יום חמישי, 24 בספטמבר 2020, ו' תשרי ה' תשפ"א
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

בוחן פתע: covid 19

הן חשבו שאין דבר שיכול להפתיע אותן. כנשות חינוך וותיקות, למודות קרבות, הן צלחו אתגרים רבים, עד שהגיע נגיף הקורונה ו"עשה להן בית ספר". שמונה מנהלות בתי הספר בשוהם, התיישבו לשיחת סיכום על מנהיגות בית-ספרית בתקופה סוערת שגרמה להן להמציא את עצמן מחדש. בגדול, נראה שזה היה קטן עליהן, ואפילו נדמה כי הן אוהבות את האוטונומיה החדשה וההזדמנות לשינוי שהקורונה העניקה להן

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אפרת רוזנצוייג

אפשר להכריז רשמית על שנת הלימודים תש"ף כאחת משנות הלימודים החריגות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. ברחבי העולם ובארץ מתחילים עכשיו צוותי החינוך וההוראה לעכל ולעבד את השלכות הקורונה על מערכת החינוך. חופשת הקיץ שסיפקה את האתנחתא המסורתית לצבירת כוחות מחודשים, תוקדש, מכורח המציאות, ליישום לקחים ופיתוח תוכניות ודרכי פעולה שהשגרה המשובשת ומבול הוראות השעה שהומטר על העוסקים במלאכה, לא אפשרו. 

נראה היה כי מנהלי בתי הספר שנאלצו להתמודד, תוך כדי תנועה, עם אתגרים רבים ולספק בעצמם פתרונות, לא זכו לחיבוק לו זכו גיבורי שעה רבים שכיכבו עם הופעת הנגיף, לא מעט "הודות" למאבקי הגופים המייצגים אותם, וחבל.

בתוך סיטואציה של מדינה בחירום, עם אינספור דרישות ואילוצים שצצו בזמן אמיתי, השתתפו גם מנהלי בתי הספר שנדרשו לפעול במהירות בשטח, פעמים רבות אף להפעיל שיקול דעת אישי, תוך לקיחת אחריות אישית, כל זאת ללא הנחייה מסונכרנת מצד משרד החינוך.

בתום שבועות אינטנסיביים, נפגשו מנהלות בתי הספר בשוהם (מנהל אולפנת שלהבת, אבי פינגרהוט, נעדר מפאת מחלה) למפגש סיכום שנה מסורתי עם הצוות הבכיר של אגף החינוך במועצה. מעבר למסכות, אפשר היה לחוש בהתרגשות הגדולה אצל כל אחת ואחת מהמנהלות. אחוות לוחמות הנושאות איתן מטען מכובד של אירועים דרמטיים, החלטות, הצלחות וגם טעויות .

אספנו את מנהלות בתי הספר ביישוב לשיח אינטימי שיאפשר הצצה למנהיגות לה נדרשו בתקופה מיוחדת זו.

לא היה פשוט לחדור את חומות ההגנה שפיתחו המנהלות מתוקף עמידתן אל מול ציבור "לקוחות" תובעני : תלמידים, הורים ומורים. ולמרות זאת, בסופו של דבר, הצלחנו לגעת באדם שמאחורי המנהיג ובחוויה האישית של כל אחת מהן.  

המגיפה שהפציעה בעיצומה של שנת הלימודים, אילצה אתכן להפעיל מנהיגות שונה, מנהיגות שהיא לא מתוך סמכות. בתקופה בה הלימודים מוגדרים כרשות ולא חובה, נדרשה מכן יכולת הנעה מסוג אחר. איך זה התנהל בשטח?  

לאה דיאמנט: "בבית ספר צוקים חשתי כמו גם ההורים, התלמידים והצוות ש"הלמידה המקרבת" הצליחה יפה. להבנתי, יש לכך כמה סיבות: הראשונה, היינו מאוד מתוכננים, כמה שקשה להיות מתוכננים במצב הזה, ולצפות כמה מהלכים קדימה, לא חיכינו להנחיות של המשרד או עד שיצא מתווה, אלא כמה ימים מראש הרגשנו את השטח, ואז היה אפשר לצפות לקראת מה הולכים ולהכין את המערכות. הסיבה השנייה לצליחת התקופה היא העובדה שלא הייתי לבד בתוך התהליך הזה. הצוות כל הזמן היה שותף. כמו שהתגלו ילדים מדהימים במפגשי הזום, ילדים שהיה להם קשה בכיתה,  פתאום נצצו גם אנשי צוות שהיו מתחת לרדאר ופחות בלטו במהלך השנה, דווקא ברגעים האלה הם בלטו במלוא גדולתם. נעזרתי בכל מי שהיה סביבי".

הרגשתן  פחד, לחץ בגלל אי הוודאות?

לאה דיאמנט: "אני חושבת שלחיות בתוך אי ודאות זהו עולמו של המנהל, ללא קשר לקורונה, רק  הפעם זה הגיע בצורה מאוד עוצמתית. אני לא אגיד שלא היו פחדים או רגעים של לחץ בהם אתה שואל עצמך איך אני אתמודד עם זה, אבל שוב – לא הייתי לבד. זה מה שחיזק אותי מאוד. הייתי כל הזמן בקשר עם צוות המנהלות, התייעצנו האחת עם השנייה, עם הצוות החינוכי ועם אגף החינוך שתמך יום יום, שעה שעה".

איריס בויקיס: "הייתה כאן הבנה שנדרש משהו חדש. נדרשה גמישות מחשבתית וזריזות. קוראים לזה היום "זמישות", הגדרה שמאוד מתארת את רוח התקופה. צריך להיות מאוד גמיש במחשבה ומאוד זריז בתגובה. היה צורך להרגיע את כולם כשהרשתות החברתיות כל הזמן יצרו לחץ וחרדה בציבור. נוצרה סיטואציה שכולם חיכו להנחיות וזה לא היה פשוט, אז אם מציבים יעדים קצרי טווח, ומסגרת התנהלות שהיא הגיונית ולא מוגזמת, מצליחים לנהל את האירוע.  

אני מסיימת שנה שלישית בניהול, כבר למדתי שאין דבר בעולם שלי שהוא לא מורכב. אין יותר "פשוט". כל מה שהיה, שייך כנראה לעולמות אחרים. בתוך המורכבות הזאת, צריך להבין מה קורה. להבין שאתה במצב חירום, ולמצב הזה יש פרוטוקול: מכנסים את צוות הניהול, מבינים את הסיטואציה ומרחיבים את נקודת המבט ככל האפשר. היעד הראשון לפני הכל היה להרגיע. הייתי מאוד רגועה כשהילדים היו בבית. גם כשהם חזרו, הגיבוי שקיבלתי מהרשות המקומית לצורך שלי לפנות זמן למחשבה, לעשות את החזרה בצורה טובה ואחראית, אפשר לי מרחב נשימה לקלוט את הילדים באופן אחראי".

אבל קיבלתן ילדים אחרים, הורים אחרים ואפילו צוות שונה. עבר עליהם משהו אחרי חודשיים בבית. הם לא מי שהיו...

אביבית קליין: "לי היו מספר צמתים קריטיים בהבנה שלי מי אני ומי הצוות שאיתי. הצומת הראשון היה כשהודיעו בפעם הראשונה  ב - 19.6 ערב שבת, שסוגרים את בית הספר והייתה תחושה שכולם יוצאים לחופש. יכולתי לבוא מהמקום של הסמכות ולהגיד שאין דבר כזה חופש וצריך להמשיך לעבוד ולעמוד ביעדים, אבל זזתי אחורה ונתתי לצוות להרגיש את מה שקורה ולחשוב בינהם איך סוגרים שנה, וזה התנהל מעצמו. הצוות ידע בדיוק מה לעשות. הצומת הנוסף היה ביום שקיבלתי טלפון בצהריים מהספר שלי שהודיע לי שאני צריכה להיכנס לבידוד למשך שבועיים בגלל חולה מאומתת ששהתה במספרה. במקום הכי קריטי של סוף שנה, נאלצתי לשבת בבית. המשמעות עבורי הייתה לזוז הצידה ולרצות שאנשים יעשו בשטח, בלי שאני נמצאת, את כל מה שאני חולמת. הצוות שלי הגשים לי את כל החלומות ואני חייבת לציין שהיה לי רף מאוד גבוה. הם צילמו לי את החלום והוא היה בדיוק כמו שדמיינתי ואפילו יותר".

טניה דורנשטיין: "אני זוכרת את הפעם הראשונה שכולם קיבלו הודעה שנשארים בבית. הצוות היה בלחץ, מה יעלה בגורלם, האם יקבלו שכר ואני יושבת בבית ושואלת את עצמי – 'מה עכשיו?' כשאני יודעת שבתוך הסיטואציה הזאת, הצוות מודע לכך שאני יוצאת בשנה הבאה לשנת שבתון. אני שומעת את הצוות בקבוצה, ותוהה עם עצמי מה עושים? איך מייצרים עשייה בתוך התקופה שנשארה? ואני צריכה לקבל החלטות. לוקח לי לא מעט זמן להתיישב עם עצמי ולחשוב. אני 12 שנים מנהלת בית ספר ו-21 שנים במערכת. לא יצאתי מעולם לחופש. אני מקבלת החלטה עוד לפני פסח, שאני לא יוצאת לשנת שבתון ואני פונה אל הצוות ומשתפת אותם בשיחת זום ואומרת להם שזה לא הזמן הנכון עבורי. אני חושבת שזו הייתה נקודת המפנה- ממנהיגות סמכותית למנהיגות שיתופית. ההודעה שלי הובילה לשינוי בהתגייסות של צוות המורים למערכה. הייתה כזו גם קודם, אבל פה נוצרה התגייסות מתוך שליחות והליכה יחד. הראש הגדול והיוזמות התעצמו עוד יותר. הייתה תחושה של הדדיות שעטפה את כולנו".

רינת מרציאנו: "אצלי זו שנה ראשונה כמנהלת. הרגשתי שמישהו ביקום סידר לי את "השנה הטובה ביותר". בהתחלה, כשהודיעו על הפסקת הלימודים, ישבתי על הספה ובכיתי לבמשך חצי שעה למה זה קורה לי, דווקא כשיש לי תוכניות כל כך גדולות עבור בית הספר. שרון, בעלי ניסה להרגיע אותי. הדבר הראשון שעשיתי אחר כך היה להתקשר ליועצת בית הספר, רלי, שבמשך שנים מלווה את בית הספר. היא הרגיעה אותי ונתנה מקום לחששות שלי מול ההורים, עם עצמי כאמא וגם כבת לאם בקבוצת סיכון. אחר כך היה חשוב לי לשמוע את הצוות. התקשרתי לכל מורה בבית הספר ושאלתי לשלומה, וביחד התרוממנו והתגייסנו,כל צוות הניהול המדהים שברובו הוא ותיק, לצלוח את המציאות. נעזרתי רבות בצוות של אגף החינוך שהלך איתי לאורך כל הדרך ותמך בי. ידעתי לומר שלפעמים אני טועה, לחשב מסלול מחדש, והבנתי שאני לא יודעת הכל. שגם מההורים אני יכולה ללמוד. והם אכן העירו, אבל גם האירו את הדרך."

גלית אידלמן: "המנהיגות שלי היא לא סמכותית מלכתחילה, ולכן הייתה עבודה מסוג אחר. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאנחנו נמצאים בעידן חדש, שמקימים בית ספר חדש. זימנתי את צוות הניהול ונציג אחד של ההורים, ובנינו בית ספר מאפס, מתוך הבנה שהוא לא דומה למה שהיה קודם. בחרנו יעד מאוד ברור שהוא גם זהות בית הספר - הקשר האישי עם הילדים. כל צעד שעשינו, זימן לנו הזדמנות. עולם חדש של למידה נוצר. ילדים לימדו בתוך השיעורים, הורים השתתפו בהם. גם כשחזרנו ללמידה, שימרנו הרבה מהעקרונות שהתבססנו עליהם. לא היו צלצולים, הייתה מערכת מדורגת, ג'ילגלנו בין המתח שבין ההנחיות לבין המציאות, בדקנו כל רגע איפה אנחנו נמצאים ולמדנו המון על עצמנו כבני אדם. למדתי על עצמי שאני מתפקדת מצוין במצבי לחץ, שאני יודעת שאני נמצאת בשקט שלי ובזה מסמלת שהכל בסדר, וגם אם אנחנו טועים, אז יש את תמיד את השבוע הבא לתקן. הלגיטימציה להסתכל רגע סביבנו. הבנו שכמו שכל ילד צריך תוכנית אישית, גם כל איש צוות צריך תוכנית אישית וזה עבד נהדר".

בואו נדבר על הצוותים שלכן. גם להם לא היה לא פשוט. גם הם התמודדו עם פחד ממשי מהדבקה, חלקם אפילו היו בקבוצת סיכון. איך מניעים אותם לפעולה?

גלית אידלמן: "איפה שזיהינו מקומות שצריך לתמוך ולטפל בהם, חילקנו בינינו, צוות הניהול, את העבודה: מי יכול לתמוך במי, אם בתחום הפדגוגי או הרגשי. חייבים להיות אמפאטיים במקומות האלו, זו בכלל לא שאלה. אנשים צריכים להיות מוחזקים. אתה רוצה שהצוות ינהג כפי שאתה נוהג וחייב לתת דוגמא אישית".

טניה דורנשטיין: "גם אנחנו, בינינו ,התחלקנו הצוות בעומסים שהיו על המורים. אם היו מורים שהיה להם קושי אישי, דאגתי שיהיה להם קשר ישיר אליי. הקפדתי ש"ניפגש" לפחות אחת לשבוע למליאה לומדת אליה הבאנו תכנים שגרמו לנו לחשוב. הצוות היה זקוק להעצמה ולכוחות. שיעורי הזום בינינו היו על מנת לתת כלים להתמודד מחר בבוקר בתוך בית עם ארבעה ילדים כשצריך להעביר שיעור בזום ואין אפשרות לקיים אותו בשעה היעודה, זה ללמד את הצוות לבקש עזרה ולא לחשוש. לתת לגיטימציה למצוקות".

פנינה אלמוג: "זיהינו אצלנו בתוך הצוות אנשים שיכולים להוביל. היו כאלו שעזרו לחנוך מורים  מבחינה טכנית עם כל עניין הזום והייתה גם תמיכה רגשית מצידי כמנהלת וגם של יועץ בית הספר. עשינו מליאה בזום עם פסיכולוגית בית הספר שתמכה בצוות שהציף התמודדויות. אחד המסרים  שהקפדתי להעביר הוא שאין שחור ולבן, יש הרבה באמצע ואפשר כל יום לחשב מסלול מחדש וכל שעה אולי תהיה שונה מקודמתה. בהתחלה זה מאוד מטלטל, הבדיקה של איפה אני בתור מנהלת,  איפה השליטה שלי, ולאט לאט הרפיתי וגם אם מורה לא יכול להיכנס לזום בתשע בבוקר, אז לא קרה שום דבר אם זה יקרה בשתיים בצהריים".

תמי גבאי: "אצלנו באבן חן המצב היה קצת שונה בגלל שבית הספר נסגר השנה, עבדנו כל השנה על שינוי וקבלת החלטות והתנהגות באי ודאות. היה בזה משהו משעשע, כי יומיים אחרי שנשלחנו הביתה, קיבלתי טלפונים שהנה אנחנו מתרגלים מציאות מתוך אי ודאות. מתרגלים שינוי. הדבר הראשון שעשינו היה להבין ולהפנים שיש גורם אחד שמחליט ואנחנו מחכים להוראות ממנו. הייתי בקשר עם כל הצוותים והיה ברור להם שעד שלא יוצאת הנחייה מסודרת, לא משנה מה כל אחד אומר, פועלים לפי ההנחיות. זה הוריד לחץ. גם למעורבות שלי היה משקל, אמנם נכנסתי ויצאתי מזומים, אבל הייתה מערכת בסיס וידעתי כל יום מה קורה. לא היה לנו זמן להיות בלחץ. היינו בעשייה כל הזמן".

לאה דיאמנט: "בעיניי מעגלי התמיכה היו משמעותיים מאוד בתקופה הזאת. זה לא סוד שבתי הייתה מאושפזת לתקופה ארוכה והמשמעות של כך עבורי הייתה לאבד שליטה ברגע מהניהול ולהבין שאני צריכה לסמוך בעיניים עצומות על מי שעובד איתי לאורך זמן, מכיר אותי ויודע מהן נקודות החולשה בהן יכולתי להישבר. לי זה היה שיעור ענק בלשחרר. מעבר לכל התמיכה האישית, קיימת גם חשיבות לתמיכה המקצועית שהרבה מאוד מורים נזקקו לה, הרבה מעבר לאיך מפעילים זום. היה צורך להגיד למורה שזה הזמן שלו, זה המאני טיים, הוא יכול ואני פה בשבילו".

רחל טנא, אחראית על תחום החדשנות בחינוך: "המשבר הזה באמת טרף את כל הקלפים וזימן לנו הזדמנות אדירה. קיבלנו את פרק הזמן של חובת ההוכחה על כל נדבכי ההשקעה לאורך השנים. המקום הזה שאנחנו מדברים עליו, על לסמוך ועל תחושת מסוגלות, ועל כך שקיימת בשלות לעשייה - הכל חבר ביחד ודיבר מנגינה מדהימה המציאות זימנה לנו את כל המבחנים שדיברנו עליהם שיקרו  יום אחד בעתיד".

קשה להתעלם מדעת הקהל ששפטה לחומרה את המערכת ובעיקר את תפקוד המורים בתקופת הלמידה מרחוק, היה לכן קשה עם הביקורת הציבורית?

אביבית קליין: "אחד הדברים המעניינים שהתגלו לנו היה שפתאום הבנו שאנחנו מעבירים שיעור בזום לא רק לתלמידים,  אלא גם להורים. באמצע שיעור אזרחות או תנ"ך קיבלנו וואטצאפים עם פידבק מההורים. אני גם רוצה לציין שהיה לנו קשר הדוק עם הנהגת ההורים. לדוגמא, הורי החטיבה אפו עוגות ונסענו ביחד לכל מורה ומורה, מחדרה ועד גדרה. אלו היו ההורים שהתגייסו בהתלהבות והמורים הרגישו שההורים מעריכים אותם".

 לאה דיאמנט: "יש הרבה דוגמאות טובות בכל בתי הספר להתגייסות של הורים כמו אלו של המורים. מתחילת הדרך הקשר היה מאוד חזק ולא רצינו לוותר עליו. דוגמא אחת היא "צוקידע" המסורתי שמעבירים הורי בית הספר בתחומי ידע שונים. בגלל שאי אפשר היה להגיע פיזית, החלטנו שאנחנו לא מוותרים ועושים "צוקידע" וירטואלי שההורים לקחו עליו אחריות במשך שבוע שלם. היה שיתוף פעולה מעורר השראה, ואפילו הצוותים שלנו השתתפו לא כפעילים, אלא כצופים". 

רינת מרציאנו: "אנחנו הקפדנו כל הזמן להיות בשקיפות מול ההורים. יועצת בית הספר ענתה כל היום לטלפונים שהגיעו מצידם. הקפדנו גם לשמוע את ההורים שהייתה להם ביקורת ולקחנו אותה לתשומת לבנו".

טניה דורנשטיין: "דווקא התקופה הזאת יצרה אמון עם קהילת בית הספר יותר ממה שהיה קודם לכן. ההורים היו הרבה יותר מעודכנים מימים רגילים וזה יצר רוגע ושקיפות"

אני מודה שאני מגלה אצלכן התלהבות רבה ומוטיבציה גבוהה. זה לא קצת טוב מידי? לא נבהלתן נוכח המנהיגות החדשה שנדרשתן אליה?

איריס בויקס: "אני חושבת שאת מסתכלת על מערכת החינוך מנקודת מבט שגויה. אני לא חושבת שנדרשה מנהיגות אחרת. זו המנהיגות הקיימת והיא יודעת להתמודד עם מצבים לא צפויים. דעת הקהל והתקשורת עשו לנו עוול. מדובר באנשים מגויסים, אוהבי ילדים, שבאופן מיידי הבינו שיש להם פה תפקיד, והתפקיד הוא להיכנס לכל בית ולכל חדר של כל ילד, בכל דרך אפשרית. לא דובר היה במשימת עולם. האנשים שעושים את העבודה יודעים לעשות אותה גם במצבי חירום".

ולסיכום "שאלת הבדיעבד", ממש מתבקשת: הקורונה הציפה את מידת הרלוונטיות של בית הספר, אם זה אפשרי, הייתן מוותרות על "שיעור הקורונה"?

אביבית קליין: "בהנחה שכולם בריאים כמובן, אז הקורונה הפכה מאיום להזדמנות. הייתה פה הזדמנות אדירה, גם מבחינה פדגוגית וגם כמנהלים שעומדים מול הצוות, מול התלמידים ומול ההורים. מה שמדהים הוא שהתלמידים הבינו עד כמה בית הספר הוא מסגרת חשובה ומשמעותית עבורם. אם בעבר הם חשבו שאולי לא צריך להגיע לבית הספר כדי ללמוד, הם מבינים כעת שכדאי לבוא אליו בעיקר בגלל המסגרת חברתית שמאפשרת את המקום האישי, הבינאישי, את המורה שמסתכלת לו בעיניים. ילדים, בעיקר מהשכבה הבוגרת, הבינו עד כמה הם התגעגעו לחזור לבית הספר, לא רק לחברים, גם למורים".

איריס בויקס: "הקורונה הגיעה ובעטה אותנו לעתיד. אנחנו בעתיד עכשיו ומתמודדים איתו. ברגע שהשינוי כבר נכנס והמסגרת נשברה - הכל השתנה. היום אנחנו מחזיקים בית הספר פחות אינטנסיבי, יותר מצומצם, פחות מעיק ויותר מגוון, ויש בזה ברכה. הוא כבר לא עבד של רגולציות פרה היסטוריות שאיזה ביורוקרטור קבע. הוא מאפשר לנו, המנהלים להתאים אותו למציאות.

ההתרגשות היא דווקא מהמקום של ההצטמצמות וההצטנעות. פחות תלמידים בכיתה, פחות שיעורים.. קצת פחות מהכל. פתאום רואים ילדים שעד היום היה להם קשה עם עומס המשימות, מצליחים לבוא לידי ביטוי וזה נהיה להם הגיוני. הילדים ניגשים לפחות מבחני בגרות, אבל לא לומדים פחות וזה מצוין בעיניי. המאסה ההמונית נרגעה, אין יותר כיתות המוניות. מתוך הצמצום תבוא הישועה. יש ילדים שבפחות שיעורי מורה יכולים לעשות יותר וזה מאפשר לנו, המורים, להתפנות למי שזקוק יותר. 

היום קיימת הבנה שהקורונה פה כדי להישאר, וזה יאפשר לרשויות המקומיות לאפשר התאמה של המציאות המקומית לצרכים, לזמן ולמקום. אני צופה שמה שיקרה בכל אחת מהרשויות המקומיות יהיה שונה. מה שיקרה בשוהם לא בהכרח יהיה דומה למה שיקרה בגני תקווה."

 גמישות מחשבתית, יצירתיות ועבודת צוות

 אופירה ביטון, מנהלת אגף חינוך וקהילה במועצה:

"תחילת המשבר הייתה כמובן מבלבלת. הצורך להתארגן במהירות לשינוי שנכפה עלינו, החשש מהלא ידוע וכמובן הדאגה לבריאות של התלמידים, המורים והמשפחה הפרטית של כל אחת מאיתנו. לזה נוסף הצורך לקצץ משמעותית בכח האדם של אגף החינוך ולהיערך בהתאם. התעשתנו מהר מאוד, והבנו כי זוהי " שעת האפס" שלנו וכי עלינו למנף את האתגר שעומד ולהפוך אותו להזדמנות. הדבר החשוב ביותר היה שמירה על שגרה גם בזמן חירום. ההיכרות שלנו עם השטח אפשרה לנו לתרגם את המתווה הלאומי לרמה היישובית, גם כאשר המתווה השתנה פעמיים ביום.

 המשבר הזה חייב אותנו, כמערכת, ליישם ערכים שאנחנו דורשים מהתלמידים שלנו: גמישות מחשבתית, יצירתיות ועבודת צוות. כל הקשיים לאורך הדרך אתגרו אותנו, הדאיגו לפעמים אבל גם דחפו אותנו קדימה ללמוד איך מנהלים בתי ספר בעולם של אי וודאות, איך מיצרים או מקיימים שיח אישי ,איך מייצרים הזדמנויות ללמידה שונה, מותאמת ומגוונת ואיך יוצרים שותפויות ברמה יישובית, בית ספרית וקהילתית. ההירתמות של ההורים לתהליך היתה חלק חשוב ובלתי נפרד ממנו.

וכמובן אי אפשר בלי גאוות יחידה. גם בתקופה בה עבד צוות האגף במתכונת הפעלה מצומצמת, הייתה לנו תמיכה של הצוות כולו, גם מרחוק, תמיכה שאפשרה שותפות, אחדות ואפשרות לתת מענה  לילדים שלנו וליישוב כולו.

אני מבקשת לנצל הזדמנות זו ולשלוח תודה ומלוא הערכה לצוות שלי באגף החינוך שגם בימים אלה נמצא ברובו בבידוד עובד ללא הפסקה כדי לספק מענים מיטביים בתכניות הקיץ לצד הערכות לפתיחת שנת לימודים".

עבודה פיזית ומנטאלית בלתי נגמרת

 שרון טל בשן, מנהלת מחלקת בתי ספר במועצה:

"איך מסכמים תקופה שעוד לא הסתיימה?

22 שנים במערכת החינוך, 8 שנים בתפקידי ניהול שונים, לא הכינו אותי לתסריט הנוכחי. עם ים הכישורים, והמיומנויות הנרכשות במהלך השנים, מודה שוואללה, עם כל הניסיון ,גם אני עמדתי קפואה ברגעים כאלה ואחרים, חרדה לעצמי, למשפחתי ולסביבה, ובעיקר מבינה שכולם נושאים עיניהם אלינו לרשות ולאגף, ומצפים מאתנו לתת את התשובות לכל השאלות 24/7 ורצוי שיהיו התשובות הנכונות.

הרשות המקומית, ובתוכה אגף החינוך והקהילה, היא הרשות המבצעת של כל המתווים שמועברים ממשרדי החינוך והבריאות מעכשיו לעכשיו ולעיתים כמה פעמים ביום. בד"כ התקשורת מפרסמת לפנינו, ולכו תסבירו לתושבים שבלי מתווה רשמי, אני לא יכולה לעשות כלום. לפעמים המתווים גם סותרים אחד את השני, ואנחנו, כמו בוגרי חידות ההיגיון של כל הזמנים (אהלן חמיצר), מפענחים ומתרגמים לשטח את המשימות, מגשרים על פערים, לפעמים עושים סלטות באוויר על מנת להכין את בתי הספר לקליטה מחודשת של התלמידים וללמידה. זו עבודה פיזית ומנטלית בלתי נגמרת, כשבריאות הילדים והצוותים החינוכיים הם לנגד העיניים שלנו כל העת, ואין פשרות בנושא. 

אחרי תקופה של 5 חודשים בתוך המשבר הכי משמעותי במדינת ישראל, אני יכולה להגיד שבתוך אגף החינוך, נבנו מנגנונים, נרכש הניסיון, ובעיקר חדרה ההבנה שאנחנו מנהלים מעכשיו ועד תאריך לא ידוע את הקורונה במוסדות החינוך בשוהם, יחד עם המנהלים. אנחנו המעטפת של בתי הספר, אנחנו המעטפת הציבורית לתלמידים ולהורים, ואנחנו שם באהבה גדולה ובתקווה שנעבור את זה בשלום".

 

 

 

 

 

 

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: