יום רביעי, 24 באפריל 2019, י"ט ניסן ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

ד"ש עם שיר משמוליק שיר

על חרטה וייאוש

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

שמוליק שיר

חרטה
צומת. רמזור אדום. קבצן מתקרב לכיוון האוטו שלי. האמת, באמת דברתי בסלולר. לא עשיתי כאילו. (בדיבורית כמובן) הוא נעמד מול האוטו, ידו מושטת כלפי החלון, פניו מנסות ליצור קשר עין.  אני ממשיך לדבר ופני מושטות קדימה. לא רוצה להביט במצוקה. בכאב. בעלבון. אני רוצה לכתוב – אני בדרך כלל פותח את החלון ונותן שקל או שניים, אבל אני לא. אולי בגלל אותו מכתב שרשרת שהופץ במייל לפני מספר שנים מטעם איזו מחלקה בבית חולים תל השומר ובו הוזהרו הנהגים שלא לפתוח את החלון לקבצנים בצמתים, כי רובם חולי שחפת ושיעול שלהם לכיוונכם יכול לגרום להדבקה. היה שם גם שם של רופאה וזה נכתב על נייר שנראה כמו נייר רשמי של בית החולים. המכתב הזה התברר כשקר וכזב. השם של הרופאה היה שם בדוי. ואולי אני פוחד שעד שאספיק לפשפש בארנקי ולהוציא שקל או שניים, יתחלף הרמזור לירוק ולא אספיק להשחיל את המטבע לידו. לא יודע. אני נותן לפעמים, ברוב המקרים לא. הוא חיכה ולא הסיר את מבטו ממני. אם הייתי צריך פעם לבאר את הביטוי 'זעקה אילמת', אני חושב שהייתי מביא את המקרה הזה. מבטו כאילו זעק אלי - היי, אני כאן מולך. גם אם אתה לא מסתכל עלי אני עדיין כאן. בבקשה, אל תתעלם ממני.  אני התעלמתי. המשכתי לדבר. בסוף הוא התייאש והמשיך לרכבים הבאים. סיימתי את השיחה והסתכלתי עליו דרך המראה, עוקב אחר הליכתו האיטית. אף חלון לא נפתח. הוא סיים את טור המכוניות הקצר והחל בצעדים מדודים לחזור לראש הטור. לנסות את מזלו ברמזור האדום הבא. הבטתי בפניו דרך המראה. אני לא בטוח אם מבט של עצב היה נסוך על פניו או מבט של אכזבה. ואולי של כישלון.  עכשיו הצטערתי צער רב שלא הושטתי את ידי, שנעלתי את ליבי. הייתי אכול חרטה וכבר התחלתי לפשפש בארנקי מנסה למצוא מטבע. מטבע של 5 שקלים עלתה בין אצבעותיי. זה ישמח אותו חשבתי. פתחתי את החלון, הוא כמעט הגיע לרכב שלי. תכננתי להגיד לו -  היי, מצטער, הייתי עסוק בשיחה קודם. הנה קח... ידי כבר הושטה לכוון החלון. צופר נרגז של המכונית מאחורי קטע את חוט מחשבותיי. הרמזור התחלף לירוק ואני תוקע מאחורי את טור המכניות. נסעתי. השארתי מאחורי בן אדם כמוני, כמוכם, הרבה מחשבות וייסורי מצפון.

יאוש
אני לא יודע מה קורה איתכם, אבל כשאני רואה בעיתוני השבת (ובמיוחד באלה של סוף השנה) את הפרסומות הענקיות המרוחות על עמוד או שניים ובהם מוצגים מוצרים שונים ומגוונים ואותיות של קידוש לבנה מצהירות "סוגרים שנה ב-50% הנחה" או "גוזרים את הקופונים וגם את המחירים", אז מיד ליבי מתרונן, עיני נפקחות לרווחה ו...מישל מיד סוגרת לי את העיתון תוך הצהרה שאנחנו ממש, אבל ממש לא צריכים שואב אבק ציקלון EF184 טורבו  וגם לא ראש מקלחת "מלאגה" 4 מצבי זרימה בהצגת קופון זה. "אבל מיש", אני מחנחן בקולי, " קנקן תה זכוכית 1.5 ליטר עם ידית עדיין אין לנו! ותראי את המעיל טייסים מעור טלאים וכתוב שיש למעיל אפילו 2 כיסים!". מישל נותנת לי את המבט של, "חבל על הויכוח, אתה סתם טוחן מילים", שלה וממשיכה לקרוא. "ומה עם שואב אבק ידני ב-50% הנחה?", אני ממשיך לנסות את מזלי. מישל מרימה לשנייה את עיניה מהספר, נוטעת בי מחשבות של תקווה שהנה הצלחתי לשבור את קיר הברזל ואז מעוותת את שפתיה בהבעה של "ממש לא" וחוזרת לסורה, סליחה לספרה. התייאשתי.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: