יום ראשון, 24 במרץ 2019, י"ז אדר ב' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

בריאות וספורט בשוהם

האושר שבכאב - אשת הברזל

טל רותם: “להתמכר ללב המתפרע, לדמיון המתפקע ולאושר הנוגע בעומק הכאב...”

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

נירה נחום

טל רותם בת 29 תושבת שוהם, למדה בתיכון שוהם, בעלת תואר ראשון בחינוך גופני, כיום מדריכת כושר במכללה הלאומית לשוטרים, ומאמנת בקבוצת הריצה “אינטרוול”.

בשבע שנים האחרונות טל התאמנה והתמקצעה בריצה למרחקים ארוכים.

לפני כשנתיים, בעקבות פציעה, טל הייתה צריכה להוריד את קצב הריצה, מכורה לספורט לא ראתה את עצמה טל יושבת ללא מעש והחלה להתאמן בשחיה ורכיבת אופניים.

אחרי שנה עשתה את איש הברזל הראשון שלה בוונציה, והחודש, שנתיים אחרי הפציעה עשתה את איש הברזל השני שלה בפרנקפורט.

שבוע אחרי, הגוף מתאושש והראש מתחיל לאט לאט לעכל את החוויה העוצמתית שטל עברה, ולצידה לאורך כל הדרך המאמן שלה גל תיכון.

טל מספרת:  “אני אתחיל דווקא מהסוף, קיבלתי המון תמונות מהתחרות, אבל התמונה הזאת הכי ריגשה אותי. קו הסיום, אני בטירוף, כואבת, מאושרת, עייפה.

בצד שמאל יושב המאמן שלי בשנה האחרונה גל תיכון ונותן את החיוך הכי רחב שלו, עשינו את זה.

ההחלטה לעשות איירונמן נוסף הגיעה ממש מוקדם, שבועיים וחצי בערך אחרי ונציה, כמה ימים אחכ נפגשתי עם גל.

אני זוכרת שפשוט בהיתי בו ולא הבנתי מה הוא רוצה.

מספרים, חישובים, טסטים, להתאמן לבד, לוקח זמן להתחבר למאמן, לשיטה חדשה אבל איפשהו עמוק בפנים ידעתי שזאת הולכת להיות שנה משמעותית.

שנה של אימונים יום יומיים, פידבקים, שיחות על כל אימון ואימון, מתקדמים לאט אבל בטוח. הדרך לפרנקפורט עברה במרוץ 5 ק"מ בפארק הירקון, בשטח ההחלפה של ספרינט בראשלצ, בדואתלון של אכזיב, בשעות על גבי שעות של אימונים לבד, בשבתות עם החבר’ה, בקושי המנטלי להרים את עצמי לעוד אימון ועוד אימון, בקושי הפיזי שהגוף כבר צועק די, בביקורת של אנשים על איך אני מתאמנת ולמה ככה.

אבל הדרך לפרנקפורט בעיקר עברה בהתבגרות, הקשבה לגוף, קבלת תחושה של ביטחון עצמי ומסוגלות, ניפוץ גבולות ומחסומים אישיים, התנהלות אחרת, לא רק בספורט אלא בכלל בחיים.

בבוקר התחרות אנחנו נוסעים לאגם באוטובוס עמוס אנשים, גל מסתכל לי בעיניים ואומר לי שלא משנה מה יקרה היום הוא גאה בי על הדרך.

אני עומדת על קו הזינוק, הגוף רועד מפחד, מהתרגשות, מציפייה. שנה שלמה שמתנקזת ליום אחד. אני נכנסת למים בטירוף רואה רק את המצוף שמולי, ואז את זה שאחריו וכך הלאה.

אני חוטפת פיצוצים, 3000 איש ששוחים באגם ממש קטן. זה לא מעניין אותי, אני פשוט שוחה, מתחמקת כמה שאפשר. יוצאת מהמים, זה היה ממש הישרדות. מבט לשעון 1:19! לא יאומן שיפור של מעל 20 דק!

החלפה זריזה ומגיעים לחלק העיקרי, רכיבה של 180 ק”מ.

ברור לי שהמפתח זה התזונה גם אם זה מגעיל ולא בא לי אין משחקים כאן. נצמדת לוואטים שהוגדרו לי, האווירה מטורפת המוני אנשים ברחובות, הסיבוב הראשון עובר בקלילות ואז מגיע השני.

חום שמגיע ל-30 מעלות, רוחות וברור לי שאסור עכשיו לנסות להתחכם. הרכיבה מתישה אותי, אני מגיעה לקמ ה-180 ואז זורקת קללה לגרמנים שהאריכו את המסלול רכיבה בעוד 5 קמ', תודה לכם.

שטח החלפה שני, ההורים שלי צועקים לי אין לי טיפת כוח לחייך, מתמקדת בהחלפה, השנה אני יודעת שלמרות שאני עייפה מהרכיבה יהיה בסדר במרתון, זה אפשרי!

בקמ הראשון של הריצה אני פוגשת את גל הוא צועק לי שהייתה לכולם רכיבה קשה ושאפסיק לחשוב על זה. וכך היה, רק כאן ועכשיו. שני סיבובי ריצה ראשונים עוברים בקצב הרצוי, אני ממשיכה לאכול ולשתות כמו שעון, החום מתחיל להיות בלתי נסבל, קטן עליי.

סיבוב שלישי גל צועק לי שזה הסיבוב של ההתמודדות, הוא הכי קשה, והוא צודק. אני מנסה להישאר בקצב שלי אבל זה פשוט לא עובד, אני קולטת שאני מתחילה לדעוך קצת.

הרבה אנשים הולכים, חלקם עוצרים, ואז זה מגיע... “למה אני עושה את זה בכלל?! איזה בנאדם הגיוני עושה איש ברזל?! איזה סבל...”

לפעמים הרגעים המאתגרים ביותר בחיים שלנו הם הרגעים שמעצבים ובונים את מי שאנחנו. אני ממשיכה לרוץ, אסור לי לעצור, אפילו לא לשניה! סיימתי את הסיבוב פוגשת את גל שוב, לקראת הסיבוב האחרון. הוא צועק לי שאני נראית מעולה (שקרן! חח) ושאם אקזז דקה אני יורדת מ - 13 שעות.

אני מסמנת לו אוקיי עם היד, חבל לבזבז אנרגיה על מילים כרגע. אני מנסה לחזור לעניינים אבל הגוף כבר לא שם, קשה להסביר, לא שכואב או נתפס משהו, פשוט אין אנרגיה.

אז אני עוברת למצב הישרדות, מכאן זה רק הראש.

ברור לי שאם אפסיק עכשיו, אפסיק בכל דבר משמעותי שאעשה בחיים, לאט אבל בהתמדה מתקדמת לקו הסיום. סופסוף אני פונה ימינה ולא ממשיכה לעוד סיבוב, מוציאה את הדגל, עולה על השטיח האדום, בא לי לבכות מאושר, מכאב, שזה נגמר, שהצלחתי, שניצחתי את כל השדים, והיו ככ הרבה. 13:05 תוצאת סיום, שיפור של 55 דק' מהשנה הקודמת, למרות שלהשוות בין תחרויות איש ברזל שונות זה כמו להשוות בין תפוח אדום לירוק. בכל יום המשחק והתנאים שונים, לשפר זה נראה משהו קל וברור, אבל זה ממש לא! החברים מחבקים אותי, גל צועק מהיציע, ההורים שלי גם. אני מאבדת את זה לכמה רגעים ורק רוצה שניה של שקט. אלוהים כמה שזה היה ארוך.

התקווה נמצאת בחלומות, בדמיון ובאומץ של אלו המעיזים להפוך חלומות למציאות”.

איירונמן פרנקפורט תם ונשלם.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: