יום שני, 06 ביולי 2020, י"ד תמוז ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 050-5552559

קבלה, דת ופרשת השבוע בשוהם

קבלה בשוהם, הרב לייטמן, הרב סתיו, הרב גרינבר, דבר תורה, פרשת שבוע

מתוך דאגה אליך

עונת הקורונה לא הסתיימה.

פורסם בתאריך:


הרב ד"ר מיכאל לייטמן

 

היא לא מגפה שבאה והולכת, לא תקופה חולפת. היא מצב מתמשך שיכול ללוות אותנו עד סוף ימות עולם, ולא נוכל לעשות כלום בנדון. הקורונה לא בשליטתנו, היא למעלה מכוחנו, פועלת ישירות על ידי הכוח העליון. לכן לא יעזרו משאלות לב כמוסות ש"הלוואי ומשהו ישתנה בטבע והכול יחלוף", לא, הציפייה רק תגרור אכזבה עמוקה.

אני מבין את ההיפוך הרגשי שנחרט על לוח ליבה של החברה. מספר שבועות ישבנו בסגר אחוזי בהלה, מנופפים לשלום בזום לסבא וסבתא, ופתאום, הכול טוב. חזרנו לשגרה. מיום ליום מתרבים החולים, מתרבים הנשאים, מתרבים הגורמים להיות נסערים – ובמקום פחד קיומי משתלטת אדישות ציבורית, שאננות שאין כמותה.

ההרגשה הרווחת בחלק מהציבור היא שבעלי הון ואנשי שלטון, נבחרי ציבור ומקבלי החלטות, פרשנים ואנשי תקשורת – כולם עושים יד אחת נגד הבריאות שלנו. ואני מזדהה לחלוטין עם הכאב של הציבור מיחס הממשלה כלפיו. הרי מה הלחץ לחזור למקומות העבודה? מה פשר הבהלה לשלוח את הילדים חזרה לבתי הספר? והניגודיות הזאת בין סגר מוחלט לחופש תנועה שיבשה את דעתנו, שברה בנו את האמון, גרמה לנו לזלזל בהנחיות, עד שנשמעים קולות של "נו, זה רק שפעת קלה".

אני לרגע לא מאשים את הממשלה. לא מעביר ביקורת עליה או על כל משרד מטעמה. המצב הנוכחי הוא כישלון עצום שלנו כחברה. כולנו נגועים באותה מחלה, כולנו שוקעים באותה הסירה. הדאגה שלי היא מה מכאן והלאה? מה יקרה אם חלילה יגיעו וירוסים נוראיים יותר? איך נגיב לתמונות ילדים מונשמים? מה נעשה אז? עם מי הצדק? במי לתת אמון?

בפער בין הרצוי למצוי, גובר המצוי. ברור שרצוי שהווירוס יתנדף, אבל הוא מצוי בינינו, ואיש לא יודע עד מתי. הווירוס לא מתפעל מהדעות המזגזגות שלנו, לא מתרגש מהאדישות או מחוסר האכפתיות שלנו. הווירוס הזה הוא אזהרה מהטבע, סימן מובהק שמאותת לנו לבצע שינויים מרחיקי לכת, דורש תיקונים אישיים, חברתיים, עולמיים. וכל עוד אין חיסון או תרופה, בואו נרים את הכפפה – את המסכה – ונתחיל להתייחס ברצינות ובאחריות לתופעה, בינינו כחברה.

מה, לא הייתי רוצה לצאת להתאוורר? לשבת עם התלמידים שלי בשיעורי הקבלה? לסעוד עימם יחד? לא הייתי רוצה לטוס ולנפוש כמו כולם? רוצה, אבל אין ברירה. למען בריאות החברה אני מוכן לשבת כך כל חיי, לשרוד בד' אמותיי. ואם אצא, אז בקפדנות ובזהירות יתרה. אעטה מסכה, אשמור על מרחק, כי כך אני חייב לנהוג בהתחשבות כלפי הזולת. אפעל בדאגה שחלילה לא אעביר וירוס ממני לאחרים. אפילו שאני נקי ובריא, אדאג איך לא אדביק אחרים, לא איך לא אדבק בעצמי.

אם רק נתחיל לחשוב איך לא להעביר וירוסים לזולת, נתחיל לבלום כל רע. אם רק נתחיל לחשוב שהזולת חשוב לא פחות ממני, כבר נעלה על המסלול הנכון. הדאגה לזולת היא המצפן שלנו לרפואה. היא כוח רוחני!

כשאתה דואג לאחר, אתה לא נופל. כשאתה דואג לאחר, אתה נמצא תחת השגחה עליונה, ככה זה, "שלוחי מצווה אינם ניזוקים". ומהי המצווה? לשמור על הזולת, לדאוג לו בשלב ראשון. אחר כך תצטרף האהבה. וכשהדאגה והאהבה יתרבו, והתלות בינינו תהיה חדה וברורה, אז נתחיל להיכנס לקשרים משמעותיים של ערבות הדדית. לשם הקורונה מובילה אותנו, תחת השגחה ובהדרגה.

 

לכן בואו נתחיל לדאוג אחד לשני ברחוב, בשכונה, בעיר. כל אחד יתפקד כמו דגם מוקטן של "משרד הבריאות" – לא ייצא בלי מסכה, אלא ייתן דוגמה טובה לדאגה לזולת. יתייחס בתשומת לב לסובבים אותו בחברה כאילו היו ילדיו. זו הגישה הנכונה, וזו האחריות האישית של כל אחד ואחד.

ובשקט, בלי להעיר לאף אחד שמסתובב בלי מסכה. לא לקטר על מי שנצמד ולא שומר מרחק, פשוט לשתוק ולתת דוגמה. לוודא שהמגן מכסה את הפנים מהעיניים ועד לסנטר, לבדוק שלא נפלה לך המדבקה עם הכיתוב "מתוך דאגה ואהבה כלפיך", ולחייך.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: