זעפרן, חצינו אגמים ונהרות

את דיונות הסהרה "צלחנו" כמו גדולות, בצווחות שמחה ועידוד לג'יפ. כשירדה החשכה, די היה להרים מבט לשמיים, לפגוש את מבול הכוכבים ולהתפעם עד כאב. לאור המדורה ניגנו לנו הנוודים ושרו, ואנחנו?? כמובן שרקדנו.. ואיך רקדנו...

 בסוף הטיול עצרנו במרקש היפה, כיתתנו רגלינו בשווקיה הצבעוניים, קנינו ג'אלביות שבטח לא נלבש, אכלנו כל יום טאג'ין בטעם אחר והיה נפלא.  

ועוד לא סיפרתי כמה המרוקאים רגועים ולא עצבנים בכלל, ואיך קיבלו אותנו באהבה וחום, ואיך זה לטייל עם חבורת נשים שמהיום הראשון מרגישות מחוברות וחופשיות, לצחוק ,לרקוד ,לספר, לבכות ולשתף.

ולא סיפרתי כמה למדנו על מרוקו מהמדריך הנפלא שלנו דודו אדרי, ועל הסבלנות שלו להכיל כל גחמה של כל אחת מ- 16 "נשותיו".

אז לא משנה לאן נוסעים, מה שמשנה זה עם מי נוסעים, מה תביאו איתכם למסע,ועם מה תחזרו הבייתה, ואני לא מתכוונת לקניות

עולם גדול ויפה יש בחוץ,  וזכינו בימים אלו לתור אותו. אשרינו." 

רונית פינדר

"גם בגיל 60 השמיים הם הגבול"

רונית פינדר

"פעם ראשונה שהחלטתי לצאת לטיול של שבועיים לבד, אפילו ללא חברה. חששתי קצת לפני היציאה, עד שפגשתי 15 נשים עוצמתיות, מדהימות וחזרתי עם 15 חברות חדשות.

עברתי חוויה עוצמתית ובלתי נשכחת.

השילוב של נשים מדהימות ומרוקו הצבעונית, המדהימה והיפה שפועלת על כל החושים: צבעים ריחות, צלילים, נופים המגוונים, מערים עמוסות ומודרניות, דרך שווקים וכפרים ועד למדבריות. 

הטיול העניק לי תחושה של נינוחות ורוגע, התנתקות מחיי היומיום העמוסים.

נוכחתי לדעת שגם בגיל 60 השמיים הם הגבול, ותמיד אפשר להתנסות בדברים חדשים כמו נהיגה בג'יפים במסלולים מפותלים בחולות הסהרה.

מחכה בקוצר רוח לטיול הבא".

זיוה קימורה

"קבוצת נשים שכל אחת היא עולם ומלואו"

זיוה קימורה, מדריכת טיולים ליפן 

"כמעט חודש שאני מתעוררת בבוקר, פוקחת עיניים, מסתכלת סביבי, בוחנת את הקירות, מנסה לזהות קולות מן החוץ, מציצה לשמיים, שולחת יד לימין ולשמאל, נוגעת ושואלת את עצמי: איפה אני היום? באיזה כפר? בדיונות? בהרים? איזה יום היום?
ואז אני מתעוררת לגמרי, עדיין שוכבת, ומבינה שאני בישראל, בבית שלי.
הסתיים לו הטיול למרוקו לפני כחודש, וחלקי עדיין שם. השטיח שקניתי פרוש בסלון, אני מסתובבת בבית בקבקבים מרוקאים "בלרה", מבקשת מאבא שישחזר מאכלים ובמיוחד עוגיות, ובחג החנוכה טיגנתי ספינז' כל יום בביתי או בכל הדלקת נרות שהתארחתי.
טיילתי ב-21 מדינות. טיולי עומק. טיולים שאני עדיין זוכרת את שמות המקומות, ההרים, האגמים והאנשים. אבל מרוקו הייתה זו שטלטלה אותי.
חייתי 17 שנים ביפן, וזה ביתי השני.
מלבד יפן אליה אני מחוברת בדם, מרוקו, שגם אליה אני מחוברת בדם, הייתה זו שפתחה לי את הלב והראש לשאלות שלא שאלתי את עצמי עד היום.
מרוקו ריגשה והרגיעה כאחד.
במרוקו ראיתי במקום אחד מגוון צבעים בהרמוניה, כמו גם מרחבים עצומים של דיונות בצבע אחד שאין לו שם,
במרוקו אכלתי מאכלים שעוררו את בלוטות הזיכרון,
במרוקו ציפיתי לפגוש באנשים קצרי רוח וחמי מזג, ובום - פגשתי באנשים כל כך נעימים, רגועים, שמחים אמיתי, מאירי פנים ומכניסי אורחים.
חשבתי שמרוקו זו מדינת עולם שלישי, אז אכן בחלקה עדיין נחשבת מדינת עולם שלישי, אבל חלקה האחר מאוד מאוד מתקדם, ובהובלת המלך ויועציו, ההתקדמות נעשית באופן כזה שמכבד את עברה ואת מירקם התושבים, כשליהודים יש חלק משמעותי במרקם זה.

אבל לא על זה רציתי לספר.
מכירים את זה שהדרך חשובה מאוד, אבל עוד יותר חשוב הוא עם מי אנחנו עושים את הדרך ?!
אז אני יצאתי לדרך עם קבוצה מיוחדת במינה, רק נשים ומדריך אחד.
נשים שרובן משוהם או מחוברות לשוהם באיזשהו אופן.
נשים מכל מגוון העיסוקים: אקדמיה, שיווק, מחשבים, אומנות, תיירות ועוד,
נשים בגילאים 40 עד 70, מי סופר ?!
נשים שהן אימהות וכאלה שלא, נשים שבסיבוב זוגיות ראשון ושני וכל מיני רעיונות זוגיות אחרים,
נשים שבכושר והצליחו לטפס למרומי הדיונה, וכאלה שבחרו להיות בהפסקה מהמרוץ לפילאטיס.
נשים שאוכלות טוב ושותות עוד יותר טוב.
נשים סקרניות, מתעניינות, תומכות, מקשיבות, משתפות, שרות, רוקדות, שוחות, ערניות, נוהגות ג'יפ ללא חת.
נשים שידעו להיות איתי כשהתרגשתי למצוא את החנות של סבא שלי בספרו, עיר קטנה ליד פס.
מי צריך יותר מזה?!
יש סלעים שנקראים קונגלומרט, סלעים חזקים מאוד. אלו הם סלעים שמורכבים מתלכיד של אבנים וסלעים, שכוחות הטבע לכדו וליכדו אותם לכדי סלע אחד גדול. ניתן למצוא סוג סלע כזה בערבה ובהרי אילת.
סלעים כאלה ראינו גם במרוקו, ואני ראיתי בקבוצה הנהדרת שיצאתי איתה, סלע קונגלומרט אחד גדול.
סלע שכולו חזק יותר מסך כל מרכיביו, סלע שכל אבן היא מיוחדת ועם ערכים כימיים אופייניים, אך תלכיד האבנים יצר משהו ענק, עוצמתי ונוכח.
קבוצת נשים שכל אחת היא עולם ומלואו, שביחד עם נשים נוספות נוצר לנו קונגלומרט נשי אחד חזק, נוכח ואיכותי. זה התלכיד שתרם כל כך הרבה להנאה מהטיול.
ובתוך הסלע העוצמתי הזה בלטה לה אבן צבעונית אחת, מיוחדת, חזקה ומאחדת. וכדי שלא להפוך מאמר קצרצר זה ל"חפשו את המטמון", אציין רק ששמה מופיע בעמודים הראשונים של העיתון.

וזיכרו: "הדרך חשובה מאוד, אבל חשובים עוד יותר  הם השותפים לדרך".


עדי אורבך (קאופמן)

"תחושה אותנטית של אינטימיות מיוחדת במינה הנרקמת על רקע נופים עוצרי נשימה"

עדי אורבך (קאופמן)

"לטיול הנשים למרוקו החלטתי להצטרף בתוך בפחות מדקה, לא באמת זיהיתי את האישה הזו שהודיעה שהיא מצטרפת למסע הזה וגם לא הבנתי למה, לכל הרוחות והשדים, אני עושה את זה לעצמי.

במשך הרבה מאוד שנים אני מתחזקת, באדיקות יש לומר, את השמרנות החנונית שבי. כשאני יוצאת לחופשה אני בוחרת בלוקיישן נוח, בפרטנר קבוע והנוחות האירופית המנומנמת היא הבחירה האוטומטית שלי, אבל איזה דחף בלתי ניתן לכיבוש הכניס אותי למסע הנשים הזה.

שבוע לפני הנסיעה, כשכבר היה ברור שאנחנו נוסעות והטיול לא מתבטל, התחילו כאבי הבטן. נבהלתי, לא הבנתי איך אני הולכת לבלות במשך שבועיים שלמים עם שלל נשים שמעולם לא הכרתי, לחלוק עם מישהי שאני לא מכירה (שהפכה לחברת נפש) חדר ופרטיות.

אולי דווקא שם, במקום רחוק, בתרבות אחרת ובתפאורה שונה מתאפשר חיבור וליכוד בין נשים זרות ושונות, מפגש מרתק וחד פעמי בין שלל סיפורי חיים, מחשבות, אורחות חיים ובחירות.

הדהים אותי לגלות (ולא בפעם הראשונה, אגב) שהדעות הקדומות שלי לא קשורות למציאות. הגענו, יחד עם דודו אדרי המדריך, לארץ מדהימה שלא הצלחתי אפילו לדמיין בחלומותיי. הערים הגדולות אירופיות לחלוטין, מלאות בגנים סטייל גני לוקסמבורג הצרפתיים, בבתי קפה מודרניים ובארכיטקטורה מפעימה. כשהגענו להרי האטלס ולמדבר סהרה נעתקה נשימתי מהיופי הבתולי שלצידי הדרך. הראשוניות הקסומה הזו, שישר זרקה אותי אל סיפורי התנ"ך, לא נשכחה מליבי עד עכשיו.

יש באזורים הכפריים משהו שכבר אבד מן העולם. חלקים אמיתיים וטהורים של קיום אנושי, של ילדים יפים לצידי הדרך שקידמו את פנינו בשמחה גלויה.

באחד הימים, אי שם בהרי האטלס, זכינו לרגע מיוחד במינו כשהחל לרדת גשם בדרך הפונה אל עבר הסהרה, שם זכינו לראות את הגשם הראשון השוטף את האדמה הצחיחה, זהו מראה נדיר וחד פעמי ההופך אדמת טרשים לערוץ נחל.

מרוקו מלאה בדיסוננסים - יש בה יופי עוצר נשימה החי בהרמוניה עם כיעור וזוהמה, בין היסטוריה מפוארת לשכחה, בין אנשי הערים לאנשי ההרים, בין עשירים (מופלגים) לעניים (מרודים). קשה מאוד לראות עוני, רעב, חוסר - מאוד קשה להישיר לזה מבט.

לאורך הדרך הענקנו לילדים מתנות קטנות שהכנו עבורם - צבעים, בובות. הם מורגלים לתיירים והם רצים לעברנו מן ההר אל הכביש, חלקם כבר 'מקצוענים' וזה ניכר על הילדים הגדולים. גם כשנכנסים לג'יפ וממשיכים הלאה קשה היה באמת להמשיך - המחשבה על עתידם הציקה לי, אבל החלטתי להניח את המחשבות בצד.

עוד ייקח לי זמן לעכל את שלל החוויות שנקרו בדרכי בשבועיים שלמים של הטיול עוצר הנשימה הזה ששילב בין מפגש מרגש ומיוחד במינו שהיה לי עם 15 נשים שלא הכרתי, שפתחו את ליבן (ואת זרועותיהן) וצירפו אותי לחוויה שלהן.

תמיד הייתי צינית בנוגע ל'העצמה נשית' או 'כוח נשי', אבל רק עכשיו אני מבינה את העוצמה שבמפגש המיוחד הזה שמרגיש כמו זיקוקי דינור של יום העצמאות. הפתיחות, הרגישות, השיח מלא הכנות, חוסר הבושה והרצון בשיתוף שגברו על המבוכה בזכות החוויה המשותפת.

פגשתי נשים חזקות, נשים מגשימות ונשים המלאות בערך עצמי גבוה. לקחתי מכל אחת ואחת מהן. זכיתי לקבל כמה ספויילרים קטנים (וגדולים) על החיים והרגשתי בת מזל המקבלת הצצה אל מאחורי הקלעים של החיים.

כצעירת המשתתפות בטיול (והנציגה היחידה של דור ה-Y) זכיתי לחיבוק החם והאוהב הזה, לשיעורים קטנים מנשים שלמדתי להכיר ולהעריך. הייתה תחושה אותנטית של אינטימיות מיוחדת במינה הנרקמת על רקע נופים עוצרי נשימה, חוויות מפעימות מטלטלות ומרגשות.

אני מרגישה כמי שחזרה מהטיול שלאחר השירות הצבאי. הטיול שמעולם לא יצאתי אליו. השלמתי פערים, באיחור, אבל השלמתי. תודתי ל-15 המופלאות שהפכו ציניקנית שכמותי לאופטימיסטית חסרת תקנה".

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: