יום שישי, 24 בספטמבר 2021, י"ח תשרי ה' תשפ"ב
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות על דמויות ותושבים בשוהם וחבל מודיען

התורם ה - 990

כשהיא חוצה את רף ה-1,000 תורמים (!), ניצבת מדינת ישראל במקום הראשון בעולם בתרומות כליה אלטרואיסטיות. זהו סיפורו של אפרי (אפרים) עקביא, תושב שוהם, התורם ה-990 שבתרומתו העניק חיים לאישה שמעולם לא הכיר

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אפרת רוזנצוייג

החשיפה לא קלה עבור אפרי (אפרים) עקביא, בן 57, תושב שוהם, נשוי, אב לחמישה ילדים וסב לשלושה נכדים, שפרש לאחרונה לגמלאות. אלמלא החשיבות העילאית, לדבריו, שהוא רואה בהעלאת המודעות הציבורית לתרומת כליה ולהצלת חיים, ספק אם הוא היה מאשר את פרסום התרומה הכל כך לא מובנת מאליה. בז'רגון הרפואי זה מגיע עם תואר: תורם אלטרואיסטי.   

לפני כחודש וחצי בלבד, נכנס עקביא לחדר הניתוח בבלינסון, נפרד לשלום מרעייתו, יעל וגם מהכליה השמאלית שלו. שנה וחצי חלפו מהרגע שגמלה בו ההחלטה ועד שקיבל את שיחת הטלפון בה הודיעו לו כי הוא נמצא מועמד מתאים לתרומה.    

ראשיתה של החלטה

מידי מספר חודשים מוציא לאור ארגון "מתנת חיים" המעודד אנשים המעוניינים לתרום את כלייתם לשם הצלת חיים, חוברת ובה מובאים סיפורים של תורמים ונתרמים. הארגון הוקם ע"י הרב ישעיהו הבר ז"ל, ולאחר פטירתו מונתה רעייתו, הרבנית רחל הבר, לעמוד בראש הארגון.

"נהגתי לעיין בחוברות ולקרוא את הסיפורים של האנשים האלמונים שתרמו כליה, התרשמתי משום מה כי מדובר באנשים צעירים שנרתמו למשימה וחשבתי לעצמי שאולי עבר זמני. לפני כשנתיים, חבר טוב שלי חלה בסרטן ובמקביל אליו הבן שלו, בחור צעיר, חלה באי ספיקת כליות. החבר, לצערי, הלך לעולמו ואני התנדבתי לארגן מידי חודש שיעור לזכרו, אצל אלמנתו בבית. כל חודש הגיע רב אחר להעביר את השיעורים. באחת הפעמים, אלמנת החבר ביקשה שבמקום שיעור, היא תספר את סיפור הבן שחלה באותה העת שאביו חלה. היא סיפרה סיפור מופלא על התמודדותו של בנה שתוך מספר חודשים נעצרו חייו בשל מחלת הכליות, כיצד היא נרתמה יחד עם הרבנית הבר למצוא תורם מתאים ואיך תוך זמן מאוד קצר הצליחו למצוא תורם, ותוך חודשיים בלבד עבר את כל תהליך האישורים. סיפור של נס. אני שומע ואומר לעצמי: "עכשיו אני מכיר סיפור שקרוב אליי, גם זכיתי להכיר את התורם. אם הוא יכול, אז גם אני יכול".  

נחוש בהחלטתו, פונה עקביא לאשתו, יעל,  ומשתף אותה במשאלת הלב שלו. יעל ביקשה פסק זמן לחשוב ולאחר זמן מה היא חזרה אליו ונתנה לו את ברכת הדרך. מלבד רופא המשפחה ורופא מנתח לב מהקהילה, אף אחד מבני הבית לא שותף בסוד העניינים.

עקביא פונה לארגון "מתנת חיים", ממלא טפסים ומתחיל בתהליך. "אני בכלל חשבתי שלגיל שלי יש חשיבות, אבל התנאי היה שאני בריא והבדיקות היו אמורות לאשש זאת. יש גם ימים מרוכזים שמתקיימים בבית החולים עם צוות שכולל פסיכולוג, עובדת סוציאלית ואני גם עובר בדיקות פסיכוטכניות שבודקות את דרך ההסתכלות שלי על החיים".

כל הדרך עד לשיחת הטלפון המרגשת

לכל אורך הדרך עקביא לא מגלה סימני חרטה ונשאר נחוש בהחלטתו, גם כשחלק מהבדיקות שעשה חזרו גבוליות והוא נדרש לחזור עליהן מספר פעמים. כשנפגש עם מתאמת ההשתלות הוא נשאל על ידה אם יש לו בקשות מיוחדות, עקביא מבקש להישאר אנונימי וגם לא לדעת למי הוא תורם. לאחר מספר חודשים מספרת לו המתאמת שהוא נמצא מתאים לתרום כליה לאישה שכבר שלוש שנים מחפשת אחר תורם. "היא סיפרה לי שהכליה שלי התאימה לה כמו כפפה ליד", מחייך עקביא, ו"אני ביקשתי לדעת רק את שמה ושם אמה כדי להתפלל עבורה".

לפני כחודשיים הוא נקרא לוועדה מסכמת שיושבים בה פרופסור, מנהלת מחלקה, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית, עורך דין ועוד. "כל אחד בתורו הסביר לי את מהות התרומה מהזווית המקצועית שלו, ולאחר מכן צלבו אותי בשאלות: האם אני מודע למה שאני עושה, האם קיבלתי כסף תמורת הכליה, האם אני לוקח בחשבון שהתרומה תהיה לשווא ושהכליה תידחה, ועוד. עניתי להם שאני בתקופה טובה בחיים, יצאתי לגמלאות מעבודתי ברשות הדואר, ובבית, בגלל הקורונה, סובבים אותי שתי בנותיי ואשתי, מורה שמלמדת בזום".

שיחת הטלפון הגורלית מהוועדה המסכמת תפסה אותו כשהוא נמצא בלוקיישן מיוחד במינו - עמודי שלמה, בפארק תמנע, במסגרת טיול של חוצה ישראל. "זה היה הקטע האחרון של הטיול. הייתי מאוד נרגש, הסתכלתי על העמודים וחשבתי איך הכול מתחבר ליום הזה".

עקביא הנרגש מבשר לאשתו את הבשורה והם מבינים שהגיעה העת לספר לילדים. "אנחנו עושים פגישת זום משפחתית ואני מבשר להם על ההחלטה. הם מקבלים את זה בהפתעה, שואלים שאלות, אני שולח להם סרטון קצר לגבי מהות ההשתלה, הסיכויים, הסיכונים ומבטיח להם שאני זמין לכל שאלה".

אף אחד מבני המשפחה לא ניסה לעצור אותך?

" לא. הבן רק שאל למה דווקא עכשיו, עניתי לו שאני רואה בזה מעשה חשוב, והרגעתי אותו שבדקתי בכל הכלים שיש לי את כל הסיכונים והסיכויים".

על יום השבת, ערב אשפוזו של עקביא בבית החולים, הוא מספר בעיניים מצועפות כי העביר באינטימיות משפחתית עם שתי בנותיו ורעייתו. "זו הייתה שבת מאוד טעונה ומרגשת. ישבנו ביחד, שיחקנו ושרנו שירי נשמה."

 עם פרפרים בבטן?

"כן, בוודאי. היו חששות והיו חרדות. דימיתי את זה לשבת כמו לפני חתונה, כשאתה יודע שאתה הולך להיפרד מחלק מהגוף שלך ולהתחלק בכול עם עוד מישהו ". 

שבט עקביא בהרכב מלא

האגודל שכמעט עצר את ההשתלה

במוצאי שבת, כשהוא מלווה ברעייתו, הגיע עקביא לבית החולים בלינסון. "התלבשתי בבגדי השבת, בהרגשה מרוממת, כחתן לפני חופה", הוא מספר בהתרגשות. עקביא מתאשפז במחלקת ההשתלות, בחדר מיוחד שנתרם לטובת תורמים אלטרואיסטיים, ועובר סדרת בדיקות, כשלא רחוק ממנו, ממש בחדר הסמוך אליו, מאושפזת האישה שמיועדת לקבל את הכליה שלו. עקביא לא נפגש איתה, אבל דואג שהיא תקבל ממנו שי - כלי קטן שעליו חרוט המשפט- "רגעים קטנים של אושר" ומכתב עם ברכת הצלחה.

לאחר לילה של מחשבות והתרגשות גדולה, מתעורר עקביא ליום הניתוח שאמור להתבצע בשעה שלוש אחה"צ. "חשבתי שיהיה לי בוקר בניחותא, רק אני והמחשבות. ציפיתי ליום של טיולים ברחבי בית החולים עד לניתוח".

אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד.

על מה שקרה בשעות שעקביא ציפה כי הן תעבורנה בשלווה, הוא מספר במילותיו שלו:

"מספר ימים לפני האשפוז הרגשתי תחושת נימול באגודל ימין. בהתייעצות עם רופא המשפחה, הלכתי לרופא אורטופד, מומחה לכף יד, שבדק אותי ואמר שאין לי בעיה בכף היד ושזה קשור לבעיה בעמוד השדרה. שאלתי אותו אם זה מהווה בעיה עם תרומת הכליה והוא אומר שאין שום בעיה ונתן לי אור ירוק. גם רופא המשפחה אמר שאין בעיה, אבל צייד אותי בהפניה לבדיקת סי.טי, מתישהו. ההרגשה שאני צריך לבדוק לעומק את הנימול ביד, לא עוזבת אותי, ואני מחליט עם עצמי שאם עומדות לרשותי מספר שעות פנויות ואני כבר נמצא בבית החולים, אולי כדאי שאנסה לעשות סי.טי, כדי שכולנו נהיה שקטים.     

ירדתי לתפילת שחרית וכבר בכניסה אני פוגש ברופא מנתח מוח, נוירולוג, סוג של קרוב משפחה רחוק. הוא שואל אותי מה אני עושה בבית החולים ואני מספר לו שאני תורם כליה בעוד מספר שעות. הוא מאחל לי שהכל יעבור בשלום, ואז אני ככה משתף אותו בסיפור של האגודל, הוא פוקח זוג עיניים ורושם לי את הטלפון שלו. בתום התפילה, אני עולה בחזרה למחלקה, שם פוגש אותי רופא מהמחלקה עם טפסים ביד, מסביר לי שוב את הפרוצדורה ושואל אותי אם יש לי שאלות לפני החתימה. אני משתף אותו בנימול שאני מרגיש ובמה שאמר לי האורטופד, הוא מסתכל עליי בדאגה ואומר שאי אפשר להמשיך בתהליך, שאולי יצטרכו לדחות את הניתוח ושהוא צריך לכנס ישיבה ולהתייעץ עם מנהל המחלקה".

בעוד הרופאים מתכנסים לישיבת התייעצות, נשלח עקביא בכל זאת על ידי מזכירת המחלקה להתחיל בהליך של טרום הרדמה, אבל הוא בוחר קודם ללכת לומר שלום לחברה רופאה שלו, מנהלת מחלקת הרדמה של יולדות ונשים שעובדת בבית החולים. עקביא פוגש בחברתו הרופאה ולאחרי סמול טק קצר הוא משתף גם אותה בסיפור האגודל. "היא מסבירה לי שבעת ההרדמה משכיבים אותי על צד ימין כי צריך להוציא את הכליה השמאלית (בדרך כלל מעדיפים להשתמש בכליה השמאלית, שכן בצד השמאלי יש וריד ארוך יותר. א.ר) ועמוד השדרה שלי צריך להיות תקין לקראת הניתוח. היא מחליטה להתקשר לנוירולוג, קרוב המשפחה שפגשתי בבוקר, וביחד הם מארגנים לי בדיקת סי.טי של עמוד שדרה צווארי. אני חוזר למחלקה ושם כבר דאגו שיתלווה אליי רופא ליתר ביטחון, כדי שלא אתפרפר בבית החולים ואלך לבקר עוד חברים".

בסיום הבדיקה, תוך מספר דקות, הנוירולוג במקום מפענח את התוצאה ונותן אף הוא אור ירוק לביצוע ההשתלה. כולם נושמים לרווחה.

שעות בודדות נותרו לפני הניתוח. עקביא מעביר אותן בתפילות ובשירה עם יעל, אשתו, וביחד הם נכנסים ל"אווירה שאין דומה לה", מתאר עקביא.

כשהגיע השעה יעל נפרדת מעקביא, הוא מוכנס לחדר ניתוח ומתעורר כעבור כשלוש שעות. כבר בהתאוששות עקביא מבקש להתעדכן בשלום הנתרמת והצוות דואג לעדכן אותו בהתאוששות המהירה של הנתרמת: ערכי הקריאטינין בשתן צנחו, שזה דבר מצוין, והם מספרים לו שכל האינדיקציות מראות על התאמה מושלמת. "כששמעתי את זה, הרגשתי שעשיתי את שלי והתפניתי להתמודדות שבהחלמה".     

ובכל הזמן הזה לא הלכת אפילו להציץ במי שקיבלה את הכליה שלך?

" לא, לא בשלב הזה. קיבלתי ממנה ספר יפה על נתינה, קערה לפסח וסדרה של שמנים אתריים למרפא, כשלצד כל אחד מהם הוצמדה הקדשה אישית. הבנתי שהיא אישה מאוד מיוחדת".

יעל הרעיה, מבקשת מעקביא אישור לבקר את הנתרמת וחוזרת עם פרטים נוספים אודותיה: מדובר באישה נשואה ממרכז הארץ, אם לבנות, הייתה בעברה מורה והיא ממתינה מזה שלוש שנים להשתלה.   

להוסיף אור לעולם

הניתוח, כאמור, עבר בהצלחה ועקביא מתאושש כיום בביתו, כבר יוצא לצעידות ומעכל את מה שעבר עליו ועל בני ביתו: "אנחנו מבינים שעברנו אירוע מכונן". גם האישה שבגופה הושתלה הכליה מתאוששת ומסתמן כי ההשתלה נקלטה בהצלחה.

כשאני מנסה להתעקש ולהבין מה גורם לאדם בריא לקום יום אחד, בגיל לא צעיר ולהחליט שהוא תורם כליה לאדם זר, לעבור תהליך מיון של שנה שלמה ולהסתכן בניתוח שאולי לא יצלח, עקביא מנסה להסביר: "כל חיי אני רגיל לנתינה. מזה כמה שנים שאני חבר בארגון "ידיים", יוזמה של כמה חבר'ה שמשפצים ביום אחד בתים של משפחות חד הוריות. כשאתה מתנדב עם אנשים כאלה, אתה שומע על כל כך הרבה יוזמות של עזרה שלא נחשפות ביומיום. סביבה של אנשים שרק מחפשים לעשות טוב. אתה רואה שהטוב נמצא בעולם, לא מקרינים אותו, הוא לא בוהק, זה לא פרוז'קטור, אלו פשוט "לדים" קטנים שכל אחד מוסיף קצת אור משלו לעולם".

אני מציינת בלחש שיש הבדל בין שיפוץ בית לבין תרומת כליה, והוא עונה לי בסבלנות ששמורה לאנשים עם שאר רוח: "קראתי רבות על תרומת כליה ועל השתלות בכלל. הקדוש ברוך הוא נתן לנו שתי ריאות. הבנתי שאף רופא לא יודע בדיוק להסביר למה צריך, למשל, שתי ריאות. כך גם עם הכליות - זה לא שכליה אחת קורסת והשנייה מגבה אותה, הן עובדות סימולטנית, אבל הן בין האיברים היחידים שאתה יכול לתרום ולהישאר שלם. אם בעקבות הסיפור שלי, אפילו אדם אחד יקבל החלטה לתרום, זכיתי ועשיתי את שלי".

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: