יום שלישי, 20 באוגוסט 2019, י"ט אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

וככה עזרתי לשלום העולמי

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

שמוליק שיר

אז תמיד זה אותו הסצנריו. אני רואה את הערבי המבוגר בתחנת דלק מחזיק דברי סדקית בידיו וברגע שאני יוצא מהאוטו, הוא מנסה לשכנע אותי לקנות. "בזול, אדוני. בזול לבית. האישה מאד תשמח", אז ככה: נקודה א. אני לא בטוח שמישל תשמח כשאביא הביתה קופסה של מפתחות ובוקסות, "יש לנו במחסן 3 קופסאות עם כל מיני מפתחות שעוד לא פתחת, אז בשביל מה הרביעית???". חוץ מזה, קנרית מפלסטיק שעושה קוקו בכלוב (לא כולל בטריות וכן, אני יודע שקנריות לא עושות קוקו...), לא ממש תעשה את זה למישל, ובכלל מרוב אטבי כביסה שיש לנו בבית התחלנו להשתמש בהם כבר בתור מהדקי נייר. נקודה ב. תמיד כשאני רואה את אותו ערבי מבוגר (לפעמים הילד הקטן נמצא שם לעזרה) רצה לי מיד בראש התמונה של ההוא מהחמאס שמחכה לו בכפר וגוזר ממנו את הקופון מהכסף שלי. לצערי, זו הפריזמה שדרכה אנחנו רואים את העולם במדינת ישראל. הפעם היה זה ערבי קשיש, מתנהל לאיטו ביום אביבי חם מהרגיל. אגלי זיעה נוטפים ממצחו. "בזול אדוני, האישה תשמח" חזר על המנטרה של מוכרי הסדקית בתחנות הדלק. כמובן שהחמאסניק ישר צץ לי מול העין ופתרתי את אותו קשיש ב"תודה אבל אני לא צריך". נכנסתי לאוטו, התנעתי ונסעתי. הייתי כבר על הכביש הראשי בדרכי הביתה כשלפתע דמותו של החמאסניק נמוגה ואת מקומה תפסו חמישה ילדים רעבים ואישה קשת יום שמביטה בבעלה נכנס הביתה עייף ויגע ומבט של אכזבה נסוך על פניו. האישה מביטה מבט חטוף בשקו התפוח ויודעת שגם הערב תצטרך להאכיל את ילדיה בפרוסת לחם עבשה. הגעתי לרמזור הראשון, עשיתי סבוב פרסה וחזרתי לתחנת הדלק. הערבי הקשיש עדיין היה שם. הוא רצה לגשת אלי, אבל כנראה שנזכר במפח הנפש שגרמתי לו והמשיך לרכב אחר. נגשתי אליו. "סליחה אדוני", כך אני. הוא הביט בי בהפתעה. "בזול אדוני, בזול" והושיט לי את הקנרית בכלוב שעושה קוקו. "רק חמישים שקל, אישה מאד תשמח". אני התעניינתי יותר באטבי  הכביסה. "כמה עולה חבילה?", אני מתעניין. "בזול, רק 30  שקל חבילה שתיים בחמישים" והוא כבר דוחף בידי שתי חבילות של אטבי כביסה. ידעתי שפה אני צריך לעמוד על המשמר, ולמרות רצוני העז לעזור לאותה משפחה וגם על הדרך לתרום לשלום העולמי, הרי ששלום ביתי חשוב במידה לא פחותה וכבר יכולתי לראות בעיני רוחי את תגובתה של מישל כשאכנס הביתה עם חבילה כפולה של אטבי כביסה בידי. חוץ מזה, ביני וביניכם, חבילה אחת של אטבי כביסה עולה במרכולים כעשרה שקלים ובחנויות ה"הכל בחמישה שקלים". כן, סך של חמישה שקלים. החזרתי לו חבילה אחת ואת השנייה השארתי בידי. "זה יקר", אמרתי תוך כדי שאני מתכונן למקח וממכר ארוך ומיגע. הערבי הביט בי בעיניו העייפות. "טוב, חלאס, תן עשרים וחמישה וגמרנו". הוצאתי שלושים שקלים ונתתי לו. הוא החל לפשפש בכיסו ולהעלות חמישה שקלים. "עזוב, עזוב", אמרתי "תשמור את העודף". ראיתי את ניצוץ השמחה שעלה בעיניו. "תודה אדוני, תודה, אישה מאד תשמח". חזרתי לאוטו תוך כדי מחשבה שאני לא בטוח אם אישה מאד תשמח אבל אני יודע שאני שמח, כי מי יודע, אולי במחווה זו גרמתי לשלום העולמי להידפק על דלתות ביתנו.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: